איתרע מזלנו וה'ספרי זוטא', מדרש הלכה תנאי לספר במדבר, אבד מאתנו ולא הגיעו אלינו אלא קטעים בודדים מכתבי-יד ופיסקאות שנשקעו בדברי רבותינו הראשונים. החיד"א כותב[1]: "אך ספרי זוטא הן לא ראינו הספר בעצמו". בשנת תרע"ז פירסם הרב חיים שאול הורביץ את ה'ספרי זוטא' בהוצאה מתוקנת ב'קובץ מעשי התנאים' חלק ג, עמ' 227-336 (נספח להוצאה חדשה של ה'ספרי' לבמדבר). הרב יעקב זאב יאסקאוויטץ הוציא לאור מדרש זה (לודז, תרפ"ט?) ע"פ מהדורת הורוביץ, בתוספת ביאורים והערות חשובות בשם 'אמבוהא דספרי'[2].

רק קטע אחד מה'ספרי זוטא' - מסוף פר' מטות עד אמצע פר' מסעי (עמ' 330-334 במהדורתו) - נדפס ע"פ כתב-יד מהגניזה, ולאחרי שנדפס הספר פירסם י"נ אפשטיין[3] מכת"י פירקוביץ-לנינגרד רובה של פרשת חקת[4]. כל שאר ההבאות נלקטו מ'ילקוט שמעוני', 'מדרש הגדול', 'במדבר רבה' ומכתבי הראשונים. בעל ה'ילקוט' והראשונים, ברוב רובן של הפיסקאות, מציינים את מקורם כשמביאים דברים בשם 'ספרי זוטא', אבל בעל 'מדרש הגדול' שמרבה להעתיק מ'ספרי זוטא' אינו מציין את מקורו, כמנהגו, ועלינו להתייחס בזהירות יתירה למובאות בספר זה[5]. ר' מנחם י' כהנא[6] חיפש ורשם את ה"קטעים ששולבו במהד' הורוביץ ומקורם אינו חיבור זה אלא חיבורים אחרים...", והוסיף לציין "גם קטעים מספרי זוטא במדבר שלא שולבו במהד' הורוביץ"[7].

אין ספק שהרמב"ם השתמש ב'ספרי זוטא', הרי ב'ספר המצות' שלו הוא מעתיק בלשונם עשרה קטעים שונים מה'ספרי זוטא', בנושאים דלקמן[8]: תכלת ולבן בציצית מצוה אחת[9]; שמירת המקדש[10]; שילוח טמאים מהמחנה[11]; חיוב הוידוי[12]; גידול שער בנזיר[13]; ערי מקלט בא"י[14]; גלותו של מכה נפש בשגגה[15]; כהנים בעבודת לוים[16]; מנחת סוטה בלי שמן ולבונה[17]; חיוב מיתה אחרי עמידה בדין[18].

לאחרי שאנו יודעים[19] שהרמב"ם השתמש בס"ז, יכולים אנו לשער שסמך על הס"ז בעוד מקומות. הגדיל לעשות בזה הרי"ז יאסקאוויטץ בהערותיו שגילה הרבה מקורות חדשים לדברי הרמב"ם, וכפי שכותב ב'פתח דבר' לביאורו: "...וביחוד רבינו הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל אשר השתמש בו הרבה הרבה, ורובי פסקיו התמוהים אשר אין להם שחר נגלה מקורם בהספרי זוטא וכשחר נכון מוצאם, כפי שהראיתי לדעת בביאורי ת"ל". מצער העובדה שרוב המקורות החדשים שלו הועתקו מספרו ל'מקורות וציונים' שברמב"ם פרנקל ואין שמו נקרא עליהם[20].

