ידוע מה שמבואר בהל' ת"ת לאדה"ז (פ"ד ה"ו. וראה גם פ"ג ה"א ובקו"א שם. וכן הוא גם בלקו"ת במדבר עא, ג. ועוד) - שלימוד התורה מתחלק לב' מצוות: המצוה דידיעת והשגת כל התורה כולה, שזהו לימוד כל ההלכות בטעמיהן דוקא בקצרה ("שהן פי' כל התרי"ג מצות בתנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים"), דאז המטרה בלימוד אינו הלימוד לכשעצמו - אלא הידיעה וההבנה בתורה שבא על ידה; והמצוה ד"והגית בו יומם ולילה", שזהו אף שכבר למד והשיג כל התורה כולה - דמ"מ מחוייב הוא להגות בתורה יומם ולילה (ולא רק לחזור על לימודו מפעם לפעם כדי שלא ישכח), ומטרת לימוד זה אינו לשום מטרה אחרת, אלא המטרה היא הלימוד לכשעצמה, "הדבור וההגיון בה" (כלשונו של אדה"ז בלקו"ת במדבר עא, ג. וראה להלן). ויש ביניהם נפק"מ להלכה לענין דחיית מצות "הדביקות האמיתית ביראה ואהבה אמיתית" (בפ"ד שם), או לענין דחיית מצות פו"ר (פ"ג שם), כמבואר שם בארוכה. דכל הנ"ל הוא חידוש בניגוד למה שאומרים בפשטות, שבעצם, שני ענינים הנ"ל כלולים במצוה אחד: לימוד התורה, ואין מצוה של ידיעת והשגת התורה כמצוה בפ"ע. ואכ"מ.

והנה חידוש זה, מה שלימוד התורה מתחלק לב' מצוות אלו, שהוא ענין עיקרי בהגדרת מצות תלמוד תורה - מבואר גם בספר התניא (שכמו שכבר הארכתי במ"א (ראה 'מבוא' לס' 'הלכות תלמוד תורה עם הערות וציונים') - מצינו קשר מיוחד בין הל' ת"ת של אדה"ז לספר התניא; וכן ברוב הפרקים מדבר מענין מעלת תלמוד תורה וכו') ע"פ פנימיות הענינים.

והוא בהקדים מה שבפ"ה, שהוא הפרק בו מבאר אדה"ז מעלת לימוד התורה - שעל ידה הרי הוא מיוחד עם חכמתו ורצונו של הקב"ה ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות...", כותב, וז"ל: "ד"מ כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה - הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה".

והנה בפירוש המושג "לאשורה על בוריה" מביא ב'ליקוטי פירושים' לר"א חיטריק (ע' קמא, וראה שם גם ע' קמג) מ'רשימה לרש"ג': "לאשורה על בוריה: היינו דוקא כשמייגע א"ע להבין עמקות הדבר, וזהו לאשורה על בורי', משא"כ כשלומד בלא עיון כגון שחוזר משניות בע"פ אז יכול להיות שלא יהי' שכלו מלובש בהמושכל".

ויש להוסיף בדיוק הענין, דהנה מצינו אכן עד"ז בעוד שני מקומות, בהל' ת"ת, בו מביא אדמו"ר הזקן את הלשון "לאשורה על בוריה", ובשניהם הכוונה ללימוד והבנת ההלכות בטעמיהן דוקא, ואלו הן:

א) פ"ב ה"א: "ושליש בתלמוד המבאר טעמי ההלכות שבמשניות וברייתות ... כי אם אינו יודע טעמי ההלכות אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין. ונקרא בור. ולכן יש אוסרין להורות אפילו לעצמו מתוך הלכות פסוקות בלי טעמים שלמד...";

ב) פ"ג ה"ט: "וכל זה בת"ח שלמד או שדעתו יפה ומצליח בתלמודו ... אבל מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד טעמי ההלכות ומקורן ... רק הלכות פסוקות לבדן ... ונקרא בור ... אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתי עראי כדי להרבות בלימוד שאינו מבין על בוריו שהוא לימוד ההלכות בלי טעמים כמשנ"ת למעלה...".

