א)כתב הרמב"ם בהל' תלמוד תורה פ"א הי"ג – והו"ד להלכה בטושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"ו [ועד"ז בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הל' תלמוד תורה פ"א סי"ד]: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר . . ואע"פ שיש לה שכר, צוו חכמים שלא ילמד אדם[1] את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד והן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים (סוטה פ"ג מ"ד), כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה[2], ואם למדה אינו כמלמדה תפלות"[3].

ומקורו מהא דתנן (סוטה כ, א): "אם יש לה זכות היתה תולה לה, יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה ב' שנים, יש זכות תולה ג' שנים. מכאן אומר בן עזאי, חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. רבי אליעזר אומר, כל המלמד בתו תורה (כאילו) לומדה תפלות". ובגמרא שם (כא, ב): "רבי אליעזר אומר, כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות. תיפלות סלקא דעתך, אלא אימא כאילו למדה תיפלות. א"ר אבהו, מאי טעמא דרבי אליעזר, דכתיב (משלי ח, יב) 'אני חכמה שכנתי ערמה', כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית".

ובירושלמי שם פ"ג ה"א (הו"ד בקיצור בתוד"ה בן עזאי – סוטה שם) איתא: "מטורנה שאלה את רבי לעזר, מפני מה חט אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות. אמר לה, אין חכמתה של אשה אלא בפילכה דכתיב (שמות לה, כה) וכל אשה חכמת לב בידי' טוו[4]. אמר לו הורקנוס בנו, בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה. אמר לי', ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים".

ומה שלא הביא הרמב"ם לפס"ד מאמר רבי אליעזר "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" נראה פשוט דהוא משום דס"ל כמ"ש המאירי (עמ"ס סוטה שם) ש"בתלמוד המערב אמרו דרך גוזמא ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים", ועל כן לא הביאו הרמב"ם בספרו 'הלכות הלכות', כי פשוט שלא נידונו ח"ו ד"ת בשריפה כדי שלא ימסרו לנשים, ואם אין מצותם בשריפה, הרי אדרבה, קיי"ל (הל' יסודי התורה פ"ו ה"ח) ד"כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם".

גם תורה שבכתב בכלל הדין

ב. והנה מדברי הרמב"ם מפורש יוצא שגם תורה שבכתב לא ילמד אדם את בתו, אלא ש"אם למדה אינו כמלמדה תפלות".

וכ"מ ממ"ש בשו"ע אדה"ז (הל' ת"ת שם) שכתב בזה"ל: "ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, ואם מלמדה תורה שבעל פה הרי זה כאילו מלמדה תפלות מפני שעל ידי זה נכנס בה ערמומית". ומדקדוק לשונו, שלגבי גוף הדין "שלא ילמד אדם את בתו תורה" לא פירש דהיינו דוקא בתורה שבעל פה ואילו לגבי זה שהוא "כאילו מלמדה תפלות" כתב בפירוש דהיינו כש"מלמדה תורה שבעל פה", מבואר שגם תורה שבכתב בכלל האיסור.

והוזקקתי להדגיש דבר זה מפני מה שראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' ג אות ה) שהציע בתור "דבר פלא" זה שבשו"ע רבינו "אינו מזכיר כלל מדבר איסור לכתחילה שיש בלימוד לנשים תורה שבכתב", וע"כ כתב בדרך אפשר שאדמו"ר הזקן "סבר להכריע להלכה דבתורה שבכתב אין בכלל כל איסור", וכדמשמע מלשון הברייתא (נדרים לה, ב) "אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא" ודלא כמ"ש הרמב"ם והטושו"ע.

אבל לפי מה שנתבאר מתוך דקדוק לשון אדמו"ר הזקן נראה ברור שלא נתכוון לחלוק על פסקם הברור של הרמב"ם והטושו"ע, ודין הלימוד בתושב"כ נכלל במ"ש בתחלת דבריו "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה"[5].

לפי שיטת אדה"ז גם לימוד 'פשוטי הדברים' בתשוב"כ (וגם 'לפי שעה') בכלל הדין

ג. בב"ח (יו"ד שם) חידש ב"ח דאע"פ שגם "תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה" מ"מ לא אסרו כי אם "לימוד דרך קבע", אבל "שמיעה גרידא לפי שעה מצוה . . כדי שידעו לקיים המצות" – "מצוה היא". ועד"ז כתב הט"ז (שם סק"ד) ש"פשוטי הדברים" של תורה שבכתב "באמת מותר אף לדידן לכתחלה כמו שהוא המנהג בכל יום, מה שאין כן בלימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה אסרו לכתחלה".

ושניהם לא למדו אלא מהקהל ש"מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת" (רמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"א), ואיתא בירושלמי (חגיגה פ"א ה"א) "האנשים באין ללמד והנשים לשמוע", ולכאורה היאך היו הנשים באות לשמוע תושב"כ לפי דעת רבי אליעזר שהמלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, אלא ע"כ שבכה"ג שאינה שומעת אלא "לפי שעה" (לדעת הב"ח) או "פשוטי הדברים" (לדעת הט"ז) לית לן בה.