תיקונים וטעויות בציונים ל'ספרי זוטא'

הל' נזירות פ"א ה"א: "ומצות עשה שיגדל הנזיר שער ראשו שנאמר גדל פרע שער ראשו. ואם גילח בימי נזרו עובר בלא תעשה שנאמר תער לא יעבור על ראשו". ה'כסף משנה' לא ציין מקור לכל זה, אלא כתב: "דברים פשוטים הם". והנה ב'מדרש הגדול'[21] - ומשם ב'ספרי זוטא' - נאמר: "גדל פרע. מצות עשה", אלא שהורוביץ עמ' 241 בהערותיו מציין ע"ז: "ונראה דאינו מן הס"ז רק לשון הרמב"ם נזירות פ"א ה"א". ומה דמספקא ליה להורוביץ פשיטא ליה למהדיר ה'מדרש הגדול' שבהערותיו עמ' פ הוא ציין בפשטות: "מצות עשה. רמב"ם הל' נזירות...". אמנם נעלם מהם שהרמב"ם בעצמו ב'ספר המצות' עשה צב מצטט דבר זה מתוך ה'ספרי זוטא': "ולשון מכילתא . . גדל פרע מצות עשה ומנין בלא תעשה ת"ל תער לא יעבור על ראשו", וכשהרמב"ם כותב 'מכילתא' בכגון דא הכוונה הרי ל'ספרי זוטא', ויוצא לנו מכל זה שלא רק ש"גדל פרע. מצות עשה" הוא קטע מקורי מס"ז, אלא שיש לנו ברמב"ם המשך לשון הס"ז שאינו נמצא בשום מקור אחר, והרי זה מקור נפלא לדברי הרמב"ם כאן. והפלא על רמב"ם פרנקל שב'מקורות וציונים' ציינו בין המקורות: "סה"מ עש' צב בשם מכילתא", ולא הבחינו שהכוונה לס"ז, למרות שבד"כ הם מעירים על כגון דא[22], וכנראה שדברי הורוביץ הטעה אותם.

הל' נזירות פ"ה הי"ב: "העביר על ראשו סם שמשיר את התער..אינו לוקה אבל בטל מצות עשה, שנאמר גדל פרע שער ראשו". ה'כסף משנה' לא ציין את מקורו, אבל ב'מקורות וציונים' ובס' 'מראי מקומות' ציינו את מקורו מדברי הס"ז עמ' 239 שהביא הרמב"ם עצמו ב'ספר המצות' עשה צב[23]. והפלא שב'מילואים לספר מראי מקומות' הוסיפו לציין: "מכילתא - הובא בספר המצות עשין צב", והרי אין זה אלא הס"ז שכבר צוין בספר.

טעות דומה לזה נמצא בהל' רוצח פ"ח ה"א: "ואין ערי המקלט נוהגות אלא בארץ ישראל", ובס' 'מראי מקומות' וב'מקורות וציונים' צוין כאן לנכון: "ספרי זוטא מסעי לה, כט". ולפלא שבס' 'מילואים לספר מראי מקומות' תיקנו וכתבו: "ספרי מסעי לה, כט (כגירסת הרמב"ם בספר המצות עשין קעו)", ולא ידעו שהכוונה אינו אלא ל'ספרי זוטא' שכבר צוין בספר.

הל' מתנות עניים פ"ז ה"ו: "ואחד מעשרה בנכסיו בינוני", בס' 'מראי מקומות' כאן מציין: "ספרי זוטא נשא ה, י (הובא בתוס' תענית ט, א ד"ה עשר)". ציין לשם גם הגר"א בהגהותיו. אמנם ב'ספרי זוטא' לבמדבר שלפנינו לא נעתק כלום בקשר לזה, והתוס' שם מביאים את דברי הספרי עה"פ עשר תעשר, שזה בספר דברים יד, כב. ב'אמבוהא דספרי' עמ' 102 הערה כא העיר: "אבל בספרי שלפנינו בפ' ראה בקרא דעשר דעשר לא נמצא כלל ד"ז". ומאיפה גילו מערכת הספר 'מראי מקומות' את ה'ספרי זוטא'?

