במ"א ריש סרע"א מבואר דחיוב קידוש מה"ת יוצאים במה שהזכיר מקדש השבת בתפלה, והא דצריך לקדש על היין הוא רק מדרבנן. ובדגול מרבבה שם מביא שהוא מסתפק "באיש המקדש ומוציא אשתו וב"ב, אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית, וא"כ האיש אינו מחוייב בקידוש מה"ת והנשים כו' חייבות מה"ת, אם יוצאים מן האיש, ואף שכל הברכות אם יצא מוציא כמ"ש בגמ' ר"ה כט, היינו מטעם ערבות כו' והרי כתב הרא"ש במס' ברכות פ"ג דאשה אינה בכלל ערבות, ואני מסתפק אם האשה אינה בכלל ערבות כו', אבל האנשים כו' נתערבו גם בעד הנשים כו'. או"ד שכשם שהנשים כו' לא נכנסו בכלל ערבות כו'".

והיינו, שלשיטת הנו"ב זה פשוט שמפורש ברא"ש שנשים אינם ערבים לאנשים, וגם לעצמם (וכמפורש בצל"ח (ברכות כ,ב) לענין ברכת המזון דאשה דלא אכלה כזית אינה יכולה להוציא אשה דאכלה כדי שביעה, דאינם בכלל ערבות) ומה שהוא מסתפק בו הוא, האם אנשים ערבים לנשים, ומשו"ה היכא דכבר יצא האיש קידוש מה"ת ע"י תפלה, והאשה חייבת בקידוש מה"ת, דלא התפללה, האם יכול האיש להוציאה, דאם אין ערבות לנשים א"כ כיון דכבר יצא שוב אינו מוציא וע"ד ברה"נ.

והנה הא דמביא הנו"ב בפשיטות בשם הרא"ש דאין ערבות לנשים, כבר חלק עליו רע"א בגליון השו"ע שם ובתשובותיו ס"ז, דאין כוונת הרא"ש כמו שהבין הנו"ב.

דהנה בגמ' ברכות כ,ב מבואר, דיש ספק אם נשים חייבות בבהמ"ז מה"ת, ומסיק בגמ' דנפ"מ אם יכולות להוציא אנשים ידי חובתן, והיינו כדמסיק שם דאם אנשים אכלו כדי שביעה אף שהנשים ג"כ אכלו כדי שביעה, הנה אם חיוב הנשים הוא רק מדרבנן, אינן מוציאות האנשים יד"ח.

והקשה הרא"ש שם דמ"ש מהא דאיתא (מח,א) דאם איש אכל כזית ואינו חייב אלא מדרבנן, יכול להוציא מי שאכל כדי שביעה אף שחייב מה"ת, וא"כ ה"נ, אף דהנשים חייבות עכ"פ מדרבנן, יוציאו האנשים החייבים מה"ת. וע"ז תי' הרא"ש: "י"ל דלא דמי דאיש אע"ג שלא אכל כלום, דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זב"ז, אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברה"נ בלא הנאה כו'. אבל אשה אינה בכלל ערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן". עכ"ל.

והנה הנו"ב הבין כוונת הרא"ש דנשים אינן בכלל ערבות כלל, אבל רע"א חולק עליו וס"ל דהכוונה רק דאי נקטינן דאשה אינה חייבת בבהמ"ז, אזי אין לה דין ערבות למי שמחוייב בברהמ"ז מה"ת, אבל אין הכוונה דאין לה דין ערבות כלל.

והפמ"ג (בפתיחה לאו"ח ח"ב (טז)) ג"כ נסתפק בזה אם נשים בכלל ערבות, והביא הרא"ש וכנראה נסתפק בפי' הרא"ש בב' אופנים הנ"ל של הנו"ב ורע"א. ועי' בפמ"ג סתפ"ט מ"ז סק"ב שס"ל שהפי' בהרא"ש הוא כפי שהבין רע"א, דרק משום דנשים אינן מחוייבות בברהמ"ז, משו"ה אינן בכלל ערבות, וה"ה במצות שאין אנשים מחוייבים אפילו מצד סיבה טכנית, ג"כ אינם ערבים בשביל איש אחר, ומשו"ה מסכים עם פסק הפר"ח, דמי ששכח לספור ספה"ע - וממילא יש ספק אם מחוייב בשאר הלילות דאינו יכול לברך עצמו - דיש שאלה האם יכול להוציא אחרים יד"ח בברכתם (ועי"ז יצא ידי ברכתו בממנ"פ), ופסק הפר"ח דאינו יכול לברך, דכיון דאינו מחוייב בספה"ע, אינו יכול להוציא אחרים יד"ח, ולזה הסכים הפמ"ג שם, וכמקור לזה הביא דברי הרא"ש הנ"ל עיי"ש.

