שולחן ערוך אדה"ז סי' נ"ה ס"ג: "אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתם גומרין אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל וכו'". [ובסע"ד] "ולא שהתחילו הקדושה עצמה אלא אפילו התחיל ברכות אבות בקול רם ויצאו מקצתן גומר אפילו קדושה וכל תפלת י"ח וסדר קדושת ובא לציון וקדיש שלאחריה שלא בעשרה שכל זה מגמר תפלת י"ח הוא ולכן אין ש"ץ אומר קדיש שלם עד אחר סדר קדושה זו, ואותו ק"ש חוזר על תפלת י"ח שהרי אומר תתקבל צלותהון וכו'. . וכן כיוצא בזה בערבית לא יאמר הקדיש שלאחר תפלת י"ח אא"כ היו י' בתחלת תפלת י"ח (ולא די במה שהי' י' בשעת ק"ש וברכותיה) וכו'".

ועיין בהגהות רעק"א על השולחן ערוך, שהק' דמדוע צריכים (בשחרית) שהש"ץ כבר התחיל שמו"ע בקול רם (בעשרה) בכדי לגמור הקדיש שלאחר התפילה, ואינו מספיק לזה מה שהציבור התחילו להתפלל בלחש (בעשרה) - כמו שמספיק לזה התחלת תפילתם (בלחש) בערבית? ועיין בנודע ביהודה מהדורא תנינא סי' ז' שתירץ דגבי שחרית עיקר תקנת הקדיש היתה על חזרת הש"ץ וע"כ אין אומרים קדיש אם רק התפללו בלחש יחדיו ע"ש. אבל אינו מביא ראי' לדבריו, ולכאורה מהיכא תיתי לומר כן?

והנראה לומר בזה, והוא בהקדם לבאר האי דינא דכל שהוא "גמר" אותו תפילה שהתחילו בעשרה, מותר לגמרו אף בלא עשרה: דהנה בהמשך הסעיף מביא אדה"ז שהקדיש שאחר עלינו, ועד"ז הקדיש שאחר הלימוד, אינו מועיל עבורם מה שהיו עשרה בשעת אמירת עלינו, או הלימוד, "הואיל ואינו אלא מנהג. . ולא מתקנת חכמים הוא" [ועד"ז הוא בקדיש שאחר פסוד"ז, וקדיש שאחר אשרי במנחה, שבמקרה כזה (שלא יוכלו לומר ברכו, או שמו"ע דמנחה בציבור) - "אין קדיש זה חובה כלל"]. ולכאורה דין זה צ"ב, דמאי נפקא מינא באם הקדישים הם מ"תקנת חכמים" או "מנהג", הלא בין כך אומרים הקדישים "על" האימרות שלפניהם ("עלינו", הלימוד, וכיוצא בזה), ומדוע אינם נחשבים ל"גמר" אמירות אלו?

והביאור בזה: זה שאמרו שהקדיש שאחר שמו"ע הוא מגמר תפילת י"ח, שלכן אפשר לגמרו בלי עשרה, אין הפירוש שהיות והי' מותר להם לגמור שמו"ע, מותר להם לגמור גם כל ענין שנתתקן לומר בהמשך לשמו"ע; אלא דנחשב כחלק - ו"חפצא אחת" - של אותה תפילת שמו"ע שהתחיל כבר. ולכן, כמו שאין אומרים לו להפסיק באמצע חזרת הש"ץ, עד"ז אין אומרים לו להפסיק קודם הקדיש. אמנם, במקרה שא"א להחשיבם המשך אחת ארוך, אז אינו מועיל מה שאחד נתתקן לומר "על" השני, שמשום זה יוכלו לגמור גם תפילה זו.

וי"ל, שזהו הפשט בזה שכשהקדיש הוא רק "מנהג", א"א לגמרו - דהרי א"א להחשיב הקדיש וה"עלינו" וכיוצא בזה ל"מציאות אחת", היות שמחולקים ביסוד חיובם, דהזו "חיוב" וזהו "מנהג" (ולכן אינו מועיל זה שהקדיש נתתקן לאמרו "על" ה"עלינו"). [ובסגנון אחר: ידוע החקירה בכמה דינים התלויים באיזה תנאי (ראה בלקו"ש בכ"מ, ולדוגמא בח"ג פ' שמיני (מהצפע"נ) בנוגע סימני כשרות דחיה ובהמה) - באם התנאי הוי ה"סיבה" להדין, או רק ה"סימן" שכן הוא הדין. ועד"ז יש לחקור כאן, דזה שקדיש זה נתתקן לאמרו בהמשך להתפילה, האם זהו "הסיבה" שלכן אפשר לגמרו בהמשך להתפילה, או שזהו סימן שזה חלק והמשך של התפילה שהתפללו.

וי"ל, שדין זה [שקדיש שהוא רק תק"ח אינו נחשב גמר התפילה [והאמירה], אע"פ שאומרים אותו "על" תפילה זו], מוכיח, שמה שנוגע כאן הוא שיהיו נחשבים לתפילה אחת ארוכה, (וזה שקדיש זה נתתקן לאמרו על תפילה זו, היא רק "סימן" לזה שנחשבים כנוסח א' ארוך). ושלכן באם הוא רק מנהג, א"א להחשיבו כחלק ו"המשך א'" עם התפילה שהוא "חיוב"]. ועפ"ז יש לתרץ גם קושיית הגרע"א הנ"ל: דאע"פ שמהדין של תפילת ערבית אכן מוכח, שהקדיש שאחר התפילה - אפי' מתפילת לחש - הוא מגמר התפילה, מ"מ לענין שחרית לא יועיל האי טעמא, משום שבשחרית א"א להחשיבו כהמשך א' וכו', הואיל והסדר הרגיל הוא שמפסיקים ביניהם בחזרת הש"ץ, וא"כ אין כאן המשך אחת שנוכל לומר שהיות והתחיל לא יפסיק בתוך ההמשך*.