והנה בשו"ע אדמו"ר הזקן (הל' תלמוד תורה שם) הרי לא הזכיר שום חילוק בין תושב"כ לתושבע"פ כי אם לגבי זה שהוא כמלמדה תפלות (וכנ"ל ס"ב), ומסתימת דבריו "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה" שבזה כלל גם תושב"כ וגם תושבע"פ כנ"ל, משמע שאין להן ללמוד גם תורה שבכתב אפילו באקראי ואפילו שלא ב"דרך התחכמות והבנה".

[ויעויין בספר לחם יהודה (להרב יהודה עייאש) על הרמב"ם (הל' ת"ת שם) שיצא לבאר החילוק בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב שרק על תושבע"פ אמרו שהמלמדה כאילו מלמדה תפלות, ופירש דתפלות "לא שייך אלא בתורה שבע"פ דיש בה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים אבל לא בתורה שבכתב דהוא קריאת הפסוקים והנקודות הטעמים בלי שום הבנה דאין בזה חשש דיוציאו דברי תורה לדברי הבאי ומ"מ מסתברא לי' לרבינו דלכתחילה לא ילמוד דגזרינן תורה שבכתב אטו תורה שבע"פ". ומדבריו מבואר להדיא שגם "קריאת הפסוקים . . בלי שום הבנה" לא ילמד אדם לבתו לכתחילה, וא"כ נקוט מיהא פלגא בידך, דלא ס"ל כחילוקו של הט"ז, לחלק בין לימוד דרך התחכמות ללימוד פשטי הכתובים.

ובברייתא שהובאה במסכת כלה (פ"א, ג) הובא במחזור ויטרי (סי' תקכח) שנינו: "שאלו את רבי אליעזר, מהו לשתות מיד הכלה כל זמן שבעלה מיסב עמה. אמר להן, כל השותה מיד כלה כאילו שותה בזונה. אמרו לו, והלא כל בנות תלמידים חכמים יש בהן דרך ארץ. אמר להן, חס ושלום, כל מי שאין התורה עובר על פיו אין בו דרך ארץ. הכריז רבי אלעזר בן עזרי' בשלש מאות שופרות, כל המקבל כוס מיד כלה ושותהו אין לו חלק לעולם הבא". ובפירוש כסא רחמים (להחיד"א) הקשה למה החליט רבי אליעזר ש"אין התורה עובר על פיו" כלל, הלא בתושב"כ קיי"ל דאינה כמלמדה תפלות. ותירץ עפמ"ש הרמב"ם "דלכתחילה אפילו תושב"כ לא ילמדנה ואם כן אין התורה עוברת על פי' מקרי". ולפי דבריו אולי י"ל שברייתא זו מהוה גם היא מקור לשיטת הרמב"ם ש"תורה שבכתב לא ילמד אותה". ולפי דרכו אף אנו למדים שגם פשוטי המקראות וכו' לא ילמדה, דאלה"כ הדרא קושיית החיד"א לדוכתה, למה הכליל רבי אליעזר ואמר שאין התורה עוברת על פיה של אשה כלל. ודו"ק].

ואין להקשות על אדמו"ר הזקן ממצות הקהל שממנה הביאו הב"ח והט"ז ראי' לשיטתם, שהרי "עיקר האיסור של לימוד תורה לנשים הן תורה שבכתב והן בע"פ אינו מדאורייתא רק מדרבנן הוא דאסרו", ושפיר י"ל ש"התורה אמרה שיבואו גם הנשים למצות הקהל כדי שילמדו..עכ"פ תורה שבכתב" (לשון הסדר משנה על הרמב"ם שם)[6].

לימוד הלכות הצריכות

ד. לכלל זה שיש למנוע נשים מלימוד התורה ישנו יוצא מן הכלל, והוא לימוד הלכות הצריכות להן, וכמ"ש בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן שם: "גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן[7] כמו דיני נדה וטבילה ומליחה ואיסור יחוד וכיוצא בהם, וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא וכל מצות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים".

ובכמה מקומות כתב רבינו זי"ע שב'הלכות הצריכות' נכלל "לימוד פנימיות התורה בתורת החסידות שבה נתבארו הענינים דאמונת ה' ויחודו אהבתו ויראתו וכו', ובלשון הכתוב (דברי הימים-א כח, ט) 'דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם' - שלימוד זה נוגע לקיום ה'ששה מצוות שחיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו' (אגרת המחבר שבריש ספר החינוך – בסופה) שגם הנשים חייבות בהן כמו האנשים"[8].

יוצאות מכלל האיסור

ה. ולדעת הפרישה ישנו עוד יוצא מן הכלל, והוא בנידון אשה שהראה בעצמה שאינה מוציאה דברי תורה לדברי הבאי. וז"ל הפרישה על דברי הטור שם ("מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד") סקט"ו: "אבל אם למדה לעצמה אנו רואין שיצאה מהרוב, ולכך כתב לעיל ש'יש לה שכר', ורצונו לומר אם למדה התורה על מכונה שאינה מוציאה לדברי הבאי. אבל האב אינו רשאי ללמדה דדילמא תוציא דברי' לדברי הבאי, כי הוא אינו יודע מה שבלבה, וק"ל"[9].

ועפ"ז הסבירו איך היו כו"כ נשים צדקניות במשך הדורות שנראה בעליל שהיו הוגים בתורה שבכתב ושבעל פה (ולא רק ב"הלכות הצריכות להן"), והלא קיי"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה, אלא ע"כ דשאני נשים אלו שיצאו מן הכלל, ובכה"ג אין איסור בדבר, ואדרבה יש להן שכר[10].

