תושב השכונה
רמב"ם הלכות עבדים פ"ג הלכה יב: "מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד, מוכר עצמו אינו נרצע ומכרוהו ב"ד נרצע, מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ומכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית, מוכר עצמו נמכר לגוי ומכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לישראל, שנאמר כי ימכר לך אחיך אין ב"ד מוכרים אותו אלא לך".
וברמב"ם לעם הערה פ: "למעלה פ"א שם לא הביא רבינו את המקור הזה רק כאן בדברי הסיום הביאו", וצ"ע.
ברמב"ם פ"א הלכה ב: "אין הגר נקנה בעבד עברי שנאמר ושב אל משפחתו מי שיש לו משפחה" (גר אין לו משפחה שהרי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי). וממשיך בהלכה ג: "עבד עברי שמכרוהו ב"ד אין מוכרין אותו אלא לישראל או לגר צדק". וע"ז שואל למה הרמב"ם לא מביא כאן את הטעם שאין ב"ד מוכרים אותו אלא לישראל שנאמר "כי ימכור לך" כנ"ל. ויש להוסיף, למה בפרק ג הלכה יב משמיט את הדין או לגר צדק, רק אומר מוכרהו ב"ד אינו נמכר אלא לישראל.
א. בכס"מ פ"א הל' ג מביא מפרק איזהו נשך: "למימרא דגר קני עבד עברי ורמינהי אין הגר נקנה בעבד עברי ואין אשה וגר קונים עבד עברי גר לא נקנה בעבד עברי ושב אל משפחתו בעינן והא ליכא. ואין אשה וגר קונים עבד עברי אשה לאו אורח ארעא. וגר נמי גמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני. אמר רב נחמן בר יצחק אינו קונה ודינו כישראל אבל קונה ודינו כעכו"ם".
נמצא דגר צדק אינו קונה כישראל, אלא שוה בקנין עכו"ם.
ב. כמו"כ פוסק הרמב"ם פרק ב הלכה יב: "אדון שמת אם הניח בן זכר הרי העבד עובד את הבן . . אבל אם לא הניח בן זכר הרי זה יצא לחירות ואינו עובד לא את הבת ולא את האח, ואין צריך לומר שאינו עובד שאר היורשים והנמכר לגר צדק או לעכו"ם אפילו הבן (מדובר בבן שהותו ולידתו בקדושה שאם לא כן הרי אין הגר יורש את הגר כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים) אינו עבד", עכ"ל, נמצא ששוה גר צדק לעכו"ם.
ג. מכרוהו ב"ד לגר צדק כנראה פשוט שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית. ויכולים להביא ראי' מפרק ג הלכה ג: מי שמכרוהו ב"ד יש לרבו לתן לו שפחה כנענית בין האדון בין בנו של האדון, אם מת אביו משוה האדון לבנו ששניהם יכולים לכוף אותו לישא שפחה כנענית כיון בגר צדק אינו עובד את הבן כיון שהבן אינו יכול הגר צדק ג"כ אינו יכול לתת לו שפחה כנענית.
נמצא מכל הנ"ל שמכירת ב"ד לישראל הוא שונה ממכירת ב"ד לגר צדק כנ"ל.
לכן בפרק א הלכה ג שכתב עבד עברי שמכרוהו ב"ד אין מוכרים אותו אלא לישראל או לגר צדק. אינו יכול להביא את הפסוק כי ימכור לך, שאינו נמכר אלא לישראל שהרי הם שני קנינים נפרדים, קנין לישראל עם כל הדינין שבזה, וקנין לגר צדק ששוה לקנין עכו"ם, אבל בפרק ג הלכה יב שמדבר רק בקנין ישראל מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית מוכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה מוכר עצמו נמכר לעכו"ם מוכר ב"ד אין נמכר אלא לישראל, מתאים להביא שנאמר כי ימכור לך אחיך אין ב"ד מוכרים אותו אלא לך, כיון שמדובר בקנין ישראל גרידי.
