בסימן שי"ח גבי הלכות בישול בשבת, הנה ידוע מש"כ אדמו"ר הצ"צ על משניות שבת פ"ג שמותר לתת עלי תה בכלי שני. ותמה בספר שבת כהלכה שמ"מ מנהג חב"ד לאסור גם בכלי שני, והנראה בזה ע"ד המובא שם בצ"צ שגדר בישול בשבת תלוי בדרך בני אדם. כלומר, שיש בישול מועט בכלי שני אלא שאם דרך בני אדם להחשיבו אצל דבר זה ה"ז אסור ואם אין בני אדם רגילים בבישול זה ה"ז מותר.

ולכן בזמנים שהיו רגילים לבשל עלי תה על האש - כידוע - א"כ כלי שני אינו דרך בישול כלל ומותר. אבל בזמנינו שרגילים לתת שקיות תה בכלי שני ה"ז אסור מעיקר הדין. ויסוד הסברה שבישול בשבת תלויה בדעת בני אדם נרמזת בדברי אדמוה"ז בשו"ע סימן שי"ח סי"ט שכתב: "ואפילו להמחמירים בכ"ש לענין איסור והיתר שסוברים שיש בו כח להבליע ולהפליט כ"ז שהיס"ב מ"מ אין בו כח לבשל כו'". שבאמת צריך להבין כיון שמבליע ומפליט מדוע אי"ז מבשל. וע"כ נראה בזה שזה נחשב בישול מועט וע"כ גבי איסור והיתר שתלוי בטעם ה"ז אסור, אבל גבי שבת אי"ז בישול חשוב ומותר.

ויסוד ההסבר נראה, דגבי שבת לומדים איסורי שבת ממלאכת המשכן ששם נאמר 'מלאכת מחשבת' כלומר דדבר שהאדם חושב עליו ומחשיבו זה הוי מלאכה אבל דבר שאין חשוב בעיני בני אדם אינו מלאכה. ולכן כלי שני בדבר שאין רגילים בכך ואינו חשוב אצל בני אדם אינו איסור לענין שבת.

וזה ע"ד ההלכה שדבר שאינו מתכוין מותר בשבת שכיון שלא אחשביה אינו מלאכה כלל וגם אם בפועל נעשה אינו בגדר איסור שבת.

והנה בסימן שי"ט גבי בורר כתב רבינו: "ואם בורר האוכל בידו כדי לאכול לאלתר מותר מפני שנטילת האוכל מתוך הפסולת כדי לאכלו מיד אין זה מעין מלאכה כלל שדרך אכילה כך הוא וכו'" וכאן רואים עוד גדר, שדבר שאצל בני אדם נחשב כדרך אכילה אינו בגדר מלאכה, והוא ע"ד הנ"ל שדבר שאצל בני אדם נחשב כתיקון אכילה אינו נחשב כטירחא ומלאכה ואינו בגדר מלאכת מחשבת שהרי אינו נחשב כמלאכה אצל דעת בני אדם. ובאמת יש לומר לגבי יום טוב שהותרה מלאכת אוכל נפש הוא מטעם זה שאינו נחשב כטירחה אצל בני האדם.

אלא לגבי שבת מ"מ זה אסור. ויש לבאר בזה, שגדר איסור מלאכה בשבת הוא מפני שהקב"ה שבת ביום השביעי וע"כ צריך שהאדם ינוח וינפש. ולכן היות ואצל הקב"ה גדר מלאכה אינו טרחה אלא מצד התוצאה שנפעל דבר, ע"כ זהו האיסור בשבת אע"פ שאינו נחשב טירחא אצל בני אדם כגון אוכל נפש.

משא"כ ביו"ט שגדר איסור מהלאכה הוא מטעם 'מקרא קודש' שקדושת היום היא הגורמת איסור מלאכה. א"כ רק מה שנחשב טירחא אצל בני אדם זה נאסר ולא אוכל נפש.

ומ"מ גם בשבת במלאכת בורר שהיא מלאכה גרועה - שהרי אינו משנה כ"כ מהות הדבר - ע"כ כל מה שנחשב דרך אכילה אינו בכלל האיסור אבל בשאר מלאכות שהן מלאכות גמורות אין היתר של דרך אכילה.

ואולי הביאור בזה, שבשבת נאמר טעם א' מפני ש"ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי" וגם נאמר "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר". והנה מטעם שה' שבת הכל תלוי בחפצא היינו בתוצאה שאם נפעלת מלאכה ה"ז בכלל האיסור אע"פ שאין כרוכה בטירחא. ומצד 'למען ינוח' הרי כל מה שהוא טירחא כלול בזה, אע"פ שאינו מלאכה. אלא שכיון שבתורה נאמר הלשון (לא תעשה) 'מלאכה' ע"כ אין איסור מן התורה אלא על מה שהוא מלאכה, ולומדים מהענין של 'ינוח' רמז לאיסור מוקצה כמובא בסימן ש"ח (וגם לשאר עובדין דחול של טירחא בשבת), אבל במלאכת בורר כיון שהיא מלאכה גרועה ומ"מ היא בכלל מלאכה, הרי הגדרתה היא שכשאינה דרך אכילה הרי היא מלאכה, משא"כ בדרך אכילה אינה נחשבת מלאכה.

