א. רמב"ם ריש הל' מלכים: "שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות להם בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה", ובהלכה ב': "מנוי מלך קודם למלחמת עמלק שנאמר אותי שלח ה' למשחך למלך ועתה לך והכית את עמלק, והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית כו'", וכל העובר על דברי רמב"ם אלו ישתומם על שינויי הלשונות מיניה וביה, פתח ב"למנות להם מלך כו' ולהכרית זרעו של עמלק" והמשיך ב"מנוי מלך קודם למלחמת עמלק" ובסוף: "והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית", למה רק בה"ב כשמדבר על סדר הקדימה בשלש המצוות הוא נוקט הלשון "מלחמת עמלק", שלא כבתחילה ובסוף שכותב "הכרתת זרע עמלק" וצ"ע.

והנה ב'חינוך' במצוה תר"ד ב"מצוה להכרית זרעו של עמלק" כתב: "וזאת מן המצוות המוטלות על הציבור כולן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כ, ב): שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק", והקשה ה"מנחת חינוך": "המעתיק העתיק שלא כסדר, כי הכרתת זרע עמלק הוא קודם לבנין בית המקדש, והוא גמרא מפורשת בסנהדרין כ' ע"ב ומבואר בר"מ פ"א ממלכים ה"א כו'", והמהדירים ציינו שכדברי החינוך כן הוא הגירסא בספרי פר' ראה ובמדרש תנחומא עי"ש, אבל לא תירצו בזה תמיהת המנ"ח למה הניח החינוך "גמרא מפורשת" ובחר בגירסה אחרת, וצ"ע.

ב. הנה ה'חינוך' במצוה תר"ג כתב: "שנצטוינו לזכור מה שעשה עמלק לישראל שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם, וכענין שכתוב (במדבר כד, ב): ראשית גויים עמלק, ותרגומו: ריש קרביא דישראל הוה עמלק, שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם ה' במצרים, והעמלקים ברוע לבבם ובמזגם הרע לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם, והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האומות כו', מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה כו', ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האוייב, לא לנשים".

וב'מנחת חינוך' תמה: "ונראה קצת דפוטר אותם מהלאו ג"כ, ובר"מ אינו מבואר זה, וצריך ראיה לפטור נשים ממצות עשה שאין הזמן גרמא, ובפרט במקום לאו ג"כ, ומה שכתב כי להם לעשות המלחמה ולא לנשים, באמת מלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה כמבואר בש"ס סוטה מ"ד ע"ב ובר"מ כאן פ"ז ה"ד. גם מי עמד בסוד ד' יתברך אם הטעם מחמת הנקמה, דאפשר גזירת הכתוב שנזכור שנאתו מאיזה טעם ואנחנו אין יודעים, ואפשר אף בביאת משיחנו שיכרת עמלק מכל וכל ולא יהיה זכר להם, מ"מ הזכירה יהיה תמיד מצות עשה לזכור ולא לשכוח. על כן צ"ע דפוטר נשים ממצות עשה זו, ונראה דכל אישי ישראל חייבים כמו כל מצות עשה שאין הזמן גרמא, כן נראה".

וקושיית ה'מנחת חינוך' היא בשלשה: (א) הרי זו מ"ע שאין הזמן גרמא, ומהיכי תיתי לפטור נשים הימנה. (ב) מה שכתב החינוך שלא לנשים המלחמה, הרי זה היפך משנה מפורשת בסוטה מ"ד ע"ב, ונפסק גם ברמב"ם פ"ז מהל' מלכים ה"ד, שבמלחמת עמלק שהיא מלחמת מצוה "הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". (ג) מה שתלה מצות זכירה במצות מחייה, מנלן זה, אולי - אפילו היינו אומרים כדבריו שנשים אינן בכלל מלחמת עמלק- הזכירה מצות עשה היא לעצמה, ואינה קשורה כלל במצות המלחמה והמחייה, וכיוצא בזה תמה ה"תורת חסד" סי' ל"ז: "ואמנם סברתו - של ה'חינוך' - אינה מוכרחת כ"כ, שהרי מ"ע דמחיית עמלק היא מצוה בפני עצמה, ומ"ע דזכירת עמלק היא מ"ע בפני עצמה, וי"ל שמ"ע זו דזכירת עמלק אינה תלויה כלל בזכרים שהם עושי מלחמה". גם בשו"ת "בנין ציון" החדשות לבעמ"ס ערוך לנר סי' ח' הקשה כן, והובא ב"שדי חמד" כללים מערכת ז' כלל י"ג, עי"ש שהאריך בענין זה והביא מדברי הגה"ק ה'תורת חסד' הנ"ל ועוד.

