א) סימן ד' סעיף ב: "לנגיעת הנכרים [במאכלים וכיוצא בהם לפני נט"י] אין לחוש כי רוח טומאה זו אינה מתאווה לשרות אלא בכלי של קודש במקום קדושה שנסתלקה משם שהם גופות ישראל כשהם ישנים ונשמתם הקדושה מסתלקת מגופם, ואזי רוח הטומאה שורה על גופם וכשהנשמה חוזרת לגוף, מסתלקת רוח הטומאה מכל הגוף ונשארת על הידים בלבד. ומטעם זה נהגו להקל בנגיעת הקטנים שלא הגיעו לחינוך לפי שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקיבה שלכן נתחייבו אז במצות מן התורה ונעשו בני עונשים. ותחילת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצות שחייבו חכמים לחנך (וגם במצות מילה ולכן הנזהר מנגיעת הקטן מיום המילה ואילך קדוש יאמר לו)".

במהדורה ההולכת ונדפסת בחוברת לדוגמא ג' כמעט ולא באו ציונים ומראי מקומות לכל קטע חדשני זה. על ההבדל בין עכו"ם לישראל ביחס לטומאה יש להעיר (מלבד הפמ"ג סק"ז, שאינו מבאר הטעם למה גוי אינו מטמא רק כהלכה בלי טעם) לכל לראש לדברי המשנה סוף ידיים (פ"ד מ"ז) "לפי חיבתן היא טומאתן".

אך בעיקר מקורו הוא בדברי הזהר (ח"א ר"כ, א) "תא חזי מה בין ישראל לעמין עכום. דישראל כד אשתכח ב"נ מית הוא מסאב לכל גופא וביתא מסאב מסאבא וגופא דעכו"ם לא מסאיב לאירא וגופיה (נ"א וביתא) לא מסאבא כד איהו מית מ"ט ישראל בשעתא דאיהו מית כל קדושי דמאריה מתעברין מיניה אתעבר מיניה האי צולמא קדשיא ואתעבר מיניה האי רוח קודשא אשתאר גופא מסאבא. אבל עכו"ם עובד ע"ז לית הכי, דבחיי מסאב בכל סיטרין צולמא דיליה מסאבא ורוחא דיליה מסאבא ובגין אלין שריין בגויה אסור למיקרב לגביה, כיון דמית נפקי כל אילן מסואבתי ואשתאר גופא בלי מסואבתי לסואבא, ואע"ג דגופא דילהון מסאב בין בחייהון ובין במיתתהון …ודישראל …דכל דכל קדישין נפקא מניה ושריא עליה סטרא אחרא".

וכן חייבים לציין לדברי האוה"ח הידועים בריש פרשת חקת, ולהעיר כמו"כ מדברי הכוזרי (מאמר ג פמ"ט) "הטומאה והקדושה הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה ,לא ימצא האחד מהם כי אם בהמצא חבירו, ומקום שאין קדושה אין טומאה".

ועל הביטוי המתייחס לגוף, "כלי של קודש…שהם גופות ישראל", יש להעיר לדברי התניא פמ"ט: "ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם".

על עיקר דברי אדה"ז המחלק בין קטן עד מתחילת המילה, שאז תחילת כניסת נפש האלקית, דרך התחלת ימי החינוך, שאז חייבים להתחיל להקפיד על נטילה, עד לשנת י"ג שאז עיקר כניסת נפש האלקית - לא ציינו רק לדברי ה'סדר היום' שאינו מדבר כלל על ימי החינוך כשלב בכניסת הנפש האלוקית.

לכל לראש יש לציין לדברי האבות דרבי נתן (ריש פרק טז) "לאחר י"ג שנה נולד יצר טוב". וכן הוא במדרש קהלת קה"ר פ"ט, ח): "ולמה הוא קורא ליצר הרע גדול שהוא גדול מיצר טוב שלש עשרה שנה". ובזוהר (ח"א קעט, א) "טוב ילד -דא הוא יצר טוב דהוא ילד מיומין זעירין דב"נ, דהא מתליסר שנין ואילך עימיה".