מחלוקת רש"י והרמב"ם בטעם הדין ושיטת אדמו"ר הזקן בזה

ו.בטעם הדין שלא ילמד אדם את בתו תורה, מצינו לכאורה שתי שיטות:

שיטת רש"י והרע"ב: הנה בגמרא איתא "כל המלמד את בתו תורה . . כאילו למדה תיפלות", ופירש רש"י שם: "כאילו [למדה תפלות] שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דברי' בהצנע". ובפי' הרע"ב על המשנה שם: "כאילו מלמדה תפלות חיבור משכב אנשים, שמתוך התורה היא מבינה ערמימות ועושה דברי' בהצנע". וכן משמע מהמשך לשון המשנה "רבי יהושע אומר רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות"[11], ומהמשך דברי הגמרא שם "מאי טעמא דרבי אליעזר . . כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית". [ויעויין גם פסחים צא, סע"א: "אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים . . נשים ועבדים משום תפלות, קטנים ועבדים משום פריצותא", ופירש רש"י "תפלות עבירה". ובערוך השולחן יו"ד שם סי"ט "מלמדה תפלות כלומר דבר עבירה"].

שיטת הרמב"ם: הרמב"ם כתב ש"רוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד", ועל כן "הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן".

והנה הלשון "דברי הבאי" בספר היד לפעמים פירושו גוזמא, וכמו בהל' שבועות (פ"ג ה"ה) "שבועת הבאי", ובהל' נדרים (פ"ד ה"א) "נדרי הבאי", ובהל' נזירות (פ"ב ה"א) "הנודר . . דרך הבאי". ולפעמים נראה שביטוי זה קשור לעניני תאוה וערוה וכמו ברמב"ם הל' דעות (פ"ה ה"ד): "ולא ינבל את פיו בדברי הבאי"; ובהל' איסורי ביאה (פכ"א הי"ט) "יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה"; עוד שם (הכ"ד): "שלבו פונה מדברי הבאי לדברי האמת".

אבל בנידון דידן נראה שפירושו "דברי הבל", והוא ע"ד הלשון "הבאי" בהל' דעות (פ"ז ה"ז) ע"ד "דברי העולם שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי"; ובהל' תשובה (פ"ח ה"ו): "כל הדברים האלו דברי הבאי והבל הם"; ובהל' שחיטה (פ"ב הי"ד): "מדברי הבאי שאומרין הגוים"; וברמב"ם הל' טומאת צרעת (פט"ז ה"י): "מרבין בדברי הבאי".

ועפ"ז פירוש דברי הרמב"ם בהל' ת"ת הוא, שמפני עניות דעתן של הנשים אינן קולטות הכוונה האמיתית בדברי תורה, ובמקום להבין דברי חכמה ואמת הרי הן מוציאות דברים שאינם נכונים – עניני הבל ושטות.

וכן מבואר ממ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה עמ"ס סוטה שם: "ואמרו למדה תפלות, ענינו כאלו למדה תפלות והוא השוא ודברי ההבל", היינו שפירש לשון רבי אליעזר "מלמדה תיפלות" כאילו אמר 'מלמדה הבל' וע"ד הלשון "בכי' של תפלות" (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה. איכה רבה פ"א, כג); "קרע של תפלות" (הוריות יב, ב; ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ח); "דברים של תפלות" (במדב"ר פ"ד, כ). ועוד.

ויעויין בספר החינוך (מצוה תיט) שהביא דברי הרמב"ם בטעם הדין שלא ילמד לבתו תורה ["צוו חכמים שלא ילמד אדם לבתו תורה" והוסיף] "לפי שדעת הנשים קלה[12] [ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי בעניות דעתן]".

והנה הא דקיי"ל שנשים דעתן קלות מקורו הוא בדיני איסור יחוד, במס' קידושין פ, ע"ב. במשנה שם איתא: "לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים". ובגמרא שם: "מאי טעמא, תנא דבי אליהו הואיל ונשים דעתן קלות עליהן". ופירש רש"י דלכך אסור לאדם להתייחד "עם שתי נשים, מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחבירתה שאף היא תעשה כמותה", משא"כ באשה עם שני אנשים "שהאחד בוש מחבירו".

ולפי זה הי' אפשר לומר דאינו ענין אלא לפיתוי, שנשים נוחות יותר להתפתות מאנשים[13], אבל לפי דברי החינוך נמצינו למדים דזה שאמרו חז"ל נשים דעתן קלות מורה גם על חולשת שכלם.

ואת"ל שגם הרמב"ם נתכוון לומר כדברי החינוך, דהך דינא דלא ילמד אדם את בתו תורה מישך שייכא להא דנשים דעתן קלות, יש להעיר ממ"ש הרמב"ם בהל' שבת (פ"ב ה"ג) לענין חילול שבת לצורך פיקו"נ, ש"כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים" (ומקורו מסוגיא דיומא פד, ב לפי גירסת הרי"ף שם), ופירש הרמב"ם הטעם שאין מחללין שבת ע"י נשים דהוא "כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם", והיינו כמבואר בכסף משנה שם בסוף דבריו, דהוא משום ש"נשים דדעתן קלה"[14].