ועפי"ז י"ל שזוהי ג"כ כוונת אדה"ז בתניא באמרו ד"כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה ... לאשורה על בוריה": דכשמבין ומשיג את ההלכה בטעמה דוקא (ולא רק שמבין מה שמוציא בשפתיו, הלכות פסוקות בלבד) - אזי הוא ש"שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה". וכלשון הגמ' הנ"ל (סוטה כב, א) המובא בהל' ת"ת, שכשאינו משיג את ההלכה בטעמה - נק' בור, ולא נחשב כמבין את ההלכה ההיא, וכמתבטא מכך ש"יש אוסרין [לו] להורות אפילו לעצמו".

והנה בהמשך הפרק שם, לאחר שמפליא במעלת הבנת והשגת הלכה "לאשורה על בוריה", ממשיך וז"ל: "וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות, ואפי' על מצות התלויות בדבור, ואפי' על מצות תלמוד תורה שבדבור".

ולכאו' צריך ביאור מהי הגדרה זו של "תלמוד תורה שבדבור" שהיא בניגוד להבנת הלכה 'לאשורה על בוריה', ולְמַה הכוונה?

וראה ב'מ"מ, הגהות והערות קצרות' לסש"ב פ"ה, שרבינו עומד על תיבות אלו - "מצות תלמוד תורה שבדבור" - וכותב, וזלה"ק: "(להעיר מהל' ת"ת לאדה"ז [פ"ג ה"א ופ"ד ה"ו] ובקו"א שם [פ"ג ד"ה והנה] דיש מצות ידיעה"ת ומצות והגית בו. וגם במצות והגית יש חלק ההשגה. ואולי זהו רמז שכתב ג"כ והשגתה היינו חלק המח' שבוהגית)".

כלומר שרבינו מבאר בפשטות, ד"מצות תלמוד תורה שבדבור" - הכוונה להלימוד באופן ד"והגית בו יומם ולילה", וכחידוש אדה"ז הנ"ל; דלכן נקרא "תלמוד תורה שבדבור", כיון שכנ"ל, עיקר ענינה של "והגית בו יומם ולילה" - הינה הלימוד לכשעצמה, כלומר "הדיבור וההגיון בה" (שצריך להוציא בשפתיו מה שלומד) בדברי תורה לכשעצמה; דלא מודגש כאן כלל את המטרה שיש ע"י הדיבור בדברי התורה, אלא הדיבור בתורה עצמו.

- הרי מבואר, שבעצם פרק זה בתניא אכן נסוב על ב' מצוות הנ"ל שבתלמוד תורה וחילוקם זה מזה (כמו בהל' ת"ת): דכשהאדם לומד את ההלכות בטעמיהן, "לאשורה על בוריה" (כנ"ל), שאז "שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה", שזהו המצוה דידיעת התורה והשגתה, אז - בפנימיות הענינים - מיוחד הוא עם חכמתו ורצונו של הקב"ה ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל..."; אמנם כשהוא לומד רק באופן ד"והגית בו יומם ולילה", "תלמוד תורה שבדבור", שכנ"ל לא מודגש בה הבנת ההלכה בשכלו שעל ידי הדיבור בלימוד התורה, הנה אז אין את היחוד נפלא (ראה לקו"ש חט"ז ע' 436 הע' 23: "ועפ"ז הוא [ה"יחוד נפלא"] רק ע"י ידיעת התורה ... משא"כ באם לא ידע כו', אף ש(בתושב"כ) מברך ברכת התורה (ראה לקו"ת ויקרא ה, ב)..."), ד"זאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה ... אפי' על מצות תלמוד תורה שבדבור". (אלא שכנ"ל ברשימות, הנה גם בהמצוה הפרטית של "והגית" יש חלק ההשגה והמחשבה, וגם הוא 'נכלל' בהמצוה דידיעה"ת לענין היחוד נפלא שנעשה ע"י לימוד התורה).

[ויל"ע היטב להתאים ביאור זה שברשימות, ש"מצות תלמוד תורה שבדבור" - הכוונה למצות "והגית בו" (וכן הל' "הדבור וההגיון בה" שבלקו"ת ביחס למצות "והגית"), עם מ"ש כ"ק אדמו"ר בס' 'חידושים וביאורים בש"ס' ע' קלז הע' 21, ועד"ז בספר המאמרים מלוקט ח"א ע' ריא הע' 55 (-הובאו בס' 'הל' ת"ת עם הערות וציונים' פ"ב סי"ב הע' 10\ג), דלכאו' מבואר שם שחיוב הדבור בת"ת הוא תנאי במצות "ולמדתם" דוקא, ואינו שייך למצות "והגית" - שמקיים גם בהרהור ומחשבה. וצ"ב, ואכ"מ].

