בגליון האחרון דהערות וביאורים [תתא] ע' 21 העיר הת' י.ק. על מה שכתבתי בתור תשובה כוללת גם על הא דהקשו בגליון לפנ"ז [תת] מהסתירה שישנה לכאו' בין ההגהה של המהרי"ל בשו"ע אדה"ז (קפח י) שיכולים לצאת י"ח כל הסעודות בשבת במזונות של ברכה מעין ג', אפי' בלי שיעור של קביעות סעודה, לבין פס"ד הצ"צ (חידושים על ר' ירוחם ע' 714) שצריך דוקא לחם בב' סעודות הראשונות, או מזונות בשיעור קביעות סעודה. וכתבתי בזה שאין כל סתירה ביניהם, כי בהגהה בשם אדה"ז במשנה אחרונה מדובר במזונות מעשה אופה. והצ"צ ב"מיני תרגימא" שהם מזונות מעשה קדרה. וכתב ע"ז הנ"ל, כי לכאו' קשה לומר כן, א. כי בלקו"ש (חט"ז) מציין לצ"צ כמקור לחיוב אכילת לחם בסעודות שבת. ב. קשה לומר שאינו מדבר בפת (הצ"צ) כי הרי הזכיר כמ"פ לשון פת וכדו'.

ונתייחס מקודם לשאלה הב', ונאמר כי לכאו' זיל קרי בי רב הוא (והיינו גם לשו"ע הרב, כמרגלא בפומיה דעלמא). כי המקור לכל הענין הזה של ברכת במ"מ ומעין ג', הוא בגמ' (ברכות פג, א), וקראו לזה בשם פת הבאה בכיסנין. ויתר ע"ז הוא ברמב"ם (הל' ברכות פ"ג ה"א) על חמשת המינין כשטוחנין ולשין ואפין, והיינו לאפוקי פת אורז ופת דוחן שאינן מה' המינין. אבל מה' המינין קרוי פת בכל מיני אפי'. רק שיש שינוי לענין ברכות, ואם באה בכיסנין ברכתה במ"מ ומעין ג'. וכבר כתבנו בזה בענין לחם שזהו שם כולל, ובו שני מינים, לחם גמור ולחם שאינו גמור. וכן הוא לענין פת – גמור ושאינו גמור. וכבר נאמר בתורה – ואקחה פת לחם, שזה דבר אחד. והתרגומים – פיתא דלחמא. ובמצודות (שופטים יט, ה) פירש פרוסה מלשון פתות אותה פתים. ובאיכות המין זהו לחם זהו פת.

ובשו"ע אדה"ז (סקס"ח סי"א) לענין פת הבאה בכיסנין היא הנילושה בדבש וכו', כתב – ואעפ"י שכל המשקין אין מוציאין העיסה שנילושה בהם מתורת לחם לענין חלה (והיינו שאפי' נילושה בדבש וכו' חייבת בחלה). מ"מ אין בה חשיבות לחם גמור לברך המוציא ובהמ"ז, אלא א"כ בשיעור של קביעת סעודה. (ועי' עוד בסעיף ט"ו). ובסדר ברכת הנהנין (פ"ב ה') כתב זה לענין לחמניות וכו' שזה בלילו רכה ולא עבה כעיסת לחם גמור וכו' שא"א לגלגלה בידיו, ואפאו בתנור או במחבת בלי משקה. ואעפ"י שהוא לחם גמור לענין חלה ומצה, אעפ"כ לא תיקנו לברך המוציא ובהמ"ז אלא במ"מ ומעין ג' עד שיאכל כשיעור קביעת סעודה. והרי שאפי' לענין חלה שכתוב בתורה (פ' שלח) והי' באכלכם מלחם הארץ, הביא הב"י (קס"ח לענין פת הבאה בכיסנין) להלכה ממשנה (חלה פ"ב) עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה, הלכך ע"כ לומר דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא וכו' (עיי"ש). והיינו אעפ"י דלענין חלה הוא לחם גמור, אבל חכמים חילקו בזה לענין המוציא ובהמ"ז שאינו חייב אלא בקביעת סעודה.

(ואולי צריך להוסיף בזה קצת ביאור, דהגם שחיוב מצות חלה הוא בשיעור מ"ג ביצים, שזה הרבה יותר משיעור קביעות סעודה. אבל כהן שאכל מן החלה פחות משיעור סעודה אין לברך המוציא ובהמ"ז, ואכ"מ).

ולענין עירובי חצרות כתב אדה"ז (סשס"ו סי"א) – אין מערבין ערובי חצרות אלא בפת, ומערבין אפי' בפת של אורז או עדשים. הרי שיש להלכה שגם פת עדשים נקרא פת, והכל לפי הענין. ולענין עירובי תבשילין, הרי אין כ"כ חיוב בפת, כי אם עירב בתבשיל בלא פת, אין צריך לחזור ולערב. ואם עירב בפת לבד, צריך לחזור ולערב, ואם לא עירב בתבשיל אסור אפי' לאפות (שו"ע תקכ"ז ג') והרי מסתבר לפי"ז דבמזונות מעשה אופה מותר אפי' לכתחלה בתור תבשיל כי זה תבשיל, ומוציא בדיעבד גם לאפות. ובעירובי תחומין הרי צריך פת של ב' סעודות. והרי יש בזה שיעורים של קביעות סעודה, וברכתן המוציא ובהמ"ז, ומותר אפי' לכתחלה במזונות מעשה אופה.