אך בעיקר היסוד, המקור הוא בוודאי בדברי הרח"ו בע"ח (שער נ' פ"ט): "כד אתייליד יהבין ליה נפשא דבעירא דכיא מאופני הקדש….עד תשלום י"ג שנה, תחילה ע"י מילה וקריאת התורה, וחינוך מצות דרבנן ובתשלום י"ג שנה, נגמר כניסת …נפש בהמה טהורה שהוא מאופני קודש ואז חייב במצות מן התורה". וראה לקוטי תורה להאריז"ל (ריש פ' שמות): "ואמר הבאים,ולא אמר שכבר באו, לפי שהוא יתברך יוצר רוח אדם בקרבו, כמבואר בזוהר (ח"ג מג, ב): "כי כל עוד שאדם הולך וגדל, כן הנשמה הולכת ונכנסת בקרבו".

טומאה בגלל קדושה בנפש ובנגיעה

ב) אך עצם היסוד שייסד רבינו, שקטן עד שמגיע חינוך אינו חייב בנטילת ידים, צ"ע מכמה בחינות. א. עצם היסוד שתינוק אינו מביא טומאה על עצמו צ"ע הלא הלכה פסוקה היא בלי חולק ש"אפילו הנפל… מטמא במגע ובמשא ובאהל כאדם גדול" (רמב"ם פ"ב הל' טומאת מת ה"א), וא"כ כיצד מחלק כאן רבינו בין קטן לגדול בנוגע קבלת טומאה?

ב. עוד צריך עיון. בפמ"ג (משב"ז סק"ז) סובר שגם קטן יש ליטול ידיו כי חמירא סכנתא מאיסורא (חולין י, א), ואילו רבינו, הנה ביחס להיסוד לחלק בין הגוי לבין יהודי לגבי קבלת טומאה, המבואר כבר בפמ"ג- הסכים עם זה; אך בנוגע דין נט"י לקטן- נפרדו דרכיהם, וצריך עיון הטעם בדבר, כי הלא סברת הפמ"ג סברא חזקה היא?

והנה בנוגע השאלה הראשונה הדבר אינו צריך לפנים, שתינוק ישראלי אפילו רק מצד נפשו הבהמית הוא יהודי קדוש ומובדל מגוי, ואפילו משעת יצירתו כבר נכנסת בו קדושת יהודי כדמשמע בנדה (ל' ב.). (ולכן נפל מטמא. ואדרבה בעובר- היצר טוב בגלוי יותר, כמבואר בפסקי תוס' נדרים אות ס"ב: "יצר טוב ניתן במעי אמו שיודע כל התורה ובשעת לידה נכנס בו יצר הרע ואז מגרש את היצר טוב עד שמתפקח". ועיין בשל"ה שער האותיות אות י'), ולפיכך כאשר מת ונשמתו הבסיסית מסתלקת הימנו, מטמא אפילו כשהוא קטן.

אך בסילוק הנשמה בכל לילה המדובר בזהר, לא מדובר בסילוק נשמתו הבסיסית (שא"כ ימות ח"ו) אלא בדרגה גבוה יותר של נשמה, שאכן אינה קיימת בתינוק עד תחילת החינוך וגמרו בשנת הי"ג.

ואולי זה מקביל להמבואר בתניא (פרק א-ב) על שתי הנפשות. 1) נפש הבהמית המחייה את הדם, ושאצל יהודי יש בה גם טוב, והיא מצוייה ופועלת גם אצל תינוק ו2) נפש האלקית המגיעה רק בשלימות בשנת הי"ג, והיא היא העולה למעלה בכל לילה.

ברם בנוגע השאלה השניה נראה לומר, עפ"י מה שביארתי במקו"א, שרבינו במהד"ב סובר שעיקר רוח רעה המבוארת כאן- המתרחשת על ידי נגיעה באיברים ובאוכל- אינה רוח רעה המזיקה, כמו דיני רוח רעה המבוארים בהלכות שמירת גו"נ, שגדרם מצד סכנה; אלא עיקר גדרם הוא רק מצד דין טומאה שבהם. ואף הדברים המבוארים בתלמוד במסכת שבת, עיקר פגיעתם הוא מצד טומאתם לפי נימוק הזהר.

לכן מובן היטב, שבכך שונה דעת רבינו מדעת הפמ"ג הסובר, שיסוד הרוח רעה הוא מצד ההיזק שבה, ולכן אכן חל כאן הכלל חמירא סכנתא מאיסורא; אך רבינו הסובר שכל עיקר גדרה היא גדר של טומאה בלבד ואין כאן סכנה כלל, ממילא חל על כך הגדר שמכיון שהתינוק אינו מטמא בכגון דא, כפי ביאורו של רבינו, לכן אין להקפיד על נטילתו.

