1) ע"ד שמציע פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בריש פ"ו בנוגע למצות מים אחרונים דהרמב"ם כותב בה"ב "ומים אחרונים אין מברכין עליהם שאינם אלא מפני הסכנה" מצוה שכלית.

משא"כ להראב"ד השיג וכתב, "אני שמעתי בשימושי הגאונים הקדמונים, שכתבו על המים האחרונים ברכה על רחיצת ידים. וחיי ראשי דברים נכונים הם, שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד והתקדשתם והייתם קדושים, וכן אמרו ידים שהן מזוהמות פסולות לברכה..." עכ"ל. היינו דמים אחרונים, היא מצוה דאסמכוה אקרא.

2) אבל הראב"ד לא כתב דמחמירין בנטילת ידים. כיון דספיקא דאורייתא לחומרא – רק "אם יש לו מים לרחוץ אמרינן לו קום רחוץ והציא עצמך מן הספק", כיון דלאו מצוה דאורייתא ממש היא רק דאסמכוה אקרא.

3) ולפי"ז יש להסביר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות שאר אבות הטומאות, פ"ח ה"ח, כתב הרמב"ם "שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידים שיהיו שניות, אע"פ שלא ידע בודאי שנטמאו מפני שהידים עסקניות, ולא גזר שלמה על הידים טומאה אלא לקודש, ואח"כ גזרו חכמים שלאחריו אף לתרומה, ולפיכך צריך נטילת ידים לתרומה. ואם נגע בתרומה קודם שיטול ידיו פסלה ונשרפת על טומאה זו".

והשיג ע"ז הראב"ד "א"א . . ואחר כך גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים". היינו שהראב"ד משיג על הרמב"ם אלמה אינו מזכיר גם חיוב נטילת ידים לסעודה, לחולין.

וי"ל דלהרמב"ם כיון שגזרו עליו רק משום סרך תרומה, אין בזה גזירה חדשה, רק סרך לתרומה - אבל להראב"ד יש בזה גזירה ומצוה חדשה בחולין, ולפיכך השיג הראב"ד ואח"כ גזרו (גזירה חדשה לגמרי) על אכילת חולין שצריך נטילת ידים. (וצ"ל דלהרמב"ם גזרו טומאה על הידים לאכילת חולין עד שיטול ידיו מדמצרכין נטילה לדבר שטיבולו במשקה).

שוב ראיתי בחידושי הגרי"ז, הובא בהגדה של פסח מבית לוי ע' קצ"ב, ששם מסביר מחלוקת זו באופן הפכי, דלהרמב"ם הרי"ז מצוה דנטילה, ואין לה שייכות לטומאה, ולפיכך אינו מזכירו. ולהראב"ד, הרי"ז משום סרך תרומה וטומאה, והו"ל להזכירו, וביאורו אינו מתאים לדברי הצפנת פענח, ומוכח מפסק הרמב"ם הי"ח 'דלט אדם את ידיו במפה', דלהרמב"ם הרי"ז משום סרך תרומה, ולפיכך מותר כמו באכילת תרומה.

(ויעוי' ג"כ בשו"ע אדמו"ר הזקן הלכות נטילת ידים לסעודה, שפוסק כדעת הרמב"ם דחכמים גזרו טומאה על הידים לתרומה, ותקנו כן אף באכילת חולין משום סרך תרומה, יעו"ש בארוכה, ולא הזכיר האסמכתא דקראי בזה כדעת הראב"ד.

וי"ל ע"ד הדרוש שהרמב"ם ואדמו"ר הזקן בחרו בהטעם דסרך תרומה (אף דלכאו' טעם זה קלוש הוא, וכפי שמביא כ"ק אדמו"ר הזקן בשולחנו סי' קנ"ח הנ"ל, דלכאו' טעם זה שייכא רק בכהנים האוכלים תרומה, ומתרץ שם דלא רצו לחלק בין כהנים לישראלים).משום שלפי טעם זה כל אימת שנוטלין לידים, נזכרין בצפי' לביאת משיח צדקנו, ובלשון אדמו"ר הזקן סי' קנ"ח הנ"ל "כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, לאכול תרומה בטהרה".