ובמ"ע תר"ד הוסיף המנ"ח להקשות עוד בשם המשל"מ, שה'חינוך' סותר עצמו ממה שכתב במצוה תכה, במצות הריגת שבעה עממין שכתב וז"ל: "להרוג שבעה עממים המחזיקין בארצנו טרם כבשנו מהם, והם הכנעני והאמורי כו', ולאבדם בכל מקום שנמצאם, שנאמר עליהם (דברים ז, ב): החרם תחרים אותם כו', משרשי המצוה, לפי שאלו השבעה עממים הם שהחלו לעשות כל מיני עבודה זרה וכל תועבות ה' אשר שנא, ועל כן בהיותם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון נצטוינו עליהם למחותם ולאבדם מתחת השמים כו', מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין מלך ישראל נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה שהיא מלחמת שבעה עממין הנזכרים, ומלחמת עמלק וכו', ונוהגת מצוה זו בזכרים ובנקבות כו'" (וב"מנחת חינוך" שם: ונוהגת מצוה זו בכל איש מישראל, הן אנשים והן נשים כמבואר בש"ס סוטה (מד, ב) דבמלחמות מצוה אפילו כלה מחופתה כו'"). וצע"ג איפוא סתירת דבריו ז"ל.

עוד תגדל התמיהה, כי במצוה תקכה "שלא לערוץ מפני האוייב במלחמה" כתב החינוך ז"ל: "ונוהגת מצוה זו בזכרים כי להם להלחם בזמן שישראל על אדמתן", והוא כדבריו במצוה תר"ג [ועי' גם במ"ע תקס"ב], ואילו גבי הריגת שבעה עממין כתב להיפך כנ"ל, וצ"ע.

[וראיתי בקונטרס "זאת חוקת התורה" שבשו"ת 'שארית ישראל' להגאון מוהרי"ז מינצברג ז"ל, שתמה מדיליה על דעת החינוך, מהא דנזיר (נט, א): רבי אליעזר בן יעקב מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה כו', וכך קי"ל להלכה, ולא מסתבר לומר בזה עדל"ת עי"ש, ולכאורה דב"ק תמוהים, ששם אין האיסור על היציאה למלחמה אלא על לבישת בגדי אנשי החיל, וכמ"ש הרמב"ם בפי"ב מהל' ע"ז ה"י: "לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או שתלבש שריון וכיו"ב", וכ"ה בטושו"ע יו"ד סי' קפ"ב ס"ה עי"ש].

ג. והנה ב'אבני נזר' סי' תקט כתב לתרץ את דברי החינוך, ושלא יסתור מה שכתב במצוה תכ"ה: "דהנה החינוך כתב שגם על כל יחיד יש חיוב אם בא לידו אחד מזרע עמלק שיהרגנו, וזה מצוי גם באשה בענין סיסרא ויעל, ולמה כתב שהמצוה רק בזכרים שהם בני מלחמה, אך יש לומר דהוה מצות עשה שהזמן גרמא, שאינו בשבת, דלא חמור חיוב מיתה דעמלק משאר חייבי מיתות שאין דוחין שבת, בשלמא בשעת מלחמה נאמר (דברים כ') עד רדתה, אפילו בשבת (שבת יט, א), אך כיון דלאו בנות מלחמה הן, רק אם יבוא יחיד לידי' ואז לא ידחה שבת, וכיון דשבת לאו זמן מצוה זו בנשים, חשוב שאינו זמנו כלל כו', אבל הריגת ז' עממים, לא מיבעיא לדעת הראשונים פרק קמא דקדושין (לד, א' עיי"ש בר"ן ותוס' רעק"א שם אות ז) דכשיש לא תעשה גם בעשה חייבין, הכא נמי הא איכא לא תעשה לא תחיה כל נשמה, אך גם לפי הנראה מפשט תוס' קידושין (לד,ב) להיפוך, הלא הריגת ז' עממין הוא למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות, ודומה להריגת המזיקין, דחשיב מלאכה שא"צ לגופה, דלרוב הפוסקים פטור והוא נוהג מן התורה גם בשבת".