בין זכרים לנקבות בחינוך לתורה ולמצות

ג) נקודה אחרת שיש לעמוד עליה- ולפלא שלא הפנו כלל ב'חוברת לדוגמא' לדברי אדה"ז עצמו, בענין חיוני כזה- אימתי מתחיל ה"חינוך לתורה ולמצות שחייבו חכמים לחנך"? והנה כבר הפנו בא' הקובצים, (ואינו תח"י כעת לבדוק) לדברי אדה"ז בסי' שמג ס"ב: "ושיעור החינוך במצות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפתו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו כגון היודע מענין שבת חייב לשמוע קידוש". וראה גם סי' תעב סכ"ה. ולהעיר מהסידור דיני ציצית "ובקטנים שהגיעו לחינוך דהיינו מבן שש שנים עד בן י"ג"

והנה הלשון בעץ חיים שם היא, "וקריאת התורה וחינוך מצוה דרבנן". דהיינו שיש כאן שני זמנים: 1) מהזמן שמחנכים הילד לקריאת התורה, ו2) מזמן שמתחילים לחנך אותו במצות מצד מצות חינוך דרבנן, והחלוקה מתאימה להלכה, שחיוב ללמד תורה לקטן היא מצות עשה דאורייתא (כמבואר ברמב"ם פ"א מהל' ת"ת ה"ו, וכן בהל' ת"ת לרבינו פ"א ה"א) ואילו בשאר המצות החינוך הוא דרבנן בלבד. ולאור זה יש לכאורה להבין דברי אדה"ז כאן, שיש כאן שני דברים 1) "החינוך לתורה" שהוא מדאורייתא. 2) "ולמצות שחייבו חכמים לחנך", שהוא מדרבנן. (למרות שמרהיטת לשונו הי' יכולים לפרש שה"חייבו חכמים" קאי גם על החינוך לתורה, ואינו ענין בפני עצמו.) לפי"ז יש לציין להל' ת"ת (פ"א ה"א): "אביו חייב ללמדו משיתחיל לדבר מלמדו תורה…ואחר כך מלמדו פסוקים בעל פה עד שיהא בן חמש".

(ויש הבדל בביטוי בין רבינו לבין העץ חיים. בעץ חיים נוקט בלשונו "קריאת התורה", ואילו רבינו מתבטא ה"חינוך לתורה", ויש לעיין על פשר בדבר? ונראה בפשטות שזה מתאים להסדר שסידור רבינו שם: "משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה…ופסוק ראשון מפרשת שמע …וקודם לכן בשנה הרביעית מלמדו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה…". נמצא שבגיל זה אין קוראים עדיין, אלא מתחנכים לקראת קריאה המתחילה רק בשנה החמישית, וזוהי אפוא הכוונה החינוך לתורה ולא קריאה ממש.)

ולכאורה זמן חינוך לתורה, בא לפני זמן חובת חינוך על מצות שהיא מדרבנן בלבד (ואפילו מחינוך של איסורים, עיין שם בסי' שמ"ג), מכיון שזמן חינוך למצות מדרבנן הוא כשמבין כבר בענין המצוה; אך החינוך לקריאת התורה הרי מתחיל מיד כשהתינוק מתחיל לדבר, אפילו בלי הבנה כלשהי. וא"כ תמוה איפוא, שאם הזכיר חינוך לתורה, שהוא דאורייתא ומוקדם יותר בגיל, למה יש להזכיר החינוך המאוחר דרבנן? ואולי יש לחלק בין זכר ונקיבה שרק בזכר יש חיוב ללמדו תורה, ולא בנקיבה (ואעפ"י שגם נשים צריכות ללמוד הלכות הצריכות להן, הרי בכל זאת אין כאן חובת לימוד התורה מן התורה כפשוט), ולכן לא יתכן לקבוע לגבה גיל של קריאת התורה כגיל המחייב נטילה, ושייכת לגבה רק דין של חינוך למצות, המאוחר יותר. (וראה עוד הסבר להלן)

החילוק בין זכר לנקיבה מבליט רבינו בעצמו בהלכה זו כשמבחין וכותב: "י"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה שלכן נתחייבו אז במצות מן התורה ונעשו בני עונשים". ונראה שלכן מוסיף רבינו הגדרת גיל הנקיבה, כי מדגיש בכך את חומרת הקפדה על נטילת ידיים באשה ש"צריך להזהיר הנשים על זה ביותר", משום שאצלן שלימות כניסת הנפש נגמרת אף קודם גמר הכניסה אצל זכרים.