אבל עדיין צ"ב, דהנה אדמו"ר הזקן בשולחנו בנוגע ללט אדם את ידיו במפה, פוסק בסי' קס"ג, סעיף א', כדעת הראב"ד דאסור. ומותר רק ביודע שיש לפניו מים ברחוק ד' מילין, ולא בתוך ד' מילין. ולכאו' אם אדמו"ר הזקן סב"ל כדעת הרמב"ם דעיקר טעמא דנטילת ידים היא משום סרך תרומה, ובתרומה דכהנים זריזין וכו', מותר לאכול במפה ולא גזרי שמא יגע, הו"ל לפסוק כהרמב"ם דלט אדם את ידיו במפה?

וי"ל בזה דס"ל לאדמו"ר הזקן, דאפי' דנתקנה מפני סרך תרומה, לא דמיא לכל הפרטים ממש, לתרומה. וכפי שפוסק, בסי' קנ"ט סעיף כ' דאיך אפשר ליטול ידים ממים שהביאו עכו"ם, והלא מטמאין במשא, אפי' לא נגעו בהן. והאיך יטהרו המים את הידים אפי' לחולין כיון שנוטלין משום סרך תרומה, ולתרומה הן פסולות מפני שנטמאו, וכו'.

ומתרץ ע"ש שם, "מ"מ כיון שאנו כלנו טמאי מתים, ואי אפשר להיות לנו מים טהורים ממש, אין לחוש גם לטומאת הנכרי וכו'".

ועד"ז י"ל דאפילו דנתקנה נטילת ידים, משום סרך תרומה – ולכהנים מותר לאכול במפה דזריזים הם, אבל כיון דנתקנה התקנה לנו, ואנחנו איננו זריזים כהכהנים, דבזמן המקדש שאכלו תרומה לפיכך פוסק כהראב"ד בזה דהיתר זה אינו אלא בשעת הדחק דאין המים מצויים, בריחוק ד' מילין, וכן על הספק אם יש מים תוך ד' מילין פוסק כהמגן אברהם, דאפשר לסמוך בזה, על דעת הרמב"ם שמתיר לאכול במפה אפי' יש לו מים.

ויש להאריך בזה עוד, דלכאורה עדיין צריך ביאור דהא גופא טעמא בעי למה להרמב"ם הרי"ז משום סרך תרומה, ודומה לתרומה ממש, ומותר לכרוך ידיו במפה ולאדמו"ר הזקן נתקנה משום סרך תרומה, ולא דמי' לתרומה ממש, ואסור לכרוך ידיו במפה וכו', ואין כאן המקום להאריך בזה).

4) משא"כ בזמן המקדש צריך ליטול ידיו ורגליו, דהתורה רצתה שנעשה ג"כ טהרה קודם שיכנסו למקדש.

וכפי שמביא בשיחה הנ"ל הע' 30, מפי' המיוחס להראב"ד לספר יצירה, פ"א מ"ג: "ולפי שהידים עסקניות הן ולפיכך נצטוינו ורחצו אהרן ובניו ממנו, כו' כדי לטהרם מהיסח הדעת אבל לתפילה סב"ל הראב"ד דתקנו חכמים, רק מצד הוספת קדושה מלמעלה.

בגליון העבר (ע' 39) האריך הרב מ.מ.ר. שיחי' לת' מה שקבע הרמב"ם הל' ספה"ע בהל' תו"מ בספר עבודה ולא אחר הל' פסח בספר זמנים, וע"ד חרבה הראשונים שהביאו הל' ספה"ע בהמשך להל' פסח, (עי' רי"ף שלהי ערבי פסחים, ועוד), ולא אכנס כאן לאריכות דבריו, כי לא ירדתי לעומק כוונתו, וכמדומני שסו"ס הקושיא במקומה עומדת1.

אבל זאת אעיר ואומר שקושיא זו כבר דיברו בה האחרונים, דעי' בהגהות הרי"פ פערלא (במבוא להסהמ"צ פרק יב) שמבאר דפליגי הראשונים אי מש"נ "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה', לסימנא בעלמא הוא, ואין שייך לעצם המצוה דספה"ע, או דלמא זהו עצם המצוה לספור הימים והשבועות מיום הבאת העומר, (ומשום מה תפס הרב הנ"ל בפשיטות דהבאת העומר "נספח" למצות ספה"ע, ולכ' אדרבא הדעה דס"ל דלא שייך העומר לעצם המצוה חידוש הוא, שהרי שם המצוה הוא "ספירת העומר" והימים נקראים "ימי העומר" ומברכים עליו אקב"ו על ספירת העומר)

ועפ"ז רוצה לבאר דהרמב"ם שקבע הל' ספה"ע בהל' תו"מ מבואר דס"ל, דאין הבאת העומר סימנא בעלמא אלא זהו עצם המצוה דספה"ע, ולכן מקומה של הלכותיו בהל' תו"מ ולא בספר זמנים.