והנה בדעת אדה"ז לכאורה מפורש דלא נקט כהנו"ב בפי' דברי הרא"ש, דהא בסקצ"ז ס"ו כשמביא ההלכה דמי שאכל כזית יכול להוציא מי שאכל כדי שביעה (לדעה א'), כותב: "שלא אמרו כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח אלא במי שאינו מצווה כלל כמו נשים במצות שאינן נוהגת בהן כו'", והיינו לכאורה ברור דהא דנשים אינם יכולות להוציא אחרים, זהו רק במצוות שהם אינם מחויבות בה, אבל כשהן מחוייבות יכולות להוציא, והיינו שהן בכלל ערבות.

והנה ביסוד מחל' הנ"ל בהבנת הרא"ש, דהנו"ב נקט בפשיטות דכוונת הרא"ש הוא שאין בכלל ערבות לנשים. וכנראה אדה"ז וגם רע"א נקטו שכוונת הרא"ש הוא רק שאין ערבות לברהמ"ז כיון שאינן חייבות בה, אבל בשאר דברים שהיא מחוייבת בהן יש לה דין ערבות, לכאורה י"ל שתלוי בהבנת ענין הערבות.

דהנה ערבות י"ל בשני אופנים, או שהוא ענין כללי, או שהוא ענין פרטי. והיינו האם הפי' הוא דיש חיוב כללי להבטיח שכל ישראל יקיימו המצוות שלהם, או שהפי' הוא דזהו המשך מהחיוב פרטי שלו, והיינו דכיון דמחוייב במצוה זה, מוסיף ענין הערבות שצריך להבטיח שגם אחרים יקיימו מצוה זו.

ונפ"מ אם שייך ערבות במצוה שאינו מחוייב בה, דאם הוא ענין כללי, אינו שייך כלל לחיובו הפרטי, וא"כ אף שאינו מחוייב בה מ"מ יכול להיות ערב בשביל אחרים, אבל אם הוא ענין פרטי ששייך להחיוב שלו, פשוט דאם אינו מחוייב בדבר אינו שייך ע"ז ענין דערבות.

ובזה נחלקו אדה"ז ורע"א עם הנו"ב, דהנו"ב נקט בפשיטות דיסוד הדין דערבות הוא ענין כללי, וא"כ אין מקום לומר דבגלל דאשה אינה מחוייבת בברהמ"ז אין לה דין ערבות ע"ז, דמה ענין ערבות להמצוות שיש לה, ומשו"ה נקט בפשיטות דכוונת הרא"ש דאין ערבות לנשים.

משא"כ אדה"ז וכן רע"א נקטו בפשיטות דערבות הוא ענין פרטי, וממילא כיון דנשים אינן מחוייבות בברהמ"ז, מובן בפשטות שאין להם ערבות ע"ז לאנשים.

(וצ"ב מה הי' ההו"א והמסקנא של הרא"ש, היינו האם נתחדש זה גופא דערבות הוא ענין פרטי, או שהי' הו"א דאף דאין ערבות מ"מ מוציא, דלכאורה פשוט דהא דיצא מוציא הוא מדין ערבות).

והנה בספר לקוטי ביאורים ח"ב (קארף) ע' פג מביא ביאור מהרבי באגה"ת פ"ב בהא דמביא אדה"ז הא ד"ראב"ע שהיה מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרני' בשבת וחכ' אוסרים, ופ"א יצאה פרתו של שכנתו ולא מיחה בה והושחרו שיניו מפני הצומות על שלא קיים דברי חביריו".