(-וע"ד הנ"ל בתניא פ"ה יש לציין גם למ"ש אדה"ז בפכ"ה: "כגון לעמול בתורה בעיון ובפה לא פסיק פומיה מגירסא וכמארז"ל לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי". וידוע מה שמבארים בזה, שהמשל מ"שור לעול" ומ"חמור למשא" הינם כנגד ב' הענינים של "עיון", ידיעה"ת, ו"בפה", לא פסיק פומי' מגירסא, שזהו המצוה ד"והגית בו" (ראה בס' 'נהורא דאורייתא' מ"ג פ"ח עד"ז)).

והנה, בענין חידושו זה של אדה"ז, שת"ת מתחלק לב' מצוות שונות, יש להעיר מהמאירי בתהלים על הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (א, ב), שכותב, וז"ל: "ודרז"ל (ע"ז יט, א) בתחלה נק' תורת ה' ולבסוף נק' על שמו ... אחר שאמר ובתורת ה' חזר ואמר ובתורתו - נראה שאמרה על עצמו, וא"כ יהי' הפי': "כי אם בתורת ה' חפצו" - ללמוד אותה, ואחר שידעה - נק' "תורתו יהגה בה יומם ולילה"", עכ"ל. כלומר, שכל זמן שעדיין אינו יודע את התורה, דאז נק' "תורת ה'", אז ה"ה "חפצו" ללמוד אותה; ולאחר שכבר למדה, וכבר יודע את התורה, שאז נקראת על שמו - "תורתו" - מ"מ עדיין "יהגה יומם ולילה", כדי לקיים מצות "והגית".

- הרי נמצא (בפשטות), שגם המאירי מבאר ב' חלקי פסוק זה באופן שמתואמים לב' אופנים שונים בלימוד התורה - ממש ע"ד כפי מה שמחדש אדה"ז.

ויומתק עפי"ז לשונו של כ"ק אדה"ז בתניא פט"ז: "...להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו". דלכאו' הכוונה למצות "והגית", ומ"מ שינה לשונו מכמ"ק (כבפכ"ה הנ"ל) שכותב "לא פסיק פומי' מגירסא" - ונקט לשון הפסוק דתהלים: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". ועפ"י מה שהבאתי מהמאירי על פסוק זה בתהלים - לכאו' הדברים מאירים.

וכן יומתק עפ"י הנ"ל שינוי הלשונות בתניא, שבפי"ג (יט, א) כותב: "ולכן הי' רבה מחזיק עצמו בבינוני, אף דלא פסיק פומיה מגירסא ובתורת ה' חפצו יומם ולילה", ולא כתב כנ"ל בפט"ז: "...ויהגה בה יומם ולילה". - ועפ"י הנ"ל מובן: בפי"ג, שהמדובר הוא אודות רבה שעסק בידיעת התורה יומם ולילה, כבשלהי הוריות ד"רבה עוקר הרים", לכן כותב "בתורת ה' חפצו יומם ולילה", כשהכוונה כנ"ל במאירי למצות ידיעת התורה - שכל זמן שעדיין עוסק הוא בידיעת התורה נקראת התורה "תורת ה'"; משא"כ בפט"ז מיירי בהנהגת כל אדם, ומובן ופשוט שאינם בדרגת "עוקר הרים" כרבה, לכן כותב "יהגה יומם ולילה", היינו מצות "והגית" בפה, כנ"ל במאירי.

- ב -

והנה, לכאורה יש להביא סימוכין לשיטת אדה"ז הנ"ל גם מנוסח התפלה שתיקנוה אנשי כנסת הגדולה, ובהקדים, דהנה נפסק בשו"ע (ראה שו"ע סי' מז ס"ו) שאם שכח אדם לברך ברכת התורה קודם התפילה - יוצא הוא בברכת 'אהבת עולם (רבה)' שבברכות ק"ש, ששם מדבר הוא מענין תלמוד תורה ("...ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל ... והאר עינינו בתורתך וכו'");