אמנם מקשה ע"ז, דבפשטות, מה דנחלקו הראשונים אי מצות ספה"ע הוא מדאורייתא בזה"ז תליא ג"כ בספק הנ"ל אי עצם המצוה הוא הספירה מהבאת העומר, והרי בזה'ז ליכא הבאת העומר, והרי הרמב"ם ס"ל דספה"ע בזה"ז מדאורייתא כמ"ש בהל' תו'מ פ'ז, וא"כ לכ' צ'ל דס"ל דלא שייך הבאת העומר למצות הספירה וסימנא בעלמא הוא ולכן הוא מדאורייתא בזה"ז, וא"כ הדרא קושיין מדוע קבע הרמב"ם הל' ספה"ע בהל' תו"מ ולא בספר זמנים, ועיי"ש בדבריו מה שתי' לזה.

וכבר ידוע בבי מדרשא לתרץ בזה, ע"פ מ"ש הקרן אורה (במנחות ס"ו) ועד"ז בכתבי הגר"ח, דאפי' א"נ דמצות ספה"ע הוא לספור מהבאת העומר "י"ל דנהי דקצירה והבאה ליכא היינו משום דליכא מקדש, אבל החיוב לא בטל ומש"ה מצות ספירה מחויבת היא לעולם" (קרן אורה). ועוד, דעת הרמב"ם בפ"ו מהל' בית הבחירה הוא דלא בטלה קדושת המקדש, ומקריבין קרבנות אע"פ שאין שם בית בנוי, א"כ אף שלא הקריבו העומר בפועל, אמנם "דין הקרבה" ישנה גם בזה"ז (הגר"ח), ולכן ס"ל להרמב"ם דספה"ע מדאורייתא גם בזה"ז, ואתי שפיר מ"ש הרי"פ פערלא דהרמב"ם קבע הל' ספה"ע בהל' תו"מ כיון דס"ל דהבאת העומר הוא מעצם קיום המצוה. (ויש להעיר דבקרן אורה כ' דמצות ספה"ע תליא "בחיוב הקרבת העומר", משא"כ בכתבי הגר"ח דתליא ב"דין הקרבה", דזה מבואר יותר אליבא דהרמב"ם דגם בזה"ז מקריבין קרבנות וכו' ואכ"מ)

וע"פ הנ"ל יש להעיר עוד בזה, דהנה בלקו"ש חל"ב אמור חקר לגבי כל המ"ע שהז"ג אי זמן קיומה הוא בעצם חובת המצוה, שהזמן הוא הגורמת חיובה; או דלמא מצות אלו הם חיובים על האדם בעצם, אלא שחלות קיומם הוא בזמן מסוים, ונקט הרב הנ"ל כדבר פשוט דבספה"ע לא שייך לומר דעצם חובתה על האדם הוא לספור ימים ושבועות, וקבעו חלות קיומה בין פסח לעצרת אלא פשוט דגם זמן הספירה הוא עצם החיוב שעל האדם, ומובן מדוע נקט כן, כיון שבספה'ע עצם חפצת המצוה הוא לספור הזמן, וא"כ בפשטות גם חובתה על האדם הוא ספירת זמן זה. ולפי' הנ'ל אינו פשוט כ"כ ותליא בגדר מצות ספה'ע.

דהנה ידוע דברי הרמב"ן (בקידושין לד) דס"ל דספה"ע לא הוי מ"ע שהז"ג, ובפשטות דבר תמוה הוא, דודאי תליא מצות ספה'ע בזמן מסוים, וכמה תי' נאמרו בזה. וראיתי מובא בשם שו"ת שרידי אש (ח"ב סקט"ז) דהיכן דהזמן הוי החפצא של המצוה לא הוי זה זמן גרמא, דלא הוי ז"ג אלא אי חפצת המצוה אינו שייך לזמן, ומ"מ חובת קיומה בזמן מסוים ולכן ספה"ע דהזמן הוא חפצת המצוה ס"ל להרמב"ן שאינה מ"ע שהז"ג, וזהו ע"ד מ"ש הרב הנ"ל בהערתו, אמנם אין הספר תח"י ולא ראיתי יסוד דבריו, אבל בפשטות אם כי יש לדייק כן מהלשון "זמן גרמא", דמשמע דקאי במצות דבעצם אינם שייכים לזמן מסוים ומ"מ חיובם בזמן מסוים, אבל לכ' בסברא חידוש גדול לומר כן, והלשון "זמן גרמא" הוא מחמת רוב מ"ע שהז"ג שאינם שייכים לזמן מצד עצם חפצתם.