וע"ז שואל הרבי מהו הדיוק שהצומות הי' "על שלא קיים דברי חביריו" ולא בפשטות משום שלא מיחה.

וע"ז מביא שם החקירה הידועה בנוגע כמה ענינים חצי שיעור, ולפני עור, האם זה ענין כללי או אם זה ענין פרטי.

וממשיך "בנוגע הוכח תוכיח את עמיתך איז משמע אז דאס איז ניט קיין ענין בפני עצמו נאר אז בכל ענין וענין גייט אריין אין איסור פרטי דער ציווי הוכח תוכיח כו'".

וזהו ההסבר מה שאדה"ז כותב "על שלא קיים דברי חביריו" ולא על שלא מיחה, דהכוונה בהפרק להדגיש שאפילו על איסור קל היו צמים, וא"כ אם התעניתים הי' משום שלא מיחה לא הי' זה נק' דבר קל דהא הוי ענין של שבת - דהמומר לשבת הוי כמומר לכה"ת, ומשו"ה הדגיש דהצומות הי' משום שלא קיים דברי חביריו.

והנה לכאורה הוכח תוכיח שייך לענין הערבות, וא"כ לכאורה מבואר בהשיחה בפשיטות, דענין הערבות הוא ענין פרטי, וזה לכאורה מתאים עם פי' אדה"ז בהרא"ש הנ"ל דהא דנשים אינן בכלל ערבות הוא במצוות השייכות להן כנ"ל.

והנה נוסף על המח' בין הנו"ב והגרע"א הנ"ל אם נשים בכלל ערבות, נחלקו ג"כ לכאורה, אם אנשים חייבים בערבות על מצוות שפטורים עלי', דבפשטות לפי הנו"ב שהביאור בהרא"ש הוא שנשים אינן בכלל ערבות, א"כ יוצא דאם הי' בכלל ערבות - היו ערבות לברהמ"ז, אף שאינן מחוייבות בבהמ"ז. משא"כ לאדה"ז אין הבדל בין אנשים לנשים, אלא כל שאין מחויב בדבר אינו ערב עליה (וכמו בעובדא דהפר"ח הנ"ל דשכח לספור ספה"ע).

והנה ישנו ג"כ מח' בדין לפני עור, אם עובר לפני עור על עבירה שאינו מחוייב בה.

דבתי אמונת שמואל (סוד) ס"ל דאין לפנ"ע שייך, אלא במצוה שהוא מחוייב בה, הובא בפ"ת יו"ד סס"ב. ורע"א בפסחים נקט בפשטות דלפנ"ע עובר אפילו במצוה שאינו מחוייב בה.

והיינו דאף דרע"א נקט בפשיטות בדין ערבות דרק מי שמחוייב בדבר אזי שייכי לדין ערבות, מ"מ בלפני עור נקט בפשיטות דאף דאינו מחוייב בדבר ג"כ שייך ע"ז לפני עור. וזהו כמו שמבואר בשיחה הנ"ל, דאף דבלפני עור יש שאלה אם זהו דין כללי או פרטי, מ"מ בדין הוכח תוכיח פשוט שזהו דין פרטי. היינו שאין שני הענינים שייכים זל"ז. ועד"ז בשיטת רע"א רואים שאף שס"ל שדין ערבות הוא דין פרטי, מ"מ לפנ"ע הוי דין כללי ומשו"ה שייך אפילו בדבר שאינו מחוייב בה.

[ועי' רע"א שבת ג,א דמבואר שם, דבציור דפשט בעה"ב את ידו ונתן לתוך ידו של עני דהעני פטור, דבגמ' שם מבואר דזהו פטור ומותר, וע"ז שואל התוס' דהא עובר על לפנ"ע ומתרץ בר"ן שם דמצד שבת עכ"פ פטור ומותר, אף דמצד לפנ"ע אסור. ומבאר הרע"א דהנפ"מ מזה דפטור ומותר לגבי שבת הוא, דאינו נק' מומר לשבת, ומבואר ברע"א ג"כ דאין לפנ"ע איסור פרטי. וזהו לשיטתו בפסחים הנ"ל דלפנ"ע שייך אפילו בדבר שאינו מחוייב בו].