לפי זה אף יש להסביר, הסיבה שמוסיף רבינו המשפט: "ונעשו בני עונשים", שאינו נמצא במקור בע"ח שם, הכותב רק שבי"ג מתחייבים במצות? כי מכיון שרבינו הוסיף גם דין האשה, ואצלה עיקר גמר כניסת הנפש מתבטא יותר בעונשים מאשר במצות מעשיות (ואילו מצות שבלב כגון אמונה וכיו"ב חלה עליה מיד כמו בזכר), שהלא ייתכן שמיד שהיא נעשית בת מצוה בזמן שאיו שום חובה המוטלת עליה מדאורייתא (ואילו קיום מצות תפלה בזמן מסויים אינו אלא דרבנן, ראה ), בניגוד לזכר שמיד מתחייב במצות קריאת שמע ות"ת.

ובכן, לשון רבינו מתחלק לשתיים: א) זה שכותב "שלכן נתחייבו אז במצות" קאי בעיקר על זכרים, ב) וזה שכותב "ונעשו בני עונשים" הולך בעיקר על נקיבות.

"מיום המילה ואילך קדוש יאמר לו"- משמעות הדברים

ד) רבינו מסיים את ההלכה בסוגריים "גם במצות מילה ולכן הנזהר מנגיעת הקטן מיום המילה ואילך קדוש יאמר לו". ויש להעיר על מקור הביטוי בישעי' (ד, ג) "והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו". והיינו שלשון זה מורה על יחידי סגולה שאינו נחלת הכל רק הנותר והנשאר, ואף כאן בשוע"ר משמעות הביטוי שזה רק לאלו הנזהרים ביתר שאת.

(ויש לציין שביטוי זה מצוי אף בפוסקים על דברים שונים, וראה דברי השל"ה (שער האותיות אות ד') "ויזהרו אב ואם שלא יעשו מורא לתינוק בדבר טמא כמו לומא חתול או כלב או גוי יקח זה התינוק …ע"כ שומר נפשו ירחק ודבר זה מבואר לחכמי הסודות ע"כ קדוש יאמר לו..". ומענין שרבינו אכן מביא את דברי השל"ה הללו בהל' שמירת גו"נ סי"ב, אך משמיט המלים "קדוש יאמר לו"! ולכאורה משמע שלדעת רבינו זהירות זו המבוארת בשל"ה שייכת לכולם, ואינה נחלת המתקדשים בלבד.)

ולכאורה פשוט שאין הכוונה בזה להחמיר ולחייב, מצד ההלכה, (אלא יתכן שזה פשוט נוח יותר מאשר להקפיד על דברים שנגע בהם התינוק) על התינוק ליטול את ידיו, אלא כל הזהירות היא, שלא לאכול או להשתמש בדבר שנגע בו התינוק. ועל כך נאמר שקדוש יאמר לו, שפורש את עצמו אפילו מסרך טומאה, שבשלב זה הרי טומאתו קלושה מאד.

ונראה עפי"ז לומר שיש שני דינם בהלכה זו. א) דין של זהירות מלאכול בדבר שתינוק מיום המילה נגע בזה. ב) דין של חיוב נטילה לקטן. ונראה שדין חיוב נטילה לקטן שייך, מצד ההלכה, רק בגיל חינוך, כמו שאר המצות שאינה מתחילה רק משעה שהתינוק מבין בענין מצוה זו.

לפי זה יתכן להסביר הסבר אחר על השאלה ששאלתי לעיל, כיצד כותב רבינו זמן חינוך לתורה, ואח"כ מביא זמן המאוחר של חינוך לשאר מצות מתי מתחילים הנטילת ידיים לתינוק? אולם לפי האמור נראה, שבגיל החינוך לתורה- מתחיל החיוב על הגדול ליזהר מפני נגיעת התינוק מצד הדין (ולא כמו מיום המילה שזוהי זהירות יתירה בלבד.) ואילו מגיל החינוך לשאר המצות, יש ליטול ידיו של התינוק בפועל מצד חובת החינוך.