ומה שכתב, שהוא מ"ע שהזמן גרמא כיון שאין ממיתין בשבת, ע' 'מנחת חינוך' מצוה ב' אות ט' ומצוה צא אות י' בשם ה'טורי אבן' שבכה"ג לא הוי מ"ע שהזמ"ג עי"ש [ברם עי' 'אבני נזר' סי' שפ"ד שנראה דלא ס"ל כן], ועי' גם ב'לאור ההלכה' ע' כ"ו שהעיר ממהרי"ט קידושין כ"ט ע"א שמצוה שאסור לעשותה בשבת משום איסור שבת לא הוי מ"ע שהזמ"ג. שו"ר כן להקשות על מרן האבנ"ז ז"ל בקונטרס 'ישוב ארץ ישראל' להגאון מוהרי"ז מינצברג ז"ל, שהאבנ"ז סמך על דברי הקנה דמ"ע דמילה הואיל ואינו דוחה שבת מקרי מ"ע שהזמ"ג, אולם הטו"א אין דעתו כן עי"ש, והוא כנ"ל.

גם ראיתי ב'כלי חמדה' פר' תצא שתמה על זה, שאם עבר ומחה עמלק בשבת כלום לא עשה מצוה עי"ש מש"כ לתרץ את דברי האבנ"ז ז"ל.

ובכלל צ"ע אם אפשר לפרש כן בדעת ה'חינוך', שאם כן הי"ל לה'חינוך' לומר בפשיטות, שנוהגת רק בזכרים משום שהיא מ"ע שהזמן גרמא, כפי שכותב בכל מקום, וממה שכתב טעמים אחרים מוכח דלא ס"ל כלל דהוי מ"ע שאין הזמ"ג, ומשום כך באמת הקשה המנ"ח עליו.

ד. וב'מרחשת' ח"א סי' כ"ב גם כתב עד"ז שהוא מ"ע שהזמן גרמא, אבל משום שאין זמן מלחמה בלילה, והוכיח מהא דמגילה ג' ע"א עי"ש, אך שם הרי מיירי בהריגת שבעה עממים, ואדרבא בזה כתב הרי החינוך שישנה גם בנקיבות וצ"ע דבריו. אולם בסוף דבריו חידש וז"ל: "ולדעתי נראה ליישב דעת החינוך, דודאי אין הנשים בנות מלחמה וכמש"כ, ומה שנתחייבו במלחמת חובה היינו דוקא במלחמת יהושע שהוא לכבוש א"י כמו שפרש"י, והיינו משום שכיבוש שבעה עממים מלבד מצות דהחרם תחרימם יש בה ג"כ מצות ישיבת א"י שהיא מצ"ע דאורייתא, כמו שכ' הרמב"ן בספר המצוות ובפי' עה"ת פ' מסעי, ובזה גם נשים חייבות משום שנוהגת בכל עת ובכל זמן, וכדמוכח בסוף כתובות (קי, ב) הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין אחד הנשים ואחד האנשים, הרי שגם נשים מחוייבות במצוות ישוב א"י, וע"כ הן יוצאות לכבוש יהושע כו'" עי"ש, ומה שהביא את הרמב"ן קצת פליאני, שלכאורה אינו מבואר כן בדבריו ז"ל, דז"ל בעשין ד' ששכח הרמב"ם: "ואמר עוד שלא תטעה לומר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת ז' עממין שנצטוינו לאבדם שנאמר החרם תחרימם, שאין הדבר כן, רק מצוה אחרת היא שנצטוינו כאשר לא ירצו להשלים עמנו וילחם אתנו, להרג אותם, אבל זאת היא מצוה אחרת, והוא שאפילו בהיותם אתנו בשלום שלא נניח את הארץ בידם כו'" עי"ש, ועי' ב'מור וקציעה' סי' שו שנקט כדברי הרמב"ן ז"ל להלכה, וצ"ע.