*) לעילוי נשמת אמי מורתי מרת חי' מנוחה הכ"מ בת הרב ישעי' זוסיא ע"ה, בקשר עם יום השלושים כ"ב סיון.
ברוקלין, נ.י.
שנינו במשנה ב"מ ל, ב: "החזירה וברחה החזירה וברחה, אפי' ארבעה וחמשה פעמים, חייב להחזירה שנא' השב תשיבם". ובגמ'לא, א איתא: "א"ל ההיא מדרבנן לרבא, אימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני, א"ל השב אפי' ק' פעמים משמע" - ובהמשך מביאה הגמ' משילוח הקן דבחולין (דף קמא) איתא "שלחה וחזרה ושלחה אפי' ארבע וחמשה פעמים חייב", ומק' הגמ' "דאימא שלח חדא זימנא, תשלח תרי זימני", (דהיינו דהחיוב לשלח את האם נוהג רק בב' פעמים הראשונות, ולא ד' או ה' פעמים) ומת' "א"ל שלח אפי' מאה פעמים במשמע", - עוד מביאה הגמ' מחיוב הוכחה, "דאימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימני", (דהחיוב של תוכחה יהי' רק ב' פעמים ולא יותר) ומשני "דהוכח אפי' ק' משמע".
ויש לברר שיטת הרמב"ם, בהני ג' הלכות דהנה הרמב"ם בפרק יא מגזו"א הל' יד כתב: "החזירה וברחה אפי' מאה פעמים חייב להחזיר שנא' השב תשיבם, השב אפי' מאה פעמים משמעו", וממשיך: "לעולם הוא חייב לטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעלי' למקום המשתמר, אבל אם החזירה למקום שאינה משתמר ואבדה משם חייב באחריותה".
וצ"ב בהמשך הני תרי הלכות "דהחזירה וברחה דחייב להחזיר אפי' ק' פעמים", לדין השני דחיוב ההשבה נמשך עד שתחזור לרשות המשתמרת, דלכאו' הם ב' הלכות נפרדות זמ"ז, והרמב"ם כללינהו בהלכה אחת.
ובאמת דיוק זה מוכח גם בגמ' דבהמשך לזה דהשב אפי' ק' פעמים משמע, קאמר הגמ' ד"מתשיבם" ילפינן דהשבה צ"ל דוקא במקום המשתמר, וג"ז צ"ב דלכאו' הא דחיוב השבה נתקיים רק בהשבה למקום המשתמר י"ל גם לפי ההו"א דהחיוב השבה הוא רק בב' פעמים ולא ק' פעמים.
והנראה בזה דיש חילוק יסודי בין הקס"ד של המקשן להתרצן בעיקר החיוב של השבת אבידה, ובהקדמה דלכאו' צ"ב בדעת המקשן דמהיכי תיתי דחיוב השבה הוא רק ב' פעמים, הא כל זמן שלא הוחזרה הבהמה לגמרי לרשות הבעלים לכאו' לא נתקיימה המצוה.
ונראה דזה גופא נתחדש בהגזה"כ "דהשב תשיבם", דהחיוב דהשבת אבידה, הוא ה'מעשה' של ההשבה ולא שהחפץ 'יחזור' להבעלים, וכיון שעיקר המצוה הוא מעשה ההשבה, גילתה התורה דחיוב זה נתקיים בב' פעמים, דאם אמרינן דעיקר המצוה היא התוצאה שהבהמה תחזור להבעלים, בזה פשוט דכ"ז שלא הוחזרה לא נתקיימה המצוה וצריך להחזיר אפי' מאה פעמים, אכן כיון דלפי הקס"ד דהשב פעם א' ותשיבם ב' פעמים, החיוב דהשבת אבידה הוי גזיה"כ, אמעשה דהשבת אבידה, וכיון דהוי רק גזה"כ ולא סברא, י"ל דהחיוב הוא רק ב' פעמים, ויש להוסיף דלפי ההו"א הלימוד הוא מיתורא דקרא, ולא ממשמעות הכתוב, וע"ז מרבינן מהשב פעם א' ומתשיבם ב' פעמים, ולא יותר. וע"ז מתרץ רבא דהשב אפי' מאה פעמים משמע.
