בשוע"ר הל' רבית סמ"א: "צריך ליזהר שלא להזכיר בשטר קצבה לריוח בשבועות או חדשים שנתחייב המקבל ליתן דבר קצוב לכל שבוע או חודש . . וכן בכל דרכי היתר לקיחת ריוח שיתבאר צריך ליזהר שלא להזכיר קצבה לריוח בשבועות או חדשים . . אלא יכתוב סתם ליתן בסוף השנה או חציה כך וכך וכשיגיע הזמן יכתוב שטר אחר או אפילו בלא שטר כלל אם נתרצו שיהיה העסק בידו עד שנה או חציה על דרך היתר זמן הראשון הרי זה מותר לקבל בסוף זמן השני ריוח כל כך כמו בעד זמן הראשון".

בט"ז סי' קעז סקל"א התיר לכתוב כן בתחלה אפי' ליקח ריוח מן הריוח, דהיינו שיכתוב מתחלה, ובאם שימשוך הפרעון אחר הזמן הקצוב, קיבל עליו להתעסק באותו סך (הקרן והריוח הקצוב) בהיתר עיסקא. אמנם מבואר בשו"ת צ"צ חיו"ד סי' קב (בסוף שאלת הג"ר הלל מפאריטש, ובסוף תשובת הצ"צ), שמדברי רבנו "נראה שהוא חוכך בזה להחמיר". ולכן מסיק הצ"צ להתיר בדיעבד עכ"פ.

והיינו שבדברי רבנו כאן, אפשר לדייק מהרישא, שלא אסר אלא אם "נתחייב המקבל ליתן דבר קצוב לכל שבוע או חודש" (משא"כ כשכתב בתחלה שאם יומשך הפירעון כו', מותר), ואפשר לדייק מהסיפא, שלא התיר אלא אם נתרצו שניהם אחר שהגיע הזמן (משא"כ כשכתב בתחלה שאם יומשך הפירעון כו', אסור). ולכן מסיק הצ"צ שנראה מדברי רבנו שהוא חוכך בזה להחמיר, ולכן לא פירש בו לא היתר ולא איסור.

ובאמת כשמעיינים בסמ"ו ובסמ"ח אפשר לראות לכאורה את טעם הספק בזה, שהרי כשכותב כאן דין איסור זה, מוסיף "וכן בכל דרכי היתר לקיחת ריוח שיתבאר צריך ליזהר שלא להזכיר קצבה לריוח בשבועות או חדשים". והיינו שלענין זה דומה היתר עיסקא המבואר כאן, להיתר קנס המבואר בסעיף מו ואילך, וכמבואר לקמן סמ"ח: "אם חיובו חל מעט מעט בהמשך הזמן כגון שאמר אם לא אפרעך חובך לזמן פלוני הריני חייב ליתן לך כך וכך קנס בכל שבוע ושבוע או בכל חודש וחודש שלא אפרעך הרי זו רבית גמורה של תורה אף שהיא בדרך קנס הואיל וקנס זה מתרבה והולך בהמשך הזמן שממתין לו מעותיו . . וכן בכל דרך היתר שעושין בהלואה כגון בעיסקא וכיוצא בה צריך ליזהר שלא להזכיר בשטר שום חיוב איזה דבר קצוב מדי שבת בשבתו או מדי חדש בחדשו כמו שנתבאר למעלה לפי שאם יזכיר קצבה לשבועות או חדשים הדבר מוכיח שהיא רבית גמורה ודרך ההיתר אינה אלא הערמה וכל היתר שאינה אלא בדרך ערמה אינו מועיל כלום מן התורה".

והיינו כשמזכיר דבר קצוב מדי שבת בשבתו. אמנם אם התנה מתחלה ואמר שאם לא ישלם הקנס בזמנו אזי מתחייב מעכשיו ליתן קנס חדש, יש בזה חילוק. שכך מבואר בסמ"ו: "ואם רוצה להלוותו לכמה שנים יתנה עמו עוד שאם לא יפרע לו כל הסך לזמן פלוני כל מה שיהיה נשאר חייב לו יהיה לו להלוה שיתן לו בעד זה כסף צרוף בו ביום כפי שויו אשר ישוה בעת נתינתו אותו ובאם שלא יתן לו הכסף בו ביום בעד סך שיהיה נשאר חייב לו בו ביום יתחייב בקנין סודר זה מעכשיו לפרוע לו לזמן פלוני שהוא סוף שנה סך פלוני כפי הקרן עם הריוח שמתפשר עמו וכן יוכל להתנות לשנים רבות".

ואילו בסמ"ח מבואר: "ואפילו אם אמר לו הריני מתחייב לפרוע לך לזמן פלוני ואם לא אפרעך שבוע אחר זמן ההוא הריני חייב לך מעכשיו בקנין אגב סודר כך וכך קנס לפרוע הקנס עם הקרן מיד אחר שבוע ההוא ואם לא אפרע עד אחר שיעבור עוד שבוע אחד הריני חייב מעכשיו בקנין אגב סודר זה כך וכך קנס לפרעו עם הקרן מיד אחר שבוע ההוא וכן מתחייב לכל שבוע ושבוע . . אין זה מועיל כלום . . שהיא רבית גמורה והקנס אינו אלא הערמה".