והנה ביו"ט לא נתפרש שצריך מלאכת מחשבת, ומ"מ גם ביו"ט קיי"ל שמלאכה שאינה פסיק רישיה מותרת כי לומדים זאת משבת (ובפרט להדיעה שבכל איסורי תורה דבר שאינו מתכוין מותר).

והנה ביו"ט אנו למדים מהפסוק 'יעשה לכם' למעט נכרים שיש איסור לעשות מלאכת אוכל נפש עבור גויים.

והנה מהסברה שמותר, מוכח שיסוד ההיתר של אוכל נפש אינו שנדחה האיסור של יו"ט מפני הצורך, שהרי א"כ ודאי שאסור לנכרי. אלא כנ"ל שמלאכת אוכל נפש היא סוג קל של מלאכה שנחשב בעיני בני אדם כתיקון אכילה ולא כמלאכה, ובעקרון זה מותר ביו"ט והיה סברא להתירו לגמרי גם אצל נכרי, לכך קמ"ל שמ"מ אצל נכרי אסור (כי רק בצירוף הטעם של צורך ישראל, בזה הותר מה שנחשב לצורך אכילה אבל בלי צורך זה עדיין זה אסור).

והנה בשוע"ר (תצה, ה) כתב שמן התורה אוכל נפש מותר לעשותו ביו"ט גם כשאפשר לעשותו מעיו"ט, ומכשירי אוכל נפש אם היה אפשר להכינם מעיו"ט אסור מן התורה לעשותם ביו"ט. והנה אם יסוד היתר מלאכת אוכל נפש הוא בגלל הצורך שבהם, א"כ מדוע מותר כשאפשר לעשותו קודם יו"ט ומ"ש ממכשירי אוכל נפש שנאסרו אם ניתן לעשותם מעיו"ט.

אלא הביאור כנ"ל, שאוכל נפש עצמו אינו נחשב כמלאכה כלל ולכן גם אם היה אפשר לעשותו קודם אינו אסור מן התורה. אבל ההכנה לאוכל נפש, כיון שאין ניכר בה ממש האוכל נפש ה"ז מלאכה ממש אלא שהותרה מפני הצורך שבזה. ולכן כשאפשר לעשותה קודם וא"צ חילול יו"ט בכך ה"ז אסור מן התורה.

והנה בחול המועד מותר מלאכת אוכל נפש ומלאכה שיש בה חסרון כיס וכן מלאכה שנעשית כרגע ללא שיהוי.

והנה יש דעות בראשונים שאיסור מלאכה ביו"ט הוא מן התורה, אלא שמסרו הכתוב לחכמים שיקבעו מה מותר ומה אסור.

והנראה בהגדרת הדבר: שדרגת קדושתו של חוה"מ פחותה מיו"ט עצמו או משבת, וע"כ מסרו הכתוב לחכמים והם קבעו שכל שבהרגשת בני אדם אינו טירחה ה"ז מותר, ולכן אוכל נפש מותר ומק"ו מיו"ט עצמו שהותר בו כנ"ל, ולכן גם דבר שיש בזה חסרון כיס מותר כי אצל האדם זה נחשב לשמחה ולתענוג להציל ממונו. וע"ד המובא בשבת בסימן ש"ה (סעיף לו) גבי בהמה שמותר לתת לה לרעות הגם שתולשת עשבים, כי דווקא זה נקרא נייח לה כלומר תענוג ועד"ז במלאכת דבר האבד. ועד"ז מלאכה שאינה צריכה שיהוי אינה נחשבת טירחה אצל האדם ולכן מותרת בחוה"מ.

במלים פשוטות: ביו"ט ובשבת נאסר החפצא של המלאכה, שדבר שמצד התוצאה נחשב מלאכה אסור בשבת וביו"ט אלא שדבר שבעקרון הוא אוכל נפש הרי אינו נחשב מלאכה אלא תענוג ומותר ביו"ט*, אבל דבר שבדרך כלל הוא מלאכה וטורח, ורק שמפני הפסד ממונו הרי אצל אדם פרטי זה אינו מלאכה גמורה, זה אינו היתר ביו"ט. אבל בחוה"מ מתייחסים לגברא, שבכל ענין שאצלו אי"ז מלאכת טירחה כי בזה מציל ממונו וכיו"ב, ה"ז מותר. וטעם הדבר כיון שבחול המועד אין כ"כ קדושה כביו"ט עצמו, לכך אין איסור מצד התוצאה היינו החפצא של הדבר שנעשה, והכל תלוי בהרגשת טירחת האדם כנ"ל.