1) הלכה זו הביא הרבי בריבוי פעמים בקשר למבצע בית מלא ספרים, שכל הבית מתבטל להספרים.

2) ראה בגליון תתקיז שהבאנו לזה ריבוי דוגמאות מזה דזומר הוה כזורע לדעת הרמב"ם כיון דנפעל עי"ז שיהי' זריעה יותר טובה ומזה דזורע חייב בכל שהוא, כיון דהעיקר הוא הנפעל שיצמח ולא הפעולה, ששם גרעינין בהקרקע יעו"ש באריכות. ויש להביא לזה עוד דוגמאות עי' בספר אמרי צבי להר' גרוזמן סי' ה , מביא בזה מחלוקת הרמב"ם והמאירי בגדר מלאכת אפי' דהמאירי סב"ל דמלאכת האפי' היא הפעולה מעשה ההדבקה, ולהרמב"ם הרי"ז הנפעל והמלאכה נגמרת רק בגמר האפי' - ולפיכך כתב הרמב"ם בהלכות שבת פ"ט ה"ה - "מותר לרדותה קודם שתאפה. ויבוא לידי מלאכה" כי לפני גמר האפי' (היינו הנפעל) אין כאן מלאכה כלל. ועיי"ש עוד באמרי צבי הנ"ל סי' ז דמביא ריבוי ראיות. מתוצאות חים ועוד, דלהרמב"ם באיסורי ומלאכות שבת העיקר הוא הנפעל. שיהא נפעלת מחשבתו ולא הפעולה.

3) וראה ג"כ לקו"ש חי"ז עמ' 48 הערה 46 וז"ל: "גם י"ל המוציא בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו, היינו שאף שגשם הכלי יש לו שיעור וכמות להתחייב עליה הנה כאשר מוציא הכלי בשביל האוכלין כוונת הכלי זה שהיא בשביל האוכלין נעשית מציאותה ומכיון שהאוכלין הן פחות מכשיעור גם הכלי פחות מכשיעור" יעו"ש.

4) עיין מה שביארנו לעיל הלכות עבודה זרה פ"ט הי"ג, ובהלכות ברכות פ"ה הט"ו דלשיטתייהו זו של הרמב"ם והראב"ד תלוי' בהמחלוקת שלהם המבוארת בלקו"ש חל"ד פר' נצבים דלהרמב"ם כיון שמחשיב בירור העולם כעיקר גדול, כדי שהעולם והשכל יעזור ליהודי לקיים תורה ומצוות לפיכך סב"ל נמי דכל פעולה שעוזרת למצוה מקבלת חשיבות, משא"כ להראב"ד דהעיקר הוא לקיים רצון הבורא בתורה ובמצוות. ואינו מחשיב כ"כ בירור העולם, לעזור לזה, הנה ממילא כל פעולה שעוזרת למצוה לא מקבלת החשיבות של המצוה.

5) ואוי"ל דזהו ע"ד שכתב הרמב"ם בפתיחתו למורה נבוכים ובאגרותיו שכל העולם מתבטל אצל החכם כן גם בנדו"ד כל הכלי מתבטל להאוכל שבתוכו - וכל העולם מתבטל להתורה ומצוות וכו'.

6) ואוי"ל דזהו הביאר ג"כ בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בהלכות כלים פ"ד ה"ד דהרמב"ם פוסק "כלי עץ שיש לו בית קיבול שצפה אותן במתכת טהורין ואינן מקבלין טומאה מאחר שצפן בטלן והציפוי עצמו טהור" -

היינו שהציפוי מבטל הכלי מלקבל טומאה כיון שיש פסוק "כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם" ולא בחיפוייהם והציפוי עצמו אינו מקבל טומאה כיון שאינו מציאות תורנית ובטל להכלי.

והראב"ד משיג עליו וכותב: "לא ידעתי מהו ולא מצאתי לו שרש דבר ואדרבה ראוי להיות בהיפך . . וכן מצינו במקצת מקומות שהכלי בטל לגבי הציפוי" יעו"ש באריכות.

היינו דלהראב"ד (ולרש"י בסיום מס' חגיגה) הציפוי הוא סיבה לקבלת טומאה כי הציפוי אינו מתבטל להכלי ורק בציפוי מזבח הנחושת הציפוי מתבטל להכלי כי התורה קוראת למזבח בלשון עץ אבל בדרך כלל הציפוי אינו מתבטל להכלי -

משא"כ להרמב"ם הציפוי תמיד מתבטל להכלי ולפיכך אינו יכול לקבל טומאה בעצמו (וגם מציל הכלי מלקבל טומאה כי כלי שמתמשין בו ע"י ציפוי אינו מקבל טומאה).