והרי"פ פערלא (שם) מבאר לפי דרכו דספה"ע תלוי' בהקרבת העומר, וכנ"ל דאין הבאת העומר סימנא בעלמא, ולכן לא הוי מ"ע שהז"ג, דלא הוי מ"ע שהז"ג אלא אי חיובה תלוי' בזמן, אבל אי תלוי' בדבר אחר אינה זמן גרמא, ולכן ספה"ע שתלוי' בהקרבת העומר אינה מ"ע שהז"ג, וכ"כ עד"ז עוד אחרונים.

היוצא מזה, דאף דחלוק חפצת המצוה דספה"ע מכל המצוות שהזמן הוא חפצת המצוה, אמנם לגבי החיוב על האדם רק גדר המצוה דספה"ע הוא לספור ימים ושבועות בזמן מסוים, מובן דא"א לומר דאין הזמן של בין פסח לעצרת מעצם חובת המצוה, שהרי זהו כל המצוה לספור זמן זה, וכמ"ש הרב הנ"ל, אמנם הרי אפשר שאין חובת הספירה על האדם תלוי' בשום זמן כלל, אלא חובתה לספור מהקרבת העומר, וא"כ אף דגם לפ"ז שאני מצות ספה"ע דחפצת המצוה דספה"ע הוא לספור זמן מסוים, אמנם מאידך חובת הספירה על האדם הוא חיוב בעצם (בלי שייכות לזמן מסוים) לספור מהקרבת העומר (ורק משום דהקרבת העומר הוא ממחרת הפסח נמצא שזמן הספירה הוא בין פסח לעצרת).

(ומה שיש להקשות ע"ז, דא"כ להרמב"ם דקבע הל' ספה"ע בהל' תו"מ וס"ל דספה"ע תלוי' בהקרבת העומר, א"כ מ"ט ס"ל דספה"ע הוי מ"ע שהז"ג, הרי תלוי בדבר אחר, יש לת' בזה בכמה אופנים, ועי' גם בדברי הרי"פ פערלא שם).

ובעומק יותר י"ל דבאמת מצות ספה"ע דומה לכל המצות (שהז"ג) שאין הזמן חלק מחפצת המצוה, ואף שמצותה לספור הזמן יש לחלק בזה דיש ב' ענינים. א) חפצת הזמן שבין פסח לעצרת. ב) ימים מיוחדים, "ימי העומר" שחלים בין פסח לעצרת אחר הקרבת העומר, דהנה בפשטות חפצת המצוה דספה"ע הוא לספור הימים והשבועות דזמן מסוים, היינו שצריך לספור עצם הזמן שבין פסח לעצרת כפי שנחלק למ"ט ימים וז' שבועות, אמנם באו"א י"ל דאין המצוה לספור עצם הזמן, אלא המצוה הוא לספור ימים ושבועות מיוחדים, ימים שהם "ימי העומר", דהימים שבין הקרבת העומר ושתי הלחם נקראים "ימי העומר", וזהו חפצת המצוה לספור "ימי העומר".(ואין כוונתי בכ"ז כדעת הראשונים שחובת המצוה הוא לספור מהבאת העומר, דעפ"ז סו"ס חפצת המצוה הוא ספירת עצם הזמן כנ"ל, אלא דע"י הבאת העומר נגרמת דאיכא "ימי העומר" וזהו חפצת מצות ספה"ע) .

ויסוד דבר זה מבואר מלשון רש"י (מנחות סו ד"ה מיום) שכ' "משיגיע ממחרת השבת דהוא יום הביאכם הוכשרה ספירה", דהל' "הוכשרה" שכ' רש"י מחוסר הבנה, דלא כ' רש"י שספה"ע תלוי' בהבאת העומר, וצ"ב מה בא יום הבאת העומר "להכשיר"? וחזר ע"ז רש"י בד"ה ת"ל עיי"ש, וע"פ הנ"ל מובן, דאין חפצת המצוה לספור עצם הזמן שבין פסח לעצרת, אלא חפצת המצוה הוא לספור ימים מיוחדים שנקראים ימי העומר, וזהו כוונת רש"י דע"י שהגיע יום הביאכם את העומר הוכשרה זמן זה ונעשים ימים מיוחדים "ימי העומר" לספור ספה"ע, ועי' בכ"ז בקובץ מגדל אור ח"ז להגרע"ב שוחט ועיי"ש שמביא עוד מקורות לזה.