ובנוגע לה'ברכי יוסף', הנה הביא מכת"י קדמון סברא, ששבת קובעת כמו מעשר אפי' באכילת עראי. וא"כ פת הבאה בכיסנין, אם הי' בחול עראי ברכתה במ"מ, אבל בשבת אפי' עראי צריך המוציא ובהמ"ז. ולא פירש שיוצא י"ח בזה לסעודת שבת, אבל מן הסתם אין חילוק. אח"כ מביא מס' תניא ושבולי הלקט דאכילת עראי דשבת ויו"ט ואפי' שתי' חשובה כקבע, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין, וזה לענין לצאת י"ח. יוצא שאפי' יין מקרי סעודה ויוצא י"ח. ולכאו' יש להבין מזה שבמזונות מעשה קדרה ודאי יוצא, אעפ"י שאינו קרוי לחם, אבל קרוי מזון (וכבר לפני הבישול נקבע למעשר). ולמסקנא מסכים לה'גינת ורדים' דשבת כחול לענין כיסנין, ועל אכילת עראי מברך במ"מ ומעין ג'. ולא פירש מהו לצאת י"ח, ואולי ס"ל כדעת המהרי"ל בהגהה, שהברכה אינה משנה לענין לצאת י"ח. וא"כ יש צד סברא בברכ"י שגם במעשה קדרה יוצא י"ח (כמו ביין). ואולי לזה כיון הצ"צ שהברכ"י מסופק אם חייב בפת בשחרית, ומה גם שכנראה בעליל שהצ"צ לא ראה הברכ"י, רק "ראיתי בשם".

ועכשיו לקושיא הא' מלקו"ש (חט"ז). את"ל, אולי יש לדקדק ממ"ש בפנים (אות ג) שיש סוברין שבסעודה ג' אין צריך בכלל פת (ומספיק מאכל מחמשת המינים כו') עד שיש דעות שיוצאין אפי' בפירות. וכבר הוכחנו בהערה הקודמת, שהלשון "מאכל" בא בדיוק על ה' המינין בבישול. וזה משו"ע אדה"ז (ומג"א) (סרע"ז ס"ז לענין קידוש במקום סעודה) (וסרצ"א לענין סעודה ג') שה' המינין נקראים מזון וסעודה, והוא הנק' ג"כ מאכל, והכוונה בבישול, כי למעשה אופה יש שם חשוב יותר – לחם ופת, וכמ"ש שם וכאן כנ"ל.

ובאשר להוכחה מהערה 17, שבפס"ד להצ"צ הכוונה בפת הוא ללחם גמור, בניגוד להגהה של מהרי"ל, הרי אין להעלים עין שקיימת גם משנה ראשונה של אדה"ז בשו"ע, ובזה בודאי הכוונה ללחם גמור, כי כתוב מפורש. אבל הצ"צ כתב דבריו באופן סתמי ולא נכנס לענין הזה להבדיל בין ובין, ובאופן שהדברים יכולים להתפרש לשני פנים, ובלקו"ש ג"כ לא רצה להכנס בענין החילוקי דעות שיש בזו לאיזו הכרעה. ובהזכירו פת הראה לטושו"ע, ואדה"ז (בעיקר), שהכוונה לפת גמור. (ובטור ושו"ע (ומקורותיהם) כמעט שאין הכרע, כי כתבו סתם, דהסעודות שהם עיקר א"א בלא פת שזה הרי משתמע לתרי אפי כנ"ל). והצ"צ בעת כתבו, אולי עדיין לא ידע ממשנתו האחרונה של אדה"ז ואז ודאי כוונתו לפת גמור כמשנה ראשונה. וע"ז הוסיף – אבל להעיר משו"ע אדה"ז בהגהה שיש ג"כ משנה אחרונה. ובאם הצ"צ בעת כתבו כבר ידע מזה, הרי התכוון ג"כ לזה שיוצאין י"ח גם בפת שאינו גמור. והעיקר לא במיני תרגימא בב' סעודות, ורק בסעודה ג' גם מיני תרגימא מספיק. (ובנוגע למ"ש בפנים לענין עירובי חצרות וערובי תבשילין, כבר הבאנו לעיל שהפת (איזה שיהי') אינו מעכב בכלל, רק שבאם כן מקיים את זה בפת, הרי זו מצוה חשובה מן המובחר, ואז הואיל ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות ג"כ מצוה אחרת, וכמו שכ' ר' ירוחם בפס"ד לצ"צ – וכתב הר"מ וכן בסעודה ג' אם עושה אותה בפת צריך לחם משנה, וכן גם כאן).

ובאשר לזה שהמעיר הביא מלקו"ש חכ"א, הרי שכבר דשו בו רבים למצוא פשר דבר, וגם כותב שורות הללו הביע בזה דעתו בארוכה באיזה ספר, ומשם תמצאנו, ואכמ"ל. והרי סוף סוף גם המעיר קיים – הפך בה והפך בה, ונשאר בצ"ע, והבוחר יבחר. ואנו תפלה לה' כי יבואו בעלי הכרם בקרוב ממש ויגלו פתרונם.