[ומכיון שכן גם נפלאתי על הגאון מוהרי"ז מינצברג ז"ל שבקו' 'ישוב ארץ ישראל' כתב ע"ד דברי ה'מרחשת' אלא שבסברא הפוכה: "ואולי י"ל בדעתו - של ה'חינוך' - דמלחמת ז' עממין שנכלל ג"כ במ"ע דוהורשתם את הארץ וישבתם בה, יש לחייב הנשים מכח כל שישנו בישיבה ישנו בירושה כו'" ופלא גדול שהרי החינוך לא הזכיר בדבריו אפילו ברמיזא בעלמא את מצות ישיבת ארץ ישראל, ועוד שהוא לא חשב ישיבת אר"י כמצוה מיוחדת כמו הרמב"ן וצ"ע בכ"ז,

וראה גם בלקו"ש חלק כ"ג פר' מטות בהערה 8 ובשולי הגליון שם, ועיג"כ ב'לקוטי שיחות' חי"ד תצא (א) ובהערה 36].

ה. והנראה בזה, דהנה יעויין ברמב"ם פ"ה מהל' מלכים ה"ד: "מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבדו ואבד זכרם" ובה"ה: "וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו" [וכאן, אגב, מפורש בדברי הרמב"ם, ושבשיטתו הולך הרב החינוך בדרך כלל, שענין הזכירה הוא מסתעף מחובת המחייה, שלכן הביא את מצות הזכירה בהלכה אחת עם מצות המחייה, שהיא "כדי לעורר איבתו"].

והנה יש לדייק בדבריו ז"ל, חדא, דגבי מצות החרם תחרימם כתב "וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו ה"ז עובר בל"ת כו'", ואילו גבי מחיית עמלק לא כתב כן [ודוחק לפרש שב"וכן" שכתב נתכוין גם לזה], ולכאורה ס"ל להרמב"ם דזהו דין שנתחדש בלאו של "לא תחיה כל נשמה", הנאמר גבי שבעה עממין, אבל במצות הכרתת זרע עמלק לא נאמר דין זה שהוא על כל יחיד ויחיד. ברם בספר החינוך במצוה תכ"ה כתב: "ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו כו' ולא הרגו ביטל עשה זה", וכן במצוה תרד הוסיף וכתב: "ועובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגן ביטל עשה זה", ונמצא שבענין זה נחלקו הרמב"ם והחינוך, אם מצד מצות עשה יש חיוב גם על כל יחיד, בנוסף לדין הציבור, או שרק בשבעה עממין משום הלאו דלא תחיה כל נשמה הוא שנתחייב כל יחיד, שזו היא דעת הרמב"ם, והחינוך לא מחלק וס"ל שגם מצד העשה יש חיוב על כל יחיד ונמצא שדעת הרמב"ם שדין מחיית עמלק ודין הריגת שבעה עממים אחד הוא, שביסודו הוא דין על הציבור (ורק משום לא תחיה כל נשמה יש חיוב גם על היחיד בהריגת שבעה עממין).

ועוד יש לדקדק, דהנה ז"ל הרמב"ם בתחילת פ"ה: "אין המלך נלחם תחילה אלא על מלחמת מצוה, ואיזו היא מלחמת מצוה, זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מצר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות כו'" ומקורו במשנה סוטה מ"ד ע"ב, אלא שבמשנה הוזכר רק מלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק, והרמב"ם הוסיף: "ועזרת ישראל מצר שבא עליהם" [ועי' בלקו"ש תצא שם בהערה 28:"הנה המקור עלך זה הוא (כנראה) ממש"נ וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם (בהעלותך י,ט וראה רמב"ם הל' תעניות פ"א ה"א, פ"ב ה"ג, וראה שו"ע אדה"ז סי' שכט ס"ו) וכו'"], וצ"ב אמאי כלל ענין זה בהדי הא דמלחמת עמלק ומלחמת שבעה עממין, ולכאורה נראה בזה דנתכוין לומר דמלחמת עמלק דהיא מלחמת מצוה, איירי נמי בכה"ג שעמלק צר על ישראל במלחמה, שאם לא כן צ"ע בכלל לשם מה צ"ל המלחמה ע"י המלך, והרי אינו דומה לכאורה למלחמת ז' עממין שנצטוינו לאבדם כדי שלא נלמוד מהם תועבותם, אבל בעמלק הרי אין זה אלא מצד הנקמה [ובלשון ה"אבני נזר" שם: "דהריגת עמלק על העבר לנקום ממנו, והריגת ז' עממין על העתיד למען אשר לא ילמדו, ולאו בני בקתא חדא נינהו"], והן אמת שנצטוינו למחותו מעל האדמה, אבל בשביל מה צריך מלחמת מצוה לשם כך, ולכן רמז הרמב"ם שבעיקר דין מלחמת מצוה הוא באמת רק כאשר באו מלחמה על ישראל, ומתוך כך אנו יודעים אגב כך, שבכל צר שבא עלינו כך הוא דינו, שהמלך עושה מלחמת מצוה.