והיוצא מזה, דאפ"ל דספה"ע הוא ממש ככל מ"ע שהז"ג שאין הזמן חלק מחפצת המצוה, ולדוגמא דלא שייך הזמן דליל טו' ניסן לעצם החפצא דאכילת מצה, ועד"ז אין עצם הזמן שבין פסח לעצרת החפצא דמצות ספה"ע, דעצם חפצת הספירה הוא (לא עצם הזמן, אלא) הימים מיוחדים דימי העומר, וא"כ, עדיין אפשר לחקור ממש ע"ד מה שחוקר הרבי בכל מ"ע שהז"ג אי זמן קיומה בין פסח (הבאת העומר) לעצרת (הבאת שתי הלחם) הוא מעצם חובת המצוה שעל האדם, או דלמא עצם חובת המצוה הוא לספור "ימי העומר", וחלות קיומה הוא בהזמן שבין פסח לעצרת אחר שהקריבו העומר.

ודאתינן להכי, אין צריך לומר דמה דקבע הרמב"ם הל' ספה"ע בהל' תו"מ הוא משום דס"ל להרמב"ם דעצם המצוה הוא לספור מהבאת העומר, אלא דאפי' אי ס"ל דעצם המצוה הוא לספור הזמן שבין פסח לעצרת, אמנם כנ"ל גדרה הוא לספור ימים מיוחדים "ימי העומר", וי"ל דלכן קבע הל' ספה"ע בהל' תו"מ אחר הדינים דהבאת העומר.

והנה כ"ז כתבתי מצד הגדר דמצות ספה"ע, אמנם גם לולי כל זה, מ"ש הרב הנ"ל דמצות ספה"ע ודאי עצם חובת המצוה שיספור בזמן מסוים, אינן נכון, דבהשיחה בחל"ב ע' 130 הערה 37 מביא בזה מ"ש אדה"ז בשו"ע (מהד"ת ס"א ס"ח) "כי עת רצון שלמע' ויחודים עליונים שבק"ש ותפלה וקדושת שבת ויו"ט הוא למע' מגדר המקום והזמן ורק שמאיר למטה לכל מקום ומקום זמנו הראוי לו", והרי פשוט שדברים אלו שייכים גם לגבי ספה"ע.

(עוד יש להעיר דמ"ש הרב הנ"ל לגבי דברי הרמב"ם בריש פ"ח דתו"מ שכ' אמתי חל חה"ש דלא כ' עד"ז בשאר מועדים, אי"צ לכל דבריו, דמבואר בפשטות ע"פ מ"ש הרבי בשיחה הידועה לגבי העובר קו התאריך, דקביעת חה"ש הוא ע"י ספה"ע בלבד, וא"כ זהו דמשמיענו הרמב"ם דבשבועות אין קביעותה כשאר המועדים).

1) ובקיצור: אפי' א"נ דצדק בקביעתו דבספה"ע זמן הספירה הוא מעצם חובת המצוה, לספור זמן זה, ולא רק שהתורה קבעה חלות חיובה בזמן זה (ועי' לקמן בפנים דאפ"ל דאינו נכון), איני יודע מדוע אין מקומה של הלכות אלו בס' זמנים? ובודאי אין להוציא מסקנא כזו מתוכן השיחה בחל"ב פ' אמור שמביא בהערתו בענין זה.

וגם מה שכ' שקבע הרמב"ם הל' ספה'ע בהל' תו"מ כיון שגם מוספין עצם חיובם הוא להקריבם בזמן המועד כמו ספה'ע, מלבד מה שיש לדון בעצם מסקנא זו (ואכ"מ), הרי לא מטעם זה נקבעה הל' תו"מ בס' עבודה, דפשוט דנקבעה כאן מחמת היותה א' העבודות בביהמ"ק, וזהו עיקר הגדרת ענינה, וא"כ סו"ס לא שייך ספה"ע לזה.