והחילוק בינם הוא, שבסמ"ו מיירי שהתנה תחלה שאם לא ישלם לו הקנס בזמנו מתחייב ליתן לו הסחורה בו ביום, ואם לא יתן לו הסחורה בו ביום מתחייב ליתן לו עוד קנס. הרי שכל פעם יש התחייבות חדשה של קנס על ההתחייבות החדשה של נתינת הסחורה, וזה מותר. משא"כ בסמ"ח מיירי שהקנס הראשון והשני שניהם התחייבות ממון, וזה אסור.

וא"כ כאן בהיתר עיסקא שמתנה מתחלה, שאף שמתנה שאם יומשך הפרעות מתחלת עיסקא חדשה וכו', מ"מ אין כאן הפרש בין ההתחייבות של הזמן הראשון לבין ההתחייבות לזמן השני, ולכן אפשר שיהי' אסור לכתחלה. ולכן לא נתבאר דינו בפירוש אלא בהיתר קנס, ולא בהיתר עיסקא. ומזה למד הצ"צ שבהיתר עיסקא נראה שחוכך בזה להחמיר, ולכן לא התיר בזה הצ"צ אלא בדיעבד.

בכל אופן הובא לעיל מסמ"ח: "צריך ליזהר שלא להזכיר בשטר שום חיוב איזה דבר קצוב מדי שבת בשבתו או מדי חדש בחדשו כמו שנתבאר למעלה לפי שאם יזכיר קצבה לשבועות או חדשים הדבר מוכיח שהיא רבית גמורה ודרך ההיתר אינה אלא הערמה וכל היתר שאינה אלא בדרך ערמה אינו מועיל כלום מן התורה".

ולפי זה צריך עיון ובירור הטעם שמקילים ללוות ברבית קצוצה מהבנקים בארה"ק, שבבעלות יהודית. ואף שכותבים שהוא בהיתר עיסקא, הרי כבר נתבארה שיטת רבנו הזקן שהיתר עיסקא כזה (לא זו בלבד שאסור מדרבנן, אלא) "אינו מועיל כלום מן התורה".

[ראיתי בס' ברית יהודה ע' תרלו, שכותב שבזה התיר הצ"צ, ואפשר גם אדה"ז. אמנם נראה ברור שלא עיין כראוי, שהרי כבר הובא לעיל, שבאופן זה אוסר רבנו בפשיטות מן התורה, וגם הצ"צ אינו מסתפק בזה כלל].

ויתירה מזו, בשעה שאין לווים המעות לצורך השקעה בעסק, אלא לצורך צרכי הבית, הרי זו רבית גמורה אפילו כשאינו (דבר קצוב מדי שבת בשבתו), אלא לפעם אחת בלבד, וכמבואר בשוע"ר הל' רבית סמ"ב: "וכל זה כשאותן המעות שמקבל הן עצמן עיסקא שמתעסק בהן להרויח ואינו מוציא אותן ביציאותיו אבל אם הוציא יתר מחצי המעות שהן הלואה ביציאה שאין בה ריוח כגון לצורך פרנסתו או דירתו או פירעון חובו . . הרי זו רבית גמורה".

ובאמת יש מתירים הלואה מהבנק אף בלא היתר עיסקא, מטעם שהבנק הוא גוף משפטי ולא שייך בו דין מלוה ולוה ורבית. אמנם בשוע"ר הל' רבית לא מצינו רמז להיתר כזה, ובפרט לפי מה שהובא בשוע"ר או"ח סי' רמב קו"א ס"ק ה, דעת הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תרסט, לפירוש הב"י סי' קס ד"ה וכן הדין) להלוות ברבית מקופת צדקה שהוא ממון הקדש ואין לו בעלים, ודלא קיי"ל כוותיה אף בממון צדקה. ובפרט בבנק שאינו ממון הקדש, ויש לו בעלים, הם בעלי המניות, כדמסיק בפשיטות ברשימות חוב' קסא.

והגם שבאג"ק חי"ד ע' רפב, מציין בשוה"ג לכמה פוסקים המתירים, היינו בבנק של נכרי דוקא. ואף שנמצא בו גם כסף של יהודים, מבואר ברשימות שם, שבזה מתירים מטעם "שיש גם אינו יהודי באמצע ואפשר לצרף הסברא דיש ברירה" שהממון שלוה הישראל ומשלם רבית הוא ממון הנכרי השותף בבנק. משא"כ בבנק של ישראל, לא מצינו טעם להיתר.

אלא שברשימות שם כותב שבבנק של הרמ"ל גינזבורג (חתנו של אדמו"ר מוהר"ש נ"ע) היה כותב (ע"פ הוראה מליובאוויטש) "עפ"י היתר עיסקא כתיקון רז"ל". ובזה צ"ע ממה שרבנו הזקן פוסק, שבאופן שמתרבה כל שבת או חודש אינו מועיל כלום מן התורה.