[ולכללות דברי הרמב"ם ע"ד "עניות דעתן של הנשים" יש להעיר מכמה מקומות בספר משנה תורה ובשאר ספרי הרמב"ם, בהם כתב עד"ז וכיו"ב, ואלו הם:

בספר משנה תורה: (א) הל' ע"ז פ"א ה"ב: "כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ . . ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן"; (ב) שם פי"א הט"ז: "כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל"; [ובענין זה כתב גם (ג) בספהמ"צ מל"ת לב: "ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה אפשריים אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו איפשר שיהי'. והבן זה"]; (ד) הל' תשובה פ"י ה"א: "אין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה"; (ה) שם ה"ה: "כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן".

בפירוש המשנה: (א) בהקדמה: "שהלימוד לרבים לא יתכן אלא בדרך חידה ומשל כדי לכלול הנשים והנערים הקטנים, כדי שכשתגיע דעתם לשלימות ידעו ענין אותם המשלים"; (ב) עמ"ס ע"ז פ"ב מ"ה: "הי' מנהגם כאשר אסרו דבר בגזירה אין מודיעים סיבת אותה הגזירה במשך שנה, עד שיתפרסם איסור אותו הדבר ויתפשט אצל הנשים וההמון, ואז יודיעו הטעם".

במורה נבוכים: (א) ח"א פל"ג: "וזאת היא הסבה בדברה התורה בלשון בני אדם, כמו שביארנו להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמתתם". (ב) שם פל"ד: "ואיך איפשר עם זה להכניס אדם באלו העניינים המון העם טף ונשים"; (ג) שם פל"ה: "אמנם הרחקת ההגשמה . . . הוא ענין שראוי לבארו לכל אדם כפי מה שהוא, למסרו בקבלה לקטנים ולנשים ולסכלים ולחסרי השכל, כמו שימסר להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושלא יעבוד זולתו"; (ד) פל"ז: "והרבה מאלו ההבלים והשגעונות, ולא נמצאם כלל שיתנו בפעולתם אלא נשים"; (ה) "ידוע מהירות האמין הנשים לכל דבר וחולשת שכלם בכלל"[15].

באגרות הרמב"ם[16]: (א) אגרת השמד קרוב לתחלתו: "סדר בו דברים נפסדים שאפילו הנשים חסרות המוח לא היו מסדרות ככה"; (ב) אגרת תחיית המתים עמוד שמא: "הסכלים שבבני אדם ויותר תועי דרך מן הבהמות וכבר נתמלא מוחם משגעונות הנשים הזקנות ודמיונות נפסדים כנערים וכנשים"; (ג) שם עמוד שמה: "ואין ראוי שיחלוק האדם על הפנינים האלו שיש עליהם ראיות שכליות בפשוטי דרשות שראוי לאמרם באזני הנשים בבית האבל"; (ד) שם עמוד שנא: "וידוע אצל כל אדם שאין המבוקש מן החכמים סיפור הדרשות והמעשיות הן הנפלאות בלשונם כמו שידרשום הנשים קצתן לקצתן בבית האבל, אבל המבוקש מהם לפרשם ולבאר עניניהם עד שיאותו למושכל או יקרבו אליו"[17]].

ומלשון אדמו"ר הזקן הנ"ל נראה שרצה להביא את דברי הרמב"ם ודברי רש"י לעמק השווה, כי מסדר דבריו מבואר דמ"ש הרמב"ם "מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת וכו'" הוא הטעם לזה שלא ילמד אדם את בתו תורה בכלל (כולל תושב"כ), ומ"ש רש"י "שמתוכה היא מבינה ערמומית" הוא הטעם לזה שבמלמדה תושבע"פ הרי הוא "כאילו מלמדה תפלות" (ודלא כדמשמע לכאורה מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש הנ"ל).

שיטת החפץ חיים ודעימי' ושיטת כ"ק אדמו"ר נבג"מ זי"ע

ז. והנה בספר ליקוטי הלכות להחפץ חיים עמ"ס סוטה כא, ב כתב (בהערה), וז"ל: נראה דכל זה דוקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד הי' דר במקום אבותיו, וקבלת האבות הי' חזק מאוד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב (דברים לב, ז) 'שאל אביך ויגדך', בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה ותסמוך בהנהגה של אבותי' הישרים, אבל כעת בעו"ה קבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל. ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בודאי מצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם עניו אמונתינו הקדושה, דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת ה'. עכ"ל החפץ חיים שם.

ובמקום אחר כתב החפץ חיים: "וכל החששות והפקפוקים מאיסור ללמד את בתו תורה, אין שום בית מיחוש לזה בימינו אלה, ואין כאן המקום לבאר באריכות, כי לא כדורות הראשונים דורותינו, אשר בדורות הקודמים הי' לכל בית ישראל מסורת אבות ואמהות לילך בדרך התורה והדת ולקרות בס' צאינה וראינה בכל שבת קודש, משא"כ בעוה"ר בדורותינו אלה, וע"כ בכל עוז רוחנו ונפשנו עלינו להשתדל להרבות בתי ספר כאלו ולהציל כל מה שיש בידינו ואפשרותינו להציל"[18].