הל' טומאת צרעת פט"ז ה"י: "התבוננו מה אירע למרים...", ובס' 'מראי מקומות' וב'מקורות וציונים' לרמב"ם פרנקל מציינים כמקור את דברי הס"ז עמ' 276. אמנם כבר העיר רש"ל עמ' 142 שדברי ה'מדרש הגדול' כאן אין מקורם בס"ז, אלא במדרש ל"ב מדות (משנת ר' אליעזר) עמ' 174 (ויש לתקנו ע"פ גירסת ה'מדרש הגדול' כאן), שהוא מהספרים שהרמב"ם השתמש בהם כמוכח בכמה מקומות.

דומה לזה בהל' סוטה פ"א הט"ו: "ותאסר על בעלה לעולם", צויין בס' 'מראי מקומות' כאן מקורו: "ספרי זוטא נשא ה, יג". וזה צוין כבר בהערות הורוביץ עמ' 234 הערה 2 (ובטעות נאמר שם שזה רמב"ם ה"ט), ונעתק (עם הטעות!) בהערות ל'מדרש הגדול' עמ' נב הערה 15. אמנם יפה העיר ב'מקורות וציונים' לרמב"ם פרנקל: "מדרש הגדול פר' נשא ונר' שהעתיק לשון רבינו", וכבר העיר על כך רש"ל עמ' 12. כלומר אין כאן קטע מרמב"ם שמקורו ב'ספרי זוטא', אלא קטע מ'מדרש הגדול' שמקורו ברמב"ם.

בדין) יתקיים בחותמיו

הרב משה בנימין פערלשטיין

מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

ברמב"ם הל' גירושין פ"ז הכ"ד כתב: "במה דברים אמורים בשהתנה עליה הבעל תנאי זה אבל אם לא התנה עליה אלא נתן לה גיטה והרי הגט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת הואיל וגט שבידה כתוב כהלכתו והעדים חתומים עליו, ואע"פ שאין אנו מכירין כתב העדים ולא נתקיים אין חוששין לה שמא זייפה אותו שהרי אינה מקלקלת על עצמה, ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין עד שיהא שם מערער, לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא ואין חוששין שמא ימצא מזוייף כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזוייף או בטל. שאם תבוא לחוש לדברים אלו וכיוצא בהן כך היה לנו לחוש לגט שיתן אותו הבעל בפנינו שמא בטלו ואחר כך נתנו, או שמא עדים פסולין חתמו בו והרי הוא כמזוייף מתוכו, או שמא שלא לשמה נכתב, וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה, שאין דיני האיסורין כדיני הממונות" עכ"ל.

בדברי הרמב"ם אלו כבר דשו רבים, ומהם ביארו מקצת דבריו מכאן ומהן מכאן. ועדיין דבריו צריכין עיון, כדהלן:

א. יש לעיין אריכות הלשון שאי"ז כסגנונו בספר היד. ובפרט שבהל' עבדים כתב הרמב"ם בקיצור וז"ל שם פ"ו ה"ז: "כשם שהאשה עצמה מביאה גיטה ואינה צריכה לקיימו הואיל והגט יוצא מתחת ידה כך העבד ששטר שחרור יוצא מתחת ידו אינו צריך לקיימו". ע"כ. הרי הרמב"ם קיצר כל דבריו בהל' גירושין וכתב "ואינה צריכה לקיימו הואיל והגט יוצא מתחת ידה".

ב. הראב"ד השיג על הרמב"ם שם בהל' עבדים וכתב: "א"א זה הדרך הולך על דרך לא טוב לפי דעתנו כי הוא מפרש מה שאומר בגמרא אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה שאינה צריכה לקיימו ואין זה הדרך נכון בעינינו וכי היכן מצינו שטר שקרא עליו ערער שיגבה בו בלא קיום ואם יאמר שאינו צריך קיום עד שיערער עליו מנא ליה דמתניתין לאו ה"ק דילמא ה"נ קאמר צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם שלא תבא לידי ערער ולא תוכל לקיימו ואמאי אקשיה ליה מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה והמתרגם הזה כמו כן איך סתם דבריו ואמר שאינן צריכין קיום בודאי אם יערער בעל ואדון צריכין קיום והשכל מורה שאף אם לא יערער אין להתיר אשת איש ואיסור עבד בלא קיום הגט אלא ודאי צריך לפרש בו דרך אחרת". עכ"ל. והקשו למה חיכה הראב"ד ולא הקשה על הרמב"ם בהל' גירושין ששם הוא עיקר ההלכה.