וראה ברמב"ם בפי' המשניות, "דהשב מקור וידוע אצל כל בעלי לשון כי המקור נופל על המעט ועל הרוב וכו' ולפיכך מורה השב שחייב להחזיר פעמים רבות". עיי"ש.
וממשמעות דבריו נלמוד דהא דילפינן מהשב אפי' ק' פעמים, אינו מחמת יתורא דקרא אלא ממשמעות הלשון ד"השב" ילפינן דאפי' ק' פעמים, והיינו דבתירוץ של רבא נתחדש, דהפי' ד"השב" הוא שהחפץ יוחזר להבעלים וכיון שכך, מובן בפשטות דא"צ ריבוי לק' פעמים, דרק לפי הקס"ד דהמצוה היא מעשה ההשבה לזה צריכין לימוד מיוחד כמה פעמים חייב להחזיר, משא"כ לפי המסקנה, דהמצוה היא שהאבידה תוחזר להבעלים, בזה פשוט דאפי' ק' פעמים, והוי כמו השבת גזילה עד"מ. דכ"ז שהבעלים לא קבלו את החפץ הגזול לא נתקיימה המצוה, וא"צ ריבוי דחייב להחזיר אפי' ק' פעמים.
ולפי"ז יש לבאר גם המשך דברי הגמ' ד"מתשיבם" ילפינן דצריך להחזיר למקום המשתמר דלפי ההו"א דגזיה"כ הוא מעשה ההשבה, אזי אצ"ל במקום המשתמר, דכיון דהעיקר הוא מעשה ההשבה, הוי כשאר מעשה מצוה דמהיכי תיתי מקום שמור, דאף אם החזירה למקום שאינו משתמר, סו"ס הוא החזיר את האבידה לרשות הבעלים, וקיים המצוה, משא"כ לפי התרצן דהשב אפי' ק' פעמים, והיינו דעיקר המצוה היא שהאבדה תוחזר להבעלים, בזה צ"ל רשות המשתמרת, דאל"כ לא יוחזר החפץ, וא"צ גם דעת בעלים כיון דסו"ס החפץ משתמר ויגיע לבעליו.
ולפי"ז א"ש ג"כ המשך דברי הרמב"ם דכיון דבברחה הבהמה חייב להחזיר אפי' ק' פעמים, הרי מוכח מזה דעיקר המצוה היא שהחפץ יוחזר לבעליו, ולכן חייב להשתדל בזה אפי' ק' פעמים, וכיון שכן חייב להחזירה למקום שמור, כיון שצריך שהחפץ יחזור לבעליו, וזה יתקיים רק ברשות המשומרת וכנ"ל.
והנה בנוגע לחיוב תוכחה כ' הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות הל' ז: "המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבין אדם למקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה וכו' - אם קבל ממנו מוטב, ואם לאו יוכיחנו פעם שני' ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע".
וצ"ע דבגמ' הרי מבואר דהחיוב תוכחה הוא אפי' מאה פעמים, ואמאי השמיט הרמב"ם הא דחייב להוכיח עד ק' פעמים, וכתב דהחיוב היא עד כדי הכאה - ועפ"י פשוט צ"ל הא דבערכין דף טז מבואר דחיוב תוכחה הוא עד כדי הכאה או נזיפה, - ולכאורה זה סותר למש"כ בב"מ (שם), דחיוב תוכחה הוא מאה פעמים, וע"כ צ"ל דק' פעמים לאו דוקא, שצריך להשתדל ולהוכיח עד שחבירו יקבל התוכחה רק דאם מכהו נפטר מחיוב התוכחה, כיון דלא רק שאינו מקבל התוכחה רק שמכהו אז נפקע מתוכחה ונמצא דליכא שיעור של ק' פעמים. רק שצריך להשתדל ולהשפיע עליו עד שיחזור מדרכו הרעה.