ושיטת רבינו זי"ע מפורשת גם היא בכמה מקומות, ומהם בשיחת ש"פ אמור ה'תש"נ (ספר השיחות תש"נ ח"ב עמוד 457)"שבדורות האחרונים ניתוסף גם בנוגע לכל נשי ובנות ישראל . . גם בנוגע ללימוד תושבע"פ (נוסף על לימוד ההלכות הצריכות להן) - שכיון שבלאה"כ לומדות הנשים והבנות לימודים שונים שעל ידם 'נכנס בהן ערמומית', הרי, לא זו בלבד שמותר ללמוד תושבע"פ אלא יתירה מזה ע"פ טעם הלכה זו עצמה צריך ללמדן תושבע"פ לא רק לימוד הלכות פסוקות בלי טעמיהן אלא גם לימוד טעמי ההלכות ועד לשקו"ט שבתורה, שמטבע האדם (איש או אשה) שחפץ ומתענג יותר בלימוד זה, שעי"ז תהי' אצלן התפתחות החושים והכשרונות ('ערמומית') ברוח תורתנו הקדושה. ומעשה רב - בהסכמת גדולי ישראל - שבמוסדות חינוך דבנות לומדים (נוסף על ההלכות הצריכות להן) גם עוד עניני תורה, כנ"ל, וטוב ונכון שיוסיפו בזה כהנה וכהנה"[19].

ליתר ביאור: נראה מבואר מדברי רבינו הנ"ל (ובכמה מקומות) שאין 'סגולה' מיוחדת בלימוד התורה דוקא שעל ידה נכנס לאדם ערמומיות, אלא הוא מטבע כל חכמה, גם חכמות חיצוניות להבדיל, ובלשון הכתוב והגמרא (הנ"ל ס"א) "אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית", ואם כן, בכה"ג שכבר קנתה האשה ערמומיות על ידי לימודים והרפתקאות אחרים, שוב אין ענין למנעה מתלמוד תורה דוקא. ואדרבה, כי לאשה שכבר קנתה ערמומיות אכן ישנה סגולה מיוחדת בתלמוד תורה וה"ה בבחי' תבלין לתקן את התבשיל, והמאור שבה מחזירה למוטב.

קושיית כמה פוסקים על החפץ חיים ועד"ז על שיטת רבינו

ח. בשו"ת דברי יציב [להגה"צ מקלויזענבערג זצ"ל], חלק יו"ד (סי' קלט אות א), הקשה על דברי החפץ חיים הנ"ל וכתב: "תמה אני ולא אדע דמי הוא זה, יהי' מי שיהי', אף אם גובה ארזים גבהו ושיאו עד לשמים יעלה, שיכול לסטות בכלשהו מפסק ברור בש"ס . . ובשו"ע . . ומוסכם מכל הפוסקים, שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד וכו', וכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות, ואיך אפשר לעשות ח"ו מתיפלות גדר לאמונה קדושה ופרישות", ע"ש שהאריך בזה, והסיק "שאין לזוז מפסק הברור בשו"ע שלא ללמדם, ורק כדי שידעו את המעשה אשר יעשון ההכרח ללמדם דינים במצוות דידהו . . וח"ו לפרוץ ולסטות מפסק הברור בש"ס ובשו"ע שאסור ללמדם תורה".

עוד כתב בשו"ת דברי יציב (שם סימן קמ), דאף ש"אין החפץ חיים זקוק לאפטרופוס על גדלותו וקדושתו", מ"מ "תורה הוא ואמת כתיב בה, והאמת ניתן לכל לומר דעתו באמת, ודעת רבותינו ואבותינו הק' שלא רצו לזוז סטי' קלה ממה שמוסכם להלכה בשו"ע בהנ"ל לאיסור . . ואם נאמר נשתנו הדורות יבואו ח"ו תלמידים שלא שמשו כל צרכן בעוה"ר ויאמרו גם על דין אחר בשו"ע שנשתנו הזמנים, ולזה אמרו (אבות פ"א מי"א) חכמים הזהרו בדבריכם, חכמים דייקא דלחכמי המשנה דיבר התנא, שמא וכו' הבאים אחריכם".

גם בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קנ) האריך בענין נשים בתלמוד תורה וכתב: "בתורה שבע"פ גם השמיעה דרך פשוטי הענינים אסורה בנשים, ולאו דוקא כשלומדים מספר, מלבד אם הוא נוגע לידיעת ההלכות הנחוצות גם לנשים, אבל תורה שבכתב השמיעה בקריאה דרך פשוטן של דברים מותרות להם", ועל כן "אין לנו היתר ללמוד עם הבנות תנ"ך עם המפרשים העמוקים כמו הרמב"ן ואבן עזרא וכדומה, וגם פירוש רש"י עה"ת הלא מלא וגדוש דרשות חז"ל תורה שבע"פ שחז"ל ריחקו אותם מזה אלא פשוטן של הענינים עם מוסרי חז"ל ודרשתם ומדרשים שהם נוגעים ליראת שמים מוסר צניעות או הלכות פסוקות להם", וכלפי אלו שטוענים שבזמנינו נשתנו העתים וכו' כתב: "התורה היא נצחית, ואם אמרו כמלמדם תפלות, כן הוא בכל הדורות וגם אם מתירים זה משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך' כי לולא זה היו הבנות עוסקות בגרוע ממנו מכל מקום מאן מפיס וגם מי עמד במנין על זה, פשוט שהריעותא של כאלו מלמדם תפלות תצמח בין מוקדם בין מאוחר, וד"ת וגזירתם לא ישתנה לעולם".