ורבינו יונה (ריש ברכות ד"ה 'אלא') מחדש בזה עוד יותר, שאפשר לצאת גם בברכת 'אהבת עולם' שבברכות ק"ש דערבית, מפני שגם שם מדבר מענין לימוד התורה ("תורה ומצות חוקים ומשפטים אותנו למדת וכו'"). - הרי שגם ברכה זו, כמו ברכת 'אהבת עולם' שבברכות ק"ש של שחרית, מיוסדת, בחלקה עכ"פ, על לימוד התורה. [-אך להעיר מלקו"ש ח"ד ע' 1365 ד"ה 'ובכל אופן': "ובכל אופן צ"ע הטעם דגם עם הארץ שאינו יכול ללמוד מיפטר בברכת ת"ת שחרית גם על אחר שאמר ק"ש דערבית, אף ש"דברים בטלים (שלו) בהיתר" (תניא פ"ח)". וצ"ע, שהרי בירך ברכת 'אהבת עולם' לפני ק"ש דערבית, וא"כ למה הוצרך לתלות בברכה"ת שמברך בשחרית. וצ"ב, ואכ"מ].

והנה, כשמתבוננים בב' ברכות אלו רואים שיש ביניהם חילוק מהותי. דהנה בברכת אהבת עולם שבברכות ק"ש של שחרית - מודגש ביותר ענין ההבנה בתורה: "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל ... והאר עינינו בתורתך"; אמנם בברכת אהבת עולם שבברכות ק"ש של ערבית, הנה הדגש הוא על הלימוד גרידא, ועוד יותר, על הדבור שבלימוד התורה: "...על כן ה' אלקינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתך ... כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה" - שלא מוזכר, ולו ברמז, ענין הבקשה להבנה בתורה, אלא הלימוד לכשעצמו. וטעמא בעי.

אמנם עפ"י חידוש הנ"ל של אדה"ז י"ל, שאכן, הכוונה בב' ברכות הנ"ל הם לב' מצוות אחרות לגמרי שבתלמוד תורה גופא. וזהו הביאור לשינוי הלשונות ביניהם. דאילו בשחרית מדובר בענין הלימוד שמביא לידי ידיעת והשגת התורה, שהמטרה בזה היא ההבנה, ועל כן הבקשה מהקב"ה הוא ש"יאר עינינו בתורתך", ושיתן בלבנו "בינה להבין ולהשכיל"; אמנם בערבית שהכוונה להלימוד באופן ד"והגית בו יומם ולילה", שכנ"ל מטרתה הינה הלימוד לכשעצמה, הנה על כן הבקשה הוא ש"נשיח בחוקיך" (ענין הדבור, וכמו שמודגש זה כנ"ל בפ"ה בתניא), וכן ש"בהם נהגה יומם ולילה", שלשון זה מיוסדת אכן על הפסוק של "והגית בהם יומם ולילה".

אמנם עדיין יש לבאר למה זה חולקה ב' מצוות אלו דוקא בסדר כזה - שבשחרית דוקא, מדבר ומבקש בענין הלימוד שמטרתה ההבנה; ואילו בערבית דוקא, מדבר ומבקש בענין הלימוד שהיא באופן ד"והגית בו וגו'".

וי"ל בזה, ובהקדים, דהנה המצוה לקבוע עתים בתורה (במי שאינו יכול ללמוד כל היום), מה ששונה אדם "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", משמע מכו"כ ראשונים, וכן מכ"ק אדה"ז, דהסמיכוה חכמים על הפסוק ד"והגית בו יומם ולילה" (ראה רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ח ובשוע"ר אדה"ז הל' ת"ת פ"ג ס"ד: "לקיים מה שנא' והגית בו יומם ולילה"). אמנם עי' בס' 'הלכות תלמוד תורה עם הערות וציונים' פ"ג ס"ד הע' 17\ד מה שהבאתי מהר"ן נדרים ח, א, דמשם משמע שהחיוב דת"ת ע"י פרק אחד של הלכות או ק"ש, שחרית וערבית, נסמך על הפסוק ד"ובשכבך ובקומך" שבפרשה ראשונה של ק"ש (ראה בזה ברכות כא, א). ועי"ש עוד מספר יראים סו"ס רנד. ושם בהע' 43\ג הבאתי ממנורת המאור (אלנקוה) שכ' כן בהדיא: "ואם אינו יכול להתעסק בתורה כל היום כולו - די לו בשתי הלכות בשחרית ובשתי הלכות בערבית ... לקיים מה שנא' ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך שהוא הערב, ובקומך שהוא הבקר".