עוד יש לדון כאן ביחס לנקיבה, אימתי יש להיזהר בנגיעתה, מכיון שאין אצלה יום המילה. ולכאורה מכיון דאשה כמאן דמהילה דמיא (ע"ז כז, א) הרי שייך אצלם ענין המילה, אך צ"ע האם לפי"ז מתחיל הזהירות מהלידה1?! אך עיין במג"א (סי' קפז סק"ג) שמבאר הטעם שנשים אומרות בברכת המזון "על בריתך שחתמת בבשרינו", מכיון דאשה כמאן דמהילה דמיא. ברם דא עקא, שרבינו שם (ס"ז) מביא רק הסבר של המג"א ביחס ללימוד התורה, שנשים שייכות ללימוד מצד מצות הצריכות להן, ולכן אומרות על תורתך (וכן מביא רבינו יסוד זה גם בסי' מז ס"י); ואילו היסוד דכמאן דמהילה דמיא אינו מביא שם, ומשמע דלא סבירא ליה2.

מאידך, נראה עפ"י המבואר שם בשוע"ר (מהב"ה מובא במג"א שם), שלכן אומרות על בריתך: "שכיון שאין נקרא אדם אלא כשיש לו אשה כמ"ש (בראשית ה, ב) זכר ונקיבה בראם ויקרא את שמם אדם, הרי הזכר ונקיבה הם גוף אחד, לפיכך יכולות לומר על ברית הזכרים, שחתמת בבשרינו". וראה לקו"ת לאריז"ל פ' בראשית טעמי המצות בענין מ"ע שהזמן גרמא שנשים פטורות.

ומכיון שכן אוי"ל, שכמו כן בנוגע כניסת הנפש הרי מכיון שכגוף אחד נחשבים, הרי בתחילת כניסת הנפש שאצל הזכרים, מהווה גם אצלם תחילת הכניסה.

מקור למנהג חב"ד

ידוע מנהג חב"ד לאגוד הלולב בסוכה. ועיין בלקו"ש חכ"ב ע' 129 הע' 55 שמבאר שם לפי האריכות בשיחה "עפ"י כל הנ"ל מובן גם מנהג חב"ד שמהדרין לאגוד בסוכה דוקא". ובספר החשוב אוצר מנהגי חב"ד אלו תשרי ע' רפ"ג מציין להרבה מקבילות אך לא מקור.

ומצאתי שכך מבואר ב"סידור האריז"ל זאלקאווא תקמ"א" (שהוא הסידור האריז"ל הראשון שבא בדפוס, ונקרא סידור האריז"ל סתם בניגוד לסידור רבי אשר, (לבוב תקמ"ח) רבי קאפיל קארעץ תקנ"ד) או סידור רבי שבתי (קארעץ תקנ"ז). ראה תורת מנחם תשמ"ב ח"ב ע' 910) ע' רפ"ו (ד"צ ירושלים תשמ"ד) בכותרת "ערב סוכות". וז"ל: "יזהר לאגוד את הלולב בכוונה בסכה". מאידך בסידור רבי שבתי הלשון: "ויזהר לאגוד הלולב בכוונה רבה", ותיבת סוכה איננה.

1) וידידי הרג"א שי' טען שכל הגדר שצריכים ענין המילה לכניסת הנשמה הוא משום שהערלה מעכבת, והמילה היא הסרת המניעה בלבד ובאשה שאין לה ערלה אז הכניסה היא מיד כשנולדה. אך מזה שבע"ח ורבינו מקשרים שלבי הכניסה בפעולות של מצות משמע שעצם פעולת המילה מצד קדושת המצוה פועלת הכניסה וראה ההסבר בכך בלקו"ש ח"ג ע' 763 בארוכה.

2) אולם נראה שגם רבינו סובר כאישה כמאן דמהילה דמיא אלא שבנוגע אמירת "על בריתך שחתמת בבשרינו" אי אפשר להשתמש בהסבר זה, כי הלא למעשה רק דמיא כמהילה, אך לפועל אינה שייכת להברית. ברם לפי ההסבר האחר הרי האשה היא חלק של הזכר וממילא שייך לומר על בריתך. ועדיין הדבר טעון הסבר אך אכמ"ל. ולהעיר שבסברת אישה כמאן דמהילה דמיא מנמק הרבי את מנהג חב"ד לתת שם לילדה מיד כשניתן לעלות לתורה אפילו ביום הלידה.