ג. הרמב"ם בהתחלת ההלכה בא לפתור השאלה למה אין חוששין למזויף, בזה שכתב: "ואע"פ שאין אנו מכירין כתב העדים ולא נתקיים אין חוששין לה שמא זייפה אותו". והטעם ע"ז הוא: "שהרי אינה מקלקלת על עצמה, ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין עד שיהא שם מערער". וא"כ מה זה שכתב לפני זה וגם בהל' עבדים: "והרי היא בחזקת מגורשת הואיל וגט שבידה כתוב כהלכתו והעדים חתומים עליו".

ד. גם צ"ע בשינוי לשונו דמתחלה כתב: "אין חוששין לה שמא זייפה אותו". ולבסוף כתב: "ואין חוששין שמא ימצא מזוייף".

ה. גם צ"ע הרי כבר פתר שאלתו במה שכתב: "שהרי אינה מקלקלת על עצמה, ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין עד שיהא שם מערער". א"כ מה הוא המשך דבריו בזה: "לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא ואין חוששין שמא ימצא מזוייף כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזוייף או בטל", הי' לו להפסיק קודם מילים אלו.

ו. ולא עוד אלא שממשיך עוה"פ לפתור השאלה שכבר פתר וכותב: "שאם תבוא לחוש לדברים אלו וכיוצא בהן כך היה לנו לחוש לגט שיתן אותו הבעל בפנינו שמא בטלו ואחר כך נתנו, או שמא עדים פסולין חתמו בו והרי הוא כמזוייף מתוכו, או שמא שלא לשמה נכתב, וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה", מה צורך בזה, וגם זה אינו הקו של תשובתו הראשונה ששם הדגיש ראיות שאינה מזוייף משום "שאינה מקלקלת" וגם משום "עדים החתומים".

ז. ומסיים הרמב"ם "שאין דיני האיסורין כדיני הממונות" על איזה מהדברים שכתב קאי. על פתרון הראשון או השני. גם לא הסביר מהו החילוק. בכל ההלכה מאריך וכאן שכנראה היא יסוד דבריו הוא מקצר.

ח. והנה בהל' עבדים פ"ז ה"ב מצינו אולי קצת ביאור לזה, שכתב שם: "עבד שהביא גט וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה והרי הוא בן חורין אבל הנכסים לא קנה עד שיתקיים הגט בחותמיו כשאר השטרות, וכן אם היה כתוב בו כל נכסי קנויין לך קנה עצמו ולא קנה הנכסים עד שיתקיים הגט בחותמיו שחולקים הדבור ואומרים עצמו קנה מפני שהוא נאמן להביא גט שחרורו ואינו צריך לקיימו אבל הנכסים שאין אדם קונה אותם אלא בראיה ברורה לא יקנה אותם עד שיתקיים השטר". ע"כ. (ועיין בחידושי ר' נחום שרצה לפרש דברי הרמב"ם כאן לפמ"ש שם, וע"ש בארוכה) וא"כ למה לא הסביר הרמב"ם כאן דבממון בעינן "ראי' ברורה".

ט. גם יש לעיין בדבריו שם שכתב בביאור צד האיסור "מפני שהוא נאמן להביא גט שחרורו ואינו צריך לקיימו", גם כאן לכאורה לא ביאר מהו הנאמנות להביא גט שחרורו, ולמה יש נאמנות זו. ואפשר לומר שסמך על מה שכתב לעיל מיני' בפ"ו: "ששטר שחרור יוצא מתחת ידו אינו צריך לקיימו" מ"מ ערבך ערבא צריך שהרי הוא גופא אינה מבואר. וא"כ היכן מצינו ביאור על צד האיסור. ובשלמא על צד הממון מצינו אבל על צד האיסור לא מצינו.

