רמב"ם הל' תפילה פ"ח ה"ד: וכיצד היא תפילת הציבור . . ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין . . וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה . . ולא מפטירין בנביאים אלא בעשרה. ה"ה: וכן לא יהי' א' מברך ברכת שמע והכל שומעים . . אלא בעשרה . . ואין אומרים קדיש אלא בעשרה ואין הכהנים נושאים ידיהם אלא בעשרה . . שכל עשרה מישראל הם הנקראים עדה שנא' עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' והיו עשרה שהרי יצאו יהושע וכלב. ה"ו: וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך העדה מישראל שנא' ונקדשתי בתוך בנ"י, וכל אלו הדברים אם התחילו בהם בעשרה והלכו מקצתם אע"פ שאין רשאין יגמרו השאר ע"כ.

ותמוה לכאו', איך שהרמב"ם מחלק ההלכות האחרונות; דבה"ה מביא הלימוד שכל עשרה מישראל נק' עדה (והוא מהפסוק דעד מתי לעדה וגו'), ובה"ו מביא הלימוד דכל דבר שבקדושה וכו' (והוא מהפ' דונקדשתי וגו') – והרי בגמ' (מגילה כג, ב) הר"ז לימוד א' ארוך, – דלמדים ונקדשתי "בתוך" בנ"י, בגז"ש מהבדלו "מתוך" העדה, ושוב למדים הבדלו מתוך ה"עדה" מעד מתי ל"עדה" הרעה הזאת, – ואיך מחלקו הרמב"ם לשתים? ובפרט, דאיך לומד הרמב"ם מונקדשתי בתוך בנ"י שצ"ל בתוך "עדה" (בלי גז"ש הנ"ל)?!

וביותר תמוה מה שסיים הרמב"ם ה"ו בהבאת הדין דהתחילו בעשרה ויצאו מקצתן; דמהו הקשר וההמשך בין דין זה להתחלת ההלכה, שהוא הטעם על כללות הדין דאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה? [ולכאו' הי' מתאים יותר שה"ה ימשך עד לסיום הטעם ד"ונקדשתי", וה"ו יתחיל בהדין דיצאו מקצתן, ויתורץ כל מה שהקשינו]!

ונראה לומר נקודת הביאור בזה: ד[להרמב"ם עכ"פ] בהא דאומרים דבר שבקדושה בעשרה יש ב' דינים [שלבים]: א. שכשמתקבצים עשרה מישראל יש כאן "עדה". וזה מאפשר שיהי' הדין הב', ה"ונקדשתי" שנעשה ע"י אמירת הדבר שבקדושה.

דהנה, גם כשיש עשרה מישראל יחד, הרי פשוט הדבר, שאין כ"א יכול לומר דבר שבקדושה לעצמו (בלי שיצטרפו כולם בהאמירה, ע"י שמיעה, עניית אמן וכיו"ב). ונמצא, דאע"פ שיש כאן מציאות ה"עדה", עדיין אין זה אומר שיש כאן בד"מ השראת הקדושה שע"י אמירת הדבר שבקדושה.

וזהו מה שאומר לנו הרמב"ם – בב' הלכות נפרדות – דיש כאן ב' דינים; דקודם יש מציאות של "עדה", דבל"ז אין כאן אלא כמה יחידים ולא צירוף של ציבור. וזה מאפשר שיהי' הדין השני השראת הקדושה שמגיע מהצירוף באמירת דבר שבקדושה.

(ואולי מקורו מהגמ' (מגילה שם) דבהמשך להמשנה שמפרט כל הדברים שצריכים עשרה עבורם, איתא בגמ' "מה"מ אמר ר"ח בר אבא אמר ר"י דאמר קרא ונקדשתי בתוך בנ"י כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה. מאי משמע, דתני ר"ח אתיא תוך תוך וכו'", וממשיך הגמ' להביא הלימוד ד"עדה עדה" שהזכרנו לעיל. וי"ל דמזה שהגמ' מקדים שהלימוד הוא מונקדשתי, ורק אח"כ מבארה הגמ' בהבאת הגז"ש וכו', למד הרמב"ם דבעצם הרי הענין ד"ונקדשתי" הוא ענין בפנ"ע, ורק שכתנאי לזה, צריכים שיהי' "עדה", וזהו מה שלמדים מהגז"ש).

ומדאתינן להכא י"ל עוד, דהדין דכשהתחילו בעשרה ויצאו מקצתן גומרין אותו הענין שהתחילו, הוא מצד הענין השני – ה"ונקדשתי", בלי הענין הראשון – ה"עדה". והביאור: דהרי מיד שיצאו מקצתן כבר אין כאן "עדה", וא"כ מצד ענין זה בלבד הי' צ"ל הדין דיפסיקו מיד מלומר שום דבר שבקדושה, אלא מכיון דכבר חל השראת הקדושה שמצד הדבר שבקדושה (מצד ה"ונקדשתי"), לכן כ"ז שהשראה זו קיימת (שהוא עד סיום אותו ענין), אפשר להמשיך באמירת דבר שבקדושה.

ומדוקדק להפליא חילוק הלכות שבהרמב"ם – שביחד עם הדין ד"נקדשתי" דה"ו, מביא הדין דיצאו מקצתן כנ"ל.