וכ"כ בספר ויואל משה (להאדמו"ר מסטמר זצ"ל, מאמר 'לשון הקודש', סוף אות מד), "דמה שאסרו חכמינו ז"ל בהחלט הוא כן בכל הדורות כי אין לנו רק התורה הזאת שהכריעו הראשונים מדברי הש"ס בכל ההלכות והן קבועות וקיימות לעד ולעולמי עולים ואפילו אלי' אין בכחו לבטל מדבריהם ז"ל אפילו זיז כלשהו".

ובהמשך דבריו (שם אות מח) כתב שמדברי הירושלמי הנ"ל "חזינן בזה שא"א להקל בשום אופן אף במימרא אחת ללמוד עמה מה שאסרו חכז"ל", כי "רבי אליעזר, מלבד מה שהפסיד הון רב לבנו עבור זה, עוד השיב בתשובה חריפה 'ישרפו דברי תורה', וכל זה עבור מימרא אחת שלא למסור לה וא"א להתחכם על דברי חכז"ל".

הנראה מבואר מדבריהם דס"ל שחז"ל גזרו באיסור מדבריהם שאסור ללמד תורה לנשים, וכיון שזהו דבר שנאסר (במנין?) אי אפשר לבטל גזירת חז"ל גם אם אין טעם האיסור שייך בזמנינו או שמטעם אחר נראה מוכרח שבדורותינו ילמדו נשי ובנות ישראל תורה[20].

ולכאורה צ"ע איך נמלטו רוב גדולי ישראל שהתירו ללמד תורה שבעל פה לבנות ישראל מחומר קושיא זו? וכבר האריכו בזה ובכיו"ב כמה פוסקים וכמה מחברים בכמה דרכים וכמה אופנים, לא עת האסף פה.

תירוץ לקושייתם

ט.אבל נ"ל לומר בזה באו"א, דעד כאן לא אמרו ש"צריך מנין אחר להתירו" כי אם ב"דבר שנאסר במנין" אבל דבר שמעולם לא נאסר, אע"פ שאמרוהו חכמים בדרך הדרכה ובגדר 'עצה טובה קמ"ל', שפיר יתכן שאם ברבות הזמן יסכימו גדולי ישראל שנשתנו העתים או הטבעים וכיו"ב, תשתנה ההוראה בהתאם לזה. ונראה שכן הוא בנידון דידן שמעולם לא אסרו חז"ל ללמד את בתו תורה, אלא שייעצו והדריכו ודברו לפי ההוה בזמניהם ובדורות כיוצא בהם, "שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן", וע"כ אף שאשה שלמדה תורה מקבלת שכר על זה, אין ללמדן תורה כי יצא שכרן בהפסדן.

והיסוד לזה הוא, שלשון הרמב"ם והפוסקים שהעתיקו את דבריו הוא "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה", ומצינו בכמה מקומות בספרו משנה תורה שנקט הרמב"ם הלשון "צוו" או "מצות" ביחס לחכמים (או נביאים) וכיו"ב, ופירושו 'הזהירו חכמים' או 'עצת חכמים', ובכמה מהם (עכ"פ)נראה מהתוכן או ממ"ש נושאי כליו או הפוסקים שלאחריו, שאין הכוונה שגזרו איסור או תקנו חיוב על מעשה מסויים, אלא שהזהירו אותנו בדרך כלל להשמר מהנהגה או ממדה מסויימת והדריכו ועוררו אותנו באופן כללי לאחוז בהנהגה או בדעה זו. ובכמה מקומות מאלו נראה ברור שאין הכוונה לחיוב ממש או לאיסור ממש (אפילו באופן כללי), כי אם להורות לנו את הדרך הישרה והנאותה ע"פ דרך המוסר וכיו"ב.

וזוהי כוונת רבינו במ"ש שגדולי ישראל הכריעו "שבדורות האחרונים. . כיון שבלאה"כ לומדות הנשים והבנות לימודים שונים שעל ידם 'נכנס בהן ערמומית', הרי, לא זו בלבד שמותר ללמוד תושבע"פ אלא יתירה מזה ע"פ טעם הלכה זו עצמה צריך ללמדן תושבע"פ וכו' שעי"ז תהי' אצלן התפתחות החושים והכשרונות ברוח תורתנו הקדושה", דכיון שאין כאן גזירת חז"ל שהיא בגדר חק ולא יעבור, שפיר שקלו גדולי הדורות את הדברים במאזני צדק, ולפי המצב ותהלוכות הנשים בדורותינו החליטו שעדיף שילמדו הנשים תושבע"פ משלא ילמדו, כי יצא הפסדן בשכרן, ויתירה מזו – שלא יהי' הפסד כלל.