ואין לומר דסמך על מה שכתב בהל' גירושין דהרי שם לכאורה לא ביאר בענין זה כלום, ואדרבה משמע בביאור הנ"ל, שסמך בהל' גירושין על מה שכתב בהל' עבדים.

י. גם יש להוסיף תמיהה בהראב"ד שבהל' גירושין פי"ב ה"ב כתב הרמב"ם: "הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גירשני בעלי בזה הרי זו נאמנת ותנשא בו אף על פי שאינו מקויים כמו שביארנו". והראב"ד השיג ע"ז: "א"א אומר אני שיתקיים בחותמיו אע"פ שלא יצא עליו ערער". ע"כ. הרי דגם כאן השיג הראב"ד על דברי הרמב"ם ולמה לא השיג בעיקר ההלכה שהיא בפ"ז.

וראיתי בקובץ רשימות שיעורים שדן במקצת דברי הרמב"ם ופירש יפה כפל לשון הרמב"ם שהבאנו בקושיא ד', ופירש דמתחלה דבר הרמב"ם אודות זיוף של האשה, ומשו"ה כתב "אין חוששין לה שמא זייפה אותו". ולבסוף דבר אודות זיוף הבעל וכדומה וע"ז כתב הרמב"ם "ואין חוששין שמא ימצא מזוייף". ובהכי מיושב עכ"פ קצת מה שהקשינו באות ה' ואות ו'. רק דעדיין אינו מיושב שאר הקושיות.

ולכאורה מוכרח לומר דיסוד דברי הרמב"ם הם מ"ש בקיצור בפ"ו מהל' עבדים: "כשם שהאשה עצמה מביאה גיטה ואינה צריכה לקיימו הואיל והגט יוצא מתחת ידה כך העבד ששטר שחרור יוצא מתחת ידו אינו צריך לקיימו". וזהו גם מ"ש בפ"ז: "מפני שהוא נאמן להביא גט שחרורו ואינו צריך לקיימו". והיינו דהרמב"ם למד דאשה או עבד שיש להם גט יוצא מתחת ידם, הרי הגט מעיד על כשרותו ואינו צריך קיום.

וזהו גם מ"ש בפ"ז מהל' גירושין: "והרי היא בחזקת מגורשת הואיל וגט שבידה כתוב כהלכתו והעדים חתומים עליו" דהואיל והגט יוצא מתחת ידה הרי הגט מעיד שהיא מגורשת. וסובר הרמב"ם שזהו דין מיוחד בגט ושחרור מאחר שהם הכורתים בין הבעל והאשה, או הרב והעבד, שהם עצמן פועלים הכריתות, ממילא הם מעידים גם על גירושה ושחרורו.

וזהו גם כוונת הרמב"ם במ"ש "שאין דיני האיסורין כדיני הממונות", ר"ל שבדיני האיסורין השטר היינו הגט והשחרור הם מציאות של גירושין היינו הם הכורתים וממילא כשהם ביד האשה והעבד הם נאמנים מצד שבידם החפצא של הכריתות. משא"כ בממון ענין השטר "שאין אדם קונה אותם אלא בראיה ברורה לא יקנה אותם עד שיתקיים השטר", היינו שהוא לראי' וא"כ בעינן קיום. ואפילו שטר מכר אינו דומה לזה, שהגט הוא חפצא של כריתות, וכלשון הקרא ספר כריתות, ולשון חז"ל דבר הכורת. משא"כ שטר מכר, על ידו רק נעשה קנין, אבל אין הוא עצמו חפצא של קנין.