אך עדיין צ"ב אמאי כ' הרמב"ם דאם לא קבל ממנו יוכיחנו פעם שני' ושלישית דלכאו' הול"ל דאם לא קבל התוכחה יוכיחנו עד שיכהו החוטא וכי איזה שיעור הוא ב' וג' פעמים.
וראה בשוע"ר סי' קנו סעי' ז: "דאם לא קיבל ממנו יחזור ויוכחינו שנא' 'הוכיח תוכיח' אפי' מאה פעמים עד שיכנו החוטא או יקללנו".
עוד צ"ב מה שהוסיף הרמב"ם וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו, החוטא, ויאמר לו איני שומע, דממנ"פ אי איירי כשכבר הוכיחו ואינו רוצה לקבל הא כבר קאמר לפנ"ז דיוכיחנו פעם שני' ושלישית, ואי הכוונה דחייב אפי' יותר מג' פעמים, הול"ל בפשטות, דחייב להוכיח עד כדי הכאה, ומהי הפעם שני' ושלישית, ואי רוצה לקבל הא כבר כתב לפנ"ז שחייב להוכיחו, ובכלל מה מוסיף ב"וכן תמיד חייב אדם להוכיחו" איזה הלכה מוסיף בזה.
וא"ש לפי"ז הא דבהל' גזו"א קאמר הרמב"ם דבהחזירה וברחה חייב להחזיר אפי' מאה פעמים, ובנוגע לחיוב תוכחה השמיט זה כיון דבעצם ליכא שיעור בתוכחה, כיון שחייב להוכיח עד שחבירו ישוב מדרכו וחיוב זה נמשך עד כדי הכאה.
רק מה שצ"ע הוא דבנוגע לשילוח הקן כ' הרמב"ם בפי"ג מהל' שחיטה ה"ה: "שלחה וחזרה ושלחה וחזרה אפי' ארבע וחמש פעמים חיב לשלח שנא' 'שלח תשלח'" - והנה הרמב"ם נקט לשון המשנה בחולין (שם), אמנם בגמ' הרי מבואר דילפינן מ"שלח" אפי' מאה פעמים משמע, ומאי שנא מהשבת אבדה, דהביא הרמב"ם דרשת הש"ס דאפי' ק' פעמים חייב להחזיר, ובשילוח הקן השמיט הק' פעמים ונקט רק את לשון המשנה, ובלח"מ שם מביא דרשת הגמ' דילפינן מ"שלח" לחוד דמשמע כמה פעמים, ורבינו הביא שלח תשלח לשון הכתוב - ומוכח מדבריו דהרמב"ם נקט הלימוד מ"שלח" לחוד, כדברי הגמ', וא"כ צ"ע אמאי השמיט הרמב"ם ק' פעמים.
ואולי י"ל (לחדודי עכ"פ) דהנה ב'דבר אברהם' ח"ב (סי' ח אות ו ואילך) חוקר במי שהחזיר בהמה וברחה והחזירה, האם לא קיים מצות השבה כשהחזיר בראשונה כיון שברחה אח"כ, או דקיים מצות השבה כשהחזיר, רק דעכשיו חל מצוה חדשה דהשבת אבידה. ואת"ל דקיים מצוות השבה כשהחזיר עדיין יש להסתפק כשברחה אח"כ האם חל עכשיו חיוב חדש של השבה, או דהחיוב הראשון נמשך, ונפק"מ בזקן ואינו לפי כבודו שאם הכיש בה ונתחייב בהשבה הרי חייב לגמור, ובפעם הראשונה הכיש בה והחזירה ואח"כ ברחה, האם חייב להשיב עוד פעם, דאם נאמר דחיוב הראשון נמשך, חייב להשיב, משא"כ א"נ דהוי חיוב חדש, אינו חייב לחזור ולהשיב כיון דעכשיו לא הכיש בה, ויש עוד נפק"מ יעו"ש.