יו"ד. והנני לציין לכמה מקומות כהנ"ל ברמב"ם שעל פיהם יסדתי את דברי:

(א)הל' יסודי התורה פ"ב הי"ב (ע"ד מעשה מרכבה): "צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד"[21]; (ב) שם פ"ד ה"י (ע"ד מעשה בראשית): "כך צוו החכמים הראשונים שאין דורשין בדברים האלו ברבים"; (ג)שם פ"ט ה"ב (ע"ד תפקיד הנביא):"לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה" [בהלכה זו מפורש יוצא שאין "לצוות" אלא לשון זירוז, להזהיר ולעורר על מה שכבר נצטוו ולא לתקן או לגזור]; (ד) הל' דעות פ"א ה"ד: "צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד" [מקורו במס' סוטה ה, ע"ב ושם (לא) נאמר (בלשון של חיוב כי אם): "כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה, שנאמר (נ, כג)ושם דרך אראנו בישע אלקים, אל תקרי ושם [שין שמאלית] אלא ושם [שין ימנית] דרך"]; (ה) שם פ"ב ה"ג: "צוו חכמים, מאד מאד הוי שפל רוח"; (ו)שם: "לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים"; (ז) שם ה"ד: "ועל זה צוו חכמים ואמרו (אבות פ"א מט"ז), כל המרבה דברים מביא חטא" [ובפירוש המשנה עמ"ס אבות שם בביאור חמשה חלקי הדיבור כתב "והחלק החמישי, והוא המותר, הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו, וזה מותר, אין אהבה בו ולא מיאוס, אלא אם ירצה ידבר בו במה שירצה, ואם ירצה ימנע, ובזה החלק ישובח לאדם מיעוט הדיבור, ומן הריבוי בו יוזהר בספרי המוסר"]; (ח) שם: "והוא שצוו חכמים ואמרו, לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה" [ובפיהמ"ש עמ"ס אבות שם "ראוי לו עם זה . . הקיצור, ושישתדל להרבות העניינים במעט הדברים, לא שיהי' הענין בהפך, והוא אומרם לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה"]; (ט) שם ה"ז: "וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל וכו'"; (יו"ד) הל' דעות פ"ג ה"א: "צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד ולא יהי' אוסר א"ע בשבועות ובנדרים"; (יא)שם: "ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר (קהלת ז, טז) אל תהי צדיק הרבה"; (יב) שם ה"ג: "ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו, וכל מעשיך יהיו לשם שמים"; (יג) שם פ"ה ה"י: "צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון"; (יד) שם:"צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וכו'"; (טו) שם פ"ו ה"ב: "וכן צוו חכמים ואמרו, והוי מתאבק בעפר רגליהם"; (טז) הל' תלמוד תורה פ"א הי"ג: "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה"; (יז) שם פ"ג ה"ח: "וצוו חכמים הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה"; (יח) שם פ"ג ה"י: "ועוד צוו ואמרו, אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן"; (יט) שם: "ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה כו'"; (כ) הל' תשובה פ"ז ה"ה: "כל הנביאים כולן צוו על התשובה" [פירוש, הזהירו ועוררו על התשובה]; (כא) שם הי"ט: "וצוויים הרבה [פירוש: הזהרות רבות] צוו חכמים והזהירו על הדבר"; (כב) בסדר תפילות נוסח הקדיש: "ומצות חכמים הראשונים לענות אמן יהא שמי' רבא מברך בכל כחו של אדם" [ובשבת קיט, ע"ב: "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו"]; (כג) הל' אישות פ"ג הי"ט: "ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה" [וראה שו"ת מכתם לדוד אהע"ז סימן ה: "ודע דמדברי הפוסקים ז"ל נראה דהך דרב לאו איסורא ממש לגמרי קאמר אלא למצוה בעלמא . . ותדע עוד שגם הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' אישות דין י"ט כתב כן בהדיא, וז"ל ואע"פ שיש רשות . . אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו כשהיא קטנה"[22]]; (כד) שם פי"ג הט"ו: "שכך צוו חכמים, הרחק משכן רע"; (כה) שם פי"ד ה"ד: "צוו חכמים שלא ישא אדם יתר על ארבע נשים" [ובהלכה שלפנ"ז כתב הרמב"ם: "נושא אדם כמה נשים אפילו מאה", ויעויין במגיד משנה שם (ה"ד) שהראה מקורו של הרמב"ם לזה שכתב שלא ישא יותר מד' נשים ביבמות מד, ע"א "עצה טובה קא משמע לן ארבע אין, טפי לא, כי היכי דנמטייה עונה בחדש"]; (כו) שם פט"ו הט"ז: "מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד"; (כז) שם הי"ח: "וכן צוו חכמים על האשה שתהי' צנועה בתוך ביתה וכו'" (כח) שם הי"ט: "וכן צוו חכמים שיהי' אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו"; (כט) שם ה"כ: "וכן צוו חכמים על האשה שתהי' מכבדת את בעלה ביותר מדאי כו'" (ל) שם פ"כ ה"א: "צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו"; (לא) הל' סוטה פ"ד הי"ח: "מצות חכמים על בני ישראל לקנות לנשיהן שנאמר (במדבר ה, יד) וקנא את אשתו, וכל המקנא לאשתו נכנסה בו רוח טהרה" [ובשו"ת משיב דבר ח"ד