וא"כ, שיש מקור לקביעת עתים בתורה גם מ"ובשכבך ובקומך", צ"ב מדוע מביאים הרמב"ם וכ"ק אדה"ז כמקור לקביעות עתים בתורה שחרית וערבית - את הפסוק ד"והגית בו יומם ולילה", שהוא מדברי קבלה (יהושע א, ח), ולא מביאים את הפסוק ד"ובשכבך ובקומך" שבפרשת ק"ש שהוא מן התורה? [וראה קו"א על השאג"א סי' א].

ומה שנראה לומר בזה הוא, דהנה, לענין ת"ת נראה ששונה היא משאר מצוות התורה בזה שלענינה הלילה הולך אחר היום; דאילו לענין שאר מצות התורה היום הולך אחר הלילה. וכן הוא גם דיוק לשון חז"ל הנ"ל (מנחות צט, ב. הל' ת"ת פ"ג ס"ד): "פרק אחד שחרית [והדר] ופרק אחד ערבית", ואין הלשון: "פרק אחד ערבית ופרק אחד שחרית". ועי' ג"כ בלשון הרמב"ם שם (הובא בשוע"ר סי' קנה, א), שכ': "חייב לקבוע לו עת ביום ו[הדר] בלילה".

וכן מבואר גם לענין ברכות התורה, עי' שוע"ר סי' מז, ז: "וכשלומד בלילה כ"ז שלא ישן, א"צ לברך לד"ה - שהלילה הולך אחר היום". ומקורו מהרא"ש ברכות פ"א סי"ג.

ועי' בפי' רבינו יונה שם (ברכות ו, א מדפי הרי"ף) ד"ה 'ואמר מורנו': "...ואפילו כשקורא בלילה, לא נאמר שהלילה מהיום האחר הוא שיצטרך לחזור ולברך [ברכת התורה], שאף על פי שבשאר הדברים אנו אומרים היום הולך אחר הלילה - גבי הקריאה הלילה הולך אחר היום. וכדאמרינן בירושלמי: אמר ר' יוחנן - אנן אגירי דיממא, אנן יזפינן ביממא ופרעינן בליליא. כלומר, מי שהוא שכיר אין לו להתבטל ממלאכתו כל היום, וכיון שכן ואנחנו מצוה עלינו לקרוא כל היום, א"כ אנו כמו פועלים שאין לנו להתבטל מהקריאה, ומה שאנו מתבטלין ממנה ביום הוא כמו הלואה אצלינו ואנחנו פורעין אותה בלילה, - הנה שקריאת הלילה הוא מהיום ההוא. ולפיכך בברכה שבירך בבוקר ... נפטר גם כן במה שלומד בלילה".

ולכאו' המקור לזה - שלענין ת"ת הלילה הולך אחר היום - הוא מלשון הפסוק: "והגית בו יומם ולילה". מקודם "יומם" ואח"כ "לילה".

ועפ"ז ניחא מה שהרמב"ם ואדה"ז מביאים לענין קביעות עתים לתורה הפסוק ד"והגית בו יומם ולילה" דוקא, על אף שהוא מדברי קבלה, כיון דאם המקור למצוה זו הי' מהפסוק ד"ובשכבך ובקומך" - הי' הדין בת"ת כבהרבה מצות שהיום הולך אחר הלילה. מקודם "ובשכבך" ואח"כ "ובקומך".

ועפכ"ז מה מאוד מובן הסדר שבברכות ק"ש. דהנה בענין הסדר בלימוד התורה גופא, בין ב' מצוות אלו הנזכרים ('ידיעה"ת' ו'והגית בו'), מובן שקודם בא החיוב של לדעת ולהבין כל התורה כולה, ולאחמ"כ, כשכבר יודע כל התורה כולה, הנה עדיין חל עליו החיוב של "והגית בו יומם ולילה". ועל כן, כיון שכנ"ל, סדר היום והלילה לענין לימוד התורה הוא שקודם "יומם" ואח"כ "לילה", א"כ מובן מה שבתחילה, בשחרית, יש להזכיר ולבקש על הלימוד שמטרתה לדעת כל התורה כולה דוקא, ולאחמ"כ, בערבית, אז דוקא יש לבקש על הלימוד ד"והגית בו יומם ולילה", דזהו, כנ"ל, אף לאחר שכבר יודע כל התורה כולה.

ויש להאריך עוד בכ"ז, ועוד חזון למועד.