ובלקו"ש חט"ז שיחה ד לפר' תרומה מסביר דעת הרמב"ם בארוכה דכיון דנחלקו בדבר בסיום מס' חגיגה ר"א ורבנן והרי ידוע דר"א שמותי הוא הרי פלוגתתם תלוי'. דלשיטתם הכללית דב"ש וב"ה בכל הש"ס דב"ש מסתכלין על כללות הענין וב"ה מסתכלין על הפרטים ושיטת בית שמאי ור"א היא דמסתכלין בכללות על מזבח הנחושת ונראה הציפוי ויש לזה חשיבות בפני עצמה ואילולא דהתורה קראה עץ לא הי' מתבטל הציפוי אבל לדעת בית הלל ורבנן מסתכלין היטב בהפרטים ורואים שזה רק ציפוי וכיון דזה ציפוי הרי"ז מתבטל להכלי יעו"ש באריכות, אבל צריך ביאור למה הראב"ד חולק וסב"ל דהציפוי אינו מתבטל תמיד -

ולכאו' הרי"ז תלוי בשיטתם כאן דלהרמב"ם הכלי הנושא את האוכל תמיד מתבטל להאוכל. ולפיכך הציפוי ג"כ תמיד מתבטל להכלי - כיון שהשתמש בו כציפוי להכלי בטל כמו שהכלי כיון שהשתמש בו להאוכל דבטל ולהראב"ד הכלי הנושא את האוכל אינו מתבטל להאוכל והציפוי אינו מתבטל תמיד להכלי ותלוי בחשיבות הציפוי.

רמב"ם סוף הלכות טוען ונטען: "היו שלושה נושין מנה באחד וכפר בהם - לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו יחלוקו. ועל דברים אלו וכיוצא בהם הזהיר הכתוב ואמר: מדבר שקר תרחק".

[ומקורו במסכת שבועות לא, א: "מנין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו ויחלוקו ת"ל מדבר שקר תרחק"].

ויש לציין לגמ' פסחים קיב, ב: "ג' דברים צוה ר' ישמעאל בר' יוסי את רבי . . לא תיהוי לך דינא בהדי תלתא דחד הוי בעל דינך ותרי סהדי" (וברשב"ם: "ותרי לסהדו עליך ויחלקו בין שלשתן ומתוך שנאה שנחלקת עמהן יעשו עליך קנוניא זו לתבוע ממך").

אלא שבעוד שמחז"ל דשבועות מוסב כלפי עדי השקר (שאמנם רוצים שסו"ס יהיה צדק בדין התוצאה, להעמיד את הגנב על מקומו), הרי מחז"ל בפסחים מוסב גם כלפי אדם סתם (ישר) שלא יגרום למצב שעלול להתרחש וכו'. וק"ל.

אבל מכיון שהרמב"ם קאי בהרחקה "מדבר שקר", הרי גם המאמר בפסחים שייך לזה במידה מסויימת.

כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' מאכלות אסורות ה"א וז"ל: "האוכל כזית חלב במזיד חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה. ובפירוש אמרה תורה שאינו חייב אלא על שלשה מיני בהמה טהורה וכו' אבל שאר בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חלבה כבשרה". ובה"ב ממשיך: "האוכל מחלב נבילה וטריפה חייב משום אוכל חלב ומשום אוכל נבלה וטריפה מתוך שנוסף וכו' ולפיכך לוקה שתים".

וצ"ע ליישב לשון הכל בו (שכידוע עיקרו מיוסד על הרמב"ם) סימן קד וז"ל: "האוכל כזית חלב במזיד חייב כרת, בשוגג חייב חטאת ואינו חייב אלא על חלב של שלשה מיני בהמה שהן מפורסמין בתורה שור או כשב או עז, ועל חלב אלה השלשה חייב בין של שחוטה בין של נבלה וטריפה שלהן אבל שאר בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חלבה כבשרה וכו' והאוכל כזית מחלב בהמה טמאה ונבלה [כ"ה בכל הדפוסים שראיתי גם בדפוסים הקדומים] לוקה שתים משום אוכל נבלה ומשום אוכל חלב, עכ"ל". דבמ"ש שאיסור חלב חל על איסור בהמה טמאה (אף שכ"ה דעת לוי במעילה דף טז, א לשי' התוס') הרי סותר מ"ש בתחילת דבריו דבהמה טמאה חלבה כבשרה.

ואולי יש ליישב בדוחק דמ"ש בהמה טמאה ונבילה הכוונה לבהמה טריפה ונבילה (כל' הרמב"ם הנ"ל) וצ"ע.