והוא ר"ל דבאבידה לא הוי כאבידה חדשה, דאם נאמר שזה כאבידה חדשה, הרי כל זמן שלא הגביה ל"ש העשה ד"השב תשיבם" ורק "לא תוכל להתעלם", ועוד מוכיח דאם זה נידון כאבידה חדשה ואינו חייב בה עד שיגביה פשיטא דחייב בה דמאי שנא מאבידה אחרת, לכן מסיק דנראה פשוט דאינה כאבידה חדשה ואע"פ שלא הגביהה מחדש חייב הוא עוד בעשה דהשב בשביל הגבהה ראשונה, וכן בשילוח הקן כשחזרה אליו עדיין רובץ עליו חיוב השילוח דמעיקרה.
וראה בש"ך יו"ד (סי' רצב סק"ט) דמבואר דאע"פ דקיים כבר מצוות השבה ילפינן דדרך להשיב כמה פעמים, ועד"ז בשילוח הקן אפי' אם שלחה כדין ויצאה מתחת ידו, כיון שחזרה חייב לשלחה, ולפי"ז צריך לחזור ולהגביהה מחדש כמו בשילוח הקן דכ"ז שהבנים שם יש חיוב של שילוח יעו"ש.
ואולי י"ל (לולי דבריהם) בדעת הרמב"ם דעכ"פ חלוק בזה מצות שלוח הקן ממצות השבת אבידה, דבאבידה הרי ביארנו לעיל דעיקר המצוה הוא שהאבידה תוחזר להבעלים, ובזה שפיר מובן דלא הוי חיוב חדש, וחייב בהשבה אפי' אם לא חזר והגביהה, כיון דעיקר המצוה הוא שהבהמה תוחזר. וכ"ז שלא הוחזרה לא קיים כלל חיובו, משא"כ בשילוח הקן י"ל דעיקר מצותו הוא במעשה השלוח, וכשקיים חיובו כהוגן דהיינו שיצאה מתחת ידו, כבר יצא בעיקר חיובו, ומה שחייב לחזור ולשלחה כשחזרה, הוי חיוב חדש של שילוח הקן שנתחייב בה עוד פעם, ולא מחמת חיובו דמעיקרא.
ולפי"ז י"ל בדעת הרמב"ם דחלוק הריבוי ד"השב" אפי' כמה פעמים, מהריבוי ד"שלח" אפי' כמה פעמים במשמע, דבהשבת אבידה עיקר החיוב הוא שהבהמה תוחזר להבעלים, נלמד מ"השב", דלא הוי גזה"כ אמעשה של השבת אבדיה דחייב להחזיר אפי' ק' פעמים, רק דזה מגלה דהגדר של המצוה הוא הנפעל, דהיינו החזרת החפץ להבעלים, ובזה פשוט דחייב אפי' ק' פעמים. משא"כ הלימוד ד"שלח", כיון דהמצוה היא מעשה השילוח י"ל ד"בשלח" נתרבה, דחייב לקיים המצוה הרבה פעמים, אפי' אם כבר קיים המצוה, ונמצא ד"שלח" הוי גזה"כ של מעשה השילוח.
ולכן בהשבת אבידה הביא הרמב"ם הלימוד אפי' מאה פעמים, כיון דזהו גדר המצוה שהאבידה תוחזר להבעלים וזה מודגש באפי' ק' פעמים, משא"כ בשילוח הקן דגדר המצוה הוא מעשה השילוח, הביא הרמב"ם רק ד' או ה' פעמים. ועדיין צ"ע בכ"ז.
Download PDF