אלא שכל זה שייך לומר לדעת הרמב"ם, שגבי עמלק אין מציאות של מלחמה בו רק ע"י מלחמת מצוה של הציבור על ידי המלך, משא"כ לפי הבנת החינוך שכל יחיד חייב בזה, בהכרח שאי אפשר לומר כן.

ו. והנה זה מדוייק בלשון החינוך במצוה תכ"ה שכתב: "מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מלך ישראל נלחם בתחילה אלא מלחמת מצוה שהיא מלחמת שבעה עממין הנזכרים, ומלחמת עמלק, ומלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם כו', ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן שיש בידינו להורגם" [והעתיק כדרכו לשון הרמב"ם, ובשינוי אחד, שהוא הוסיף "ומלחמת" עזרת ישראל מיד צר, אולי להדגיש שענין "עזרת ישראל מצר שבא עליהם" היא "מלחמה" כשלעצמה, ואין היא באה גם להשליך על מלחמת עמלק כמוש"כ בדעת הרמב"ם, והוא לשיטתו שמלחמת עמלק אינו רק במקום שצר עלינו, אלא יש מצוה מצ"ע לאבד זרע עמלק], וגבי דין זה של "מלחמת עמלק" הוא שהוסיף "ונוהגת בזכרים ובנקיבות".

ונראה שס"ל להרמב"ם ולה'חינוך', דשאני דין מלחמת מצוה של המלך, שלא שייך לומר בה פרטים, שזה חייב וזה אינו חייב, שכיון שהמלך הוא שהכריז על מלחמה זו, ושמו נקרא עליה, אזי "הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"! והחידוש הוא גם ב"חתן מחדרו" שהרי במלחמת הרשות, שגם היא חובה לפי הרמב"ם (עי' בכס"מ ובנו"כ), מכריזים "מי אשר ארס אשה ילך וישוב לביתו", וכאן אפילו החתן מחדרו יוצא למלחמת המצוה, שכן צו המלך הוא שמחייב את כל העם כולו ללא יוצא מן הכלל, ובכך שונה לגמרי דין מלחמת מצוה ממצוה אחרת, שאמנם היא ע"פ סנהדרין וכו', אבל אינה מלחמת העם כולו, שזה אמור רק כשהמלך הוא שמצוה והוא שמנהל את המלחמה וכנ"ל.

דלפי זה, מה שכתב ה'חינוך' בזכירת עמלק שהמלחמה רק לאנשים ולא לנשים, וכן במצוה תקכ"ה ומצוה תקס"ב וכו', דמיירי שם במלחמה סתם, ובודאי כאשר היחיד מקים המצוה להכריז זרע עמלק, דבכה"ג אינו שונה מכל מלחמה, שאין לנשים המלחמה.

ז. דלפי מה שנתבאר, הרי דעת הרמב"ם היא, שעם שביסוד מצות מחיית עמלק, המצוה על הציבור, מ"מ אין מלחמת עמלק מצויירת אלא במלחמת מצוה ע"י המלך, ואשר לכן בסדר הקדימה בריש הל' מלכים, דקדק וכתב: "מינוי מלך קודם למלחמת עמלק" שהרי לא יתכן מלחמת עמלק שהיא מלחמת מצוה אלא ע"י המלך, ומהל' מלחמת עמלק הוא שיתמנה מלך קודם.

אבל החינוך לשיטתו, הרי מחיית עמלק לאו דוקא תלויה במלחמת המלך, אף שכאשר בא עמלק לצור על ישראל עושה המלך מלחמת מצוה, אבל גם הציבור עצמו ואפילו היחיד חייב בהכרתת זרע עמלק, ולכך מכוון שינה מלשון הגמ' וכתב הסדר מינוי מלך, בנין המקדש והכרתת זרעו של עמלק.