והנה אריכות לשון הרמב"ם היא אולי ליישב טענת הראב"ד במה שאמר: "והשכל מורה שאף אם לא יערער אין להתיר אשת איש ואיסור עבד בלא קיום הגט". היינו דאחר כל הנ"ל מ"מ למה אין אנו חוששים לזיוף מאחר שיש לפנינו איסור תורה. היינו שאין זה טענה מצד דין קיום שטרות כ"א מצד חומר איסור אשת איש. היינו דמ"מ איך נתירנה לינשא. מאחר שהשכל מורה ליחוש לה עד שיקיים השטר.

וע"ז השיב הרמב"ם שיש ב' חששות, א' מצדה והשני מצדו. היינו דאם באנו לחוש מצד חומר א"א, יש לנו לחוש שהיא זייפה וגם יש לנו לחוש שהוא זייף. וחשש שני זה הוא מיוחד אצל גיטין שיש לחוש שהבעל ירצה לקלקלה. דבשאר דוכתי יש רק חשש שבעל השטר יזייף השטר דהיינו המלוה וכדומה, וכאן יש לחוש שלא רק האשה תזייף אלא גם הבעל שאין השטר בידו יזייף השטר.

ובנוגע חשש שהאשה תזייף כתב: "אין חוששין לה שמא זייפה אותו שהרי אינה מקלקלת על עצמה, ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין עד שיהא שם מערער", והיינו דאפילו השכל אינו מורה ע"ז מטעמים הנ"ל. או משום שאינה מקלקלת או משום נחקרה עדותן. ואח"כ דן הרמב"ם בחשש הב' והוא דאולי "ימצא מזוייף", היינו דאפילו נאמר שעכשיו ה"ה נחקרו אבל אולי לחשוש לחשש רחוק מאחר שדנין בא"א. דילמא הוא זייף השטר שאין כאן החזקה של "אינה מקלקלת". וכאן אין סברא של מינקט נקיט בידי' דלקמן בגמרא.

וע"ז השיב הרמב"ם דאם באת לחשוש לזה: "כך היה לנו לחוש לגט שיתן אותו הבעל בפנינו שמא בטלו ואחר כך נתנו, או שמא עדים פסולין חתמו בו והרי הוא כמזוייף מתוכו, או שמא שלא לשמה נכתב". היינו דחששות כזה לא מצינו שחששו לה, משום דסגי בזה "שהגט יוצא מתחת ידה", ולזה סיים שאין דיני האיסורין כדיני ממונות, כמ"ש לעיל.

(וכן מצינו ברמב"ן (ב, א) דהביא חשש זו ותירוץ מעין מ"ש הרמב"ם, וז"ל: "ואי קשיא לך נהי נמי דספרי לא טעו דילמא איהו אחתמיה בקרובים או בפסולין או בלילה ולקלקולה נתכוון, א"כ אפילו בנותן גט מידו לידה בארץ ישראל ליחוש ואין לדבר סוף אלא כולי האי לא חיישינן דכיון דלא ידעינן אנן אמאי ניקו ונערער").

ולפ"ז מ"ש הרמב"ם בהל' עבדים פ"ו אינה קיצור ממ"ש בהל' גירושין כ"א זהו עיקר הנקודה שלו דהיא נאמנת "הואיל והגט יוצא מתחת ידה".

ולפ"ז אולי יש לפרש השגת הראב"ד דכתב עיקר השגתו במקום שמבואר תוכן דברי הרמב"ם. דבהל' גירושין אינה מבוארת מהו תוכנו, ומש"ה המתין עד הל' עבדים להשיגו.

רק דעדיין צ"ב מה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם בפי"ב ה"ב במ"ש: "הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גירשני בעלי בזה הרי זו נאמנת ותנשא בו אף על פי שאינו מקויים כמו שביארנו". וכתב: "א"א אומר אני שיתקיים בחותמיו אע"פ שלא יצא עליו ערער". ע"כ.

דלמה השיג כאן ולא לעיל בפ"ז. וצ"ע.