סי"ז כתב: "הא דאמר רבי עקיבא חובה, לאו חובה ממש אלא מצוה וכדאיתא בחולין (קה, ע"א) מצוה לגבי רשות חובה קרי לה, והיינו דקרי לה בגמרא רוח טהרה, דמשמע דבר חסידות ויראת שמים יתירא, ואי איתא דהוי חובה ממש לא שייך לשון רוח טהרה וכדאיתא בנדה (יב, ב) ושאינו מקיים מצות חכמים צנוע הוא דלא מיקרי, הא רשע לא מיקרי . . דהא דר"ע אינו חובה ממש, אלא מצוה ורוח טהרה ולגבי רשות קרי לה חובה, משא"כ משקינא לה הוא חובה ממש, שהרי אסורה עליו, והיינו שכתב הרמב"ם הל' סוטה מצות חכמים היא על בני ישראל לקנא נשותיהן שנאמר וקנא את אשתו, ואתי כרבי עקיבא וקרי לה מצוה"]; (לב) הל' איסורי ביאה פ"ב הי"ד: "ומצות חכמים שישא אדם בת אחותו והוא הדין לבת אחיו שנאמר (ישעי' נח, ז) ומבשרך לא תתעלם" [ועל דברי המשנה (נדרים פ"ח מ"ה) "היו מסרבין בו לשאת בת אחותו"כתב הרמב"ם בפיהמ"ש: "ואמרו בת אחותו . . שהיא מצוה וראוי לכל אדם להשתדל בכך", ע"ש. ובמורה נבוכים ח"ג פמ"ב:"והחכמים ז"ל משבחים מאד מדת האדם שיהי' מקרב את קרוביו ונושא את בת אחותו"]; (לג) שם פכ"א הכ"ה: "מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן"; (לד) הל' ערכין וחרמין פ"ח הי"ב: "ויקיים מה שצוו נביאים (משלי ג, ט) כבד את ה' מהונך"; (לה) שם הי"ג: "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו . . . ואין זו חסידות אלא שטות . . . אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהי' כמו שצוו נביאים (תהלים קיב, ה) מכלכל דבריו במשפט, בין בדברי תורה בין בדברי עולם"; (לו) הל' מתנות עניים פ"י הי"ז: "צוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים, מוטב לו להשתמש באלו וכו'" [ובטור יורה דעה סימן רנא "ומצוה שיהיו בני ביתו עניים יתומים ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם מהרבות בעבדים ותחשב לו לצדקה" ובשו"ע שם ס"ו כתב המחבר בקיצור "יהיו עניים בני ביתך" וכתב הט"ז שם סק"ד, "פירוש שמוטב שיקח מהם להשתמש בהם משישתמש בעבדים" ובש"ך שם סק"י:"דהיינו שמצוה שיהיו בני ביתו העניים ויתומים ומוטב להשתמש בהם משישתמש בעבדים ויתחשב לו לצדקה"]; (לז) שם הי"ח: "וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" [וראה הל' שבת פ"ל ה"ז:"ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" ובקונטרס אחרון לשו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סרמ"ב סק"ג כתב: "מוכח בהדיא ברמב"ם שכתב ואינו חייב להצר עצמו כו' עשה שבתך כו', משמע דעצה טובה היא ומדת חסידות היא זו . . . שאין צריך לבקש מתנות מאחרים . . . וזה ברור לפי דעת הרמב"ם"]; (לח) שם: "בכך צוו חכמים"; (לט) הל' שכנים פי"ד ה"ה: "שלא צוו חכמים בדבר הזה אלא דרך חסידות"[23]; (מ) הל' מלוה ולוה פ"א ה"ג: "וצוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך"; (מא) הל' נחלות פ"ו הי"ג: "צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף" [ובספר פתחי חושן (להגרי"י בלויא, ירושלים תשנ"ו) פ"ד הערה ח כתב: "משמע שאינו מדין העברת נחלה, ואף לא ממדת חסידות, אלא מעין עצה טובה למנוע קנאה"]; (מב) הל' סנהדרין פ"ב הי"א: "אחד שהי' מומחה לרבים או שנטל רשות מבית דין הרי זה מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בית דין. ואע"פ שהוא מותר, מצות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים שהרי אמרו אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד". [ובכסף משנה שם פ"ה ה"ח "ואע"ג דתנן במס' אבות (פ"ד מ"ח) אל תהי דן יחידי, התם עצה טובה קמ"ל" וציין למ"ש הרמב"ם עמ"ס אבות פ"ד מ"ח:"התורה מתירה לאיש שהוא מומחה לרבים לדון יחידי, כמו שבארנו בסנהדרין, אבל זה דבר תורה, והזהירו ממנו כאן על צד המוסר, לא על צד האיסור". ובשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' קמב: "פשוט שלשון מצות חכמים אינו מצות חכמים ממש, דהא כתב ברישא הרי זה מותר לו לדון יחידי, משמע שהוא אף מדרבנן, דלא כתב ה"ז מותר מדאורייתא לדון יחידי, אבל מצות חכמים דלכן משמע שגם מדרבנן מותר מדינא, אבל מצות חכמים הוא על צד המוסר שיושיב עמו אחרים משאין דן יחידי אלא אחד . . שהוא שלא כפי דרך המוסר שאמרו חכמים"]; (מג) שם פ"ג ה"ט: "וצוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו"; (מד) שם פ"כ ה"ז: "כך צוו חכמים הוו מתונין בדין, וכן איוב הוא אומר (איוב כט, טו) וריב לא ידעתי אחקרהו"[24]; (מה)הלכות מלכים פ"י הי"ב: "אפילו הגוים צוו חכמים לבקר חוליהם וכו' מפני דרכי שלום, הרי נאמר (תהלים קמה, ט),טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר (משלי ג, יז),דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"[25].

ויש להאריך בכל הנ"ל כהנה וכהנה, אלא שכבר נתארכה היריעה, ותן לחכם ויחכם עוד.