רמב"ם פי"ב מהלכות ע"ז הי"ד: "ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג במנהג וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולה, וכתוב לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות", ע"כ.

והנה דברי הרמב"ם מבוססים על סוגיית הגמרא ביבמות יג, ב. יד, א. דאיכא שם על המשנה "ב"ש מתירין הצרות לאחים לאחים, וב"ה אוסרים...", ומביאה הגמ' הא דמגילה נקראת בי"א ובי"ב וכו', ומקשה ר"ל לר"י "איקרי כאן לא תתגודדו...", ושו"ט הגמרא בזה ומקשה ממתניתין דב"ש וב"ה, ומתרץ ר"ל, מי סברת עשו ב"ש כדבריהם, לא עשו ב"ש כדבריהם, ור"י אמר עשו ועשו". ומביאה הגמ' דרב סובר כר"ל ושמואל כר"י, ומסיק שם דלמאן דאמר עשו קרי כאן לא תתגודדו, ומשני אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שני בתי דינין בעיר אחת הללו מורים כב"ש והללו מורים כב"ה אבל ב' ב"ד בשתי עיירות לית לן בה. ומקשה רבא ע"ז, והא ב"ש וב"ה כשתי ב"ד בעיר אחת דמי. ומשני, אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו בב"ד אחת בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה אבל ב' ב"ד בעיר אחת לית לן בה. עיי"ש בגמ' על שאלה זו אם עשו ב"ש כדבריהם אם לא. עי"ש טז, א. ומסיק שם "ת"ש, בימי ר' דוסא בן הרכינס הותרה צרת הבת לאחין ש"מ עשו ש"מ".

ועיין בהמשך הגמרא דהביא הוספה למעשה זו היינו דלא הי' ר' דוסא בעצמו דעשה כן כ"א אחיו ששמו יונתן והוא הי' "בכור שטן", אבל ר' דוסא בעצמו סובר דהלכה היא כבית הלל, עיי"ש.

והנה הנו"כ ברמב"ם כולם כאחד מקשים עליו דאיך פסק כאביי במקום רבא הרי ק"ל בש"ס דהלכה כרבא בכ"מ כ"א ביע"ל קג"ם.

והנה רבו התירוצים לקושיא זו ומהם: הרדב"ז בתשובה בח"ה סי' י"א תירץ דמשום דמסתבר טעמי' דאביי, ומשו"ה פסק הרמב"ם כוותי' משום דלא ירבו מחלוקות בישראל. וזה שייך בב' ב"ד בעיר אחת, וקושיית רבא דב"ה וב"ש כב' ב"ד בעיר אחת שאני ב"ש וב"ה כיון שיש בכל כת מהם כמה וכמה בישראל כב' ב"ד בב' עיירות דמי, וגם שחסידים גמורים היו, וע"ש.

והנה באמצע דברו שם הביא עוד סברא "ואע"ג דקי"ל כרבא לגבי דאביי, הא אמרינן דהנ"מ היכא דפליג בסברא דנפשי', אבל בסברא דאחריני לית לן האי כללא. והכא נמי איכא למימר דלא פליגי במימרא דנפשייהו אלא בתירוצא דקושיין אפליגו ובכי האי ס"ל לרב ז"ל דלא הדרינן לכללין, ע"ש. ומשמע מדבריו דאם אביי ורבא חולקין בתירוץ קושיא בזה לא אמרינן הלכה כרבא.

ומעין זה מצינו בכס"מ רק באופן אחר שכתב: "ושמא י"ל דלא אמרו הלכה כרבא אלא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא היכא דפליגי אליבא דמ"ד", עיי"ש ודו"ק. וסברתו היא לא משום דהם מתרצין קושיא כ"א מפני שמחלוקתם תלוי' במ"ד אחר, וממילא יש מקום לפסוק שלא כרבא, ומאחר שמחלוקתם תלוי' במחלוקת רב ושמואל אם 'עשו' או 'לא עשו' א"כ אינו מוכרח לפסוק כרבא.

ובהגה"ה מביא בשם יד מלאכי סי' קנ"ט דכתב על הכס"מ: "חזר בו מזה בכס"מ תפילין פרק ד' הט"ו וברכות פ"ו, ה"ב. ותרומות ריש פרק י'. והיינו דבהל' תפלין שם פסק הרמב"ם הטעם לתפילין שצריכין גוף נקי משום שלא יפיח בהן, וזהו כאביי במס' שבת דאילו לרבא הטעם היא שלא יישן בהן, והקשה הכס"מ שם ג"כ הא קי"ל כרבא, ותירץ שם מה שתירץ, ולא כתב דאביי ורבא חולקין אליבא דר' ינאי ומשו"ה יכול לפסוק כאביי, ומינה דהכס"מ חזר ממ"ש כאן. וכן בהל' ברכות שם דפסק הרמב"ם דמברכים אקב"ו על נטילת ידים שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן, וזהו ג"כ כאביי במס' חולין ואע"פ שחולקין אביי ורבא אליבא דר' יצחק מ"מ מקשה בכס"מ ולא תירוץ משום דחולקין אליבא דר' יצחק.

ובאמת מב' ראיות הנ"ל עדיין אין כ"כ קושיא על הכס"מ דאפשר לומר, דבהל' תפילין והל' ברכות, אביי ורבא חולקים אליבא דהדיעה היחידה הנזכרת בגמרא, וא"כ מאי נ"מ לן אם הדיעה נאמר בשם מי שהוא או לא, ובזה הי' צריך להיות הכלל דהלכה כרבא, ורק בלא תתגודדו שחולקים במחלוקת אחרת היינו אם עשו ב"ש כדבריהם ואם לא, בזה יש לומר דאין אומרים הכלל דהלכה כרבא.

רק בהל' תרומות פ"י שם פסק הרמב"ם כרבא דשגגת מיתה הויא שגגה אע"פ שמחלקותם היא אליבא דר' יוחנן דפליג על ריש לקיש אם שגגם כרת הוא שגגה. והכס"מ כתב בפשטות דפסק כרבא משום דהלכה כרבא בכ"מ עיי"ש, ומזה משמע דחזר בו ממ"ש כאן בנוגע ל"לא תתגודדו".

והנה דרך אחרת מובאת בלח"מ דכתב: "ואפ"ל דרבינו פסק כמ"ד לא עשו, דהיינו רב לגבי שמואל דהלכתא כוותי' באיסורי' וע"ש שהאריך בזה. ומסיק אבל א"א לומר כן משום דבסוף הסוגיא אמרו ת"ש בימי ר' דוסא בן הרכינס הותרו צרות הבת לאחין, ש"מ עשו ש"מ. וא"כ כיון דבסוגי אסקינן כך לא הי' לו לרבנו למפסק דלא כסוגיא וע"ש שרצה ליישב והעלה שזה דוחק.

ועוד שיטה בביאור דברי הרמב"ם מביא בנו"כ בשם הר' דוד כהן דבאמת פסק הרמב"ם כרבא וצריכין רק לשנות קצת לשונו וע"ש שכולם הסכימו שזה דחוק מאד.

היוצא מכל הנ"ל דדברי הרמב"ם צריכים ביאור למה פסק כאביי במקום רבא.

ועוד חזון למועד.