כתב הש"ך בסימן צד ס"ק כג משם תשובת מהר"ם מלובלין שאם יש ס' נגד הבשר הבלוע בבצל אז גם הבצל מותר עם חלב.

כלומר שחתכו בצל בסכין בשרי הרי אע"פ שהבצל תיעשה בשרי מ"מ אם בשלוהו בס' הרי הבצל נעשה פרוה כי יצא ממנו בליעת הבשר, וכ"כ בט"ז בסימן צו ס"ק ה'.

ומחלקים בין בליעת איסור לבליעת היתר שאם בלע איסור כגון שחתך בסכין איסור בצל הרי נאסר הבצל ואף אם יבשלו בשישים מ"מ נשאר הבצל באיסורו, וטעם החילוק הוא כי באיסור קיי"ל לשיטת רמ"א חנ"נ דהיינו שנעשה גוף הבצל איסור וממילא אין שייך שיותר, משא"כ בבליעת היתר הרי גוף הדבר היתר וממילא אם נתבטל הטעם ה"ז מותר.

וגם לשיטת הב"י שאין חנ"נ בשאר איסורים חוץ מבשר בחלב, מ"מ כיון שנבלע בו איסור ונאסר הרי אע"פ שרוב הטעם נפלט, מ"מ כיון שכבר חל ע"ז שם איסור והרי נשאר לפחות משהו מהטעם, ע"כ זה נשאר באיסור כיון שכבר נקרא ע"ז שם איסור, ומשא"כ בהיתר.

והנה יש הסוברים שגם בבשר נאסר הבצל כי הם חוששים שמא לא יצא עיקר הטעם ממנו. וכמ"ש בפרי מגדים שלא מצינו הכשר באוכלין, כלומר שאין הכרח שהבלוע יוצא בהגעלה מאוכל כי רק בכלי נאמר כן ולא במאכל.

והנה יסוד שני השיטות הוא בטור בסימן קו, שכ' הטור בשם הרשב"א "חתיכת היתר שבלעה איסור וחזר ונתרבה הרוטב של היתר עד שהיה בו ס' מ"מ החתיכה אסורה" ותמה הטור, דכיון שס"ל שלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה א"כ יש להתיר החתיכה, כלומר דהטור ס"ל שגם באוכלין אמרינן שהטעם נפלט משם וחוזר המאכל להתירו [אם לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה].

ובב"י מסביר טעם הרשב"א דאוסר משום שאין ודאות שהטעם נפלט מהחתיכה, ומקשה דא"כ יתנו לנכרי לטעום החתיכה ואם אין בה טעם יהיה מותר, ומביא עוד טעם שכיון שכבר קיבלה החתיכה שם איסור הרי אע"פ שעיקר הטעם נפלט ממנה מ"מ היא נשארת אסורה כיון שיש שם טעם משהו.

ולפי הטעם הראשון בב"י גם בבליעת היתר כגון בליעת בשר יש לאסור כי אין ודאות שהטעם יצא בס', ולפי"ז גם בבצלים שנחתכו בסכין בשרי ונתבשלו בס' הרי עדיין הם בשריים. אבל לפי הטעם הב' אפשר דיש להתיר גם בבצלים שהטעם יוצא מהם, והרי בהיתר אין שייך לומר שכבר נאסר הבצל.

אלא שיש לעיין מדוע לא ניתן לישראל לטעום אם יש בו טעם בשר או לאו, שהרי לכו"ע מאמינים לישראל וכמ"ש הש"ך בסימן צח ס"ק ה [וגם העט"ז שהחמיר שאין סומכין לסמוך על טעימת ישראל כי אין אנו בקיאין בטעמים מ"מ מסתבר שהוא רק לחומרא שלא נסמוך על טעימתו להתיר, אבל אם יאמר שיש בו טעם בשר ודאי יאסר לאוכלו עם חלב]. ואולי ע"ד סברת העט"ז הנ"ל שאין בקיאין בטעם ע"כ סמכו לגמרי על שיעור ס' וצ"ע.

ובגוף הענין של פליטת טעם ממאכל יש להעיר שבדרכי משה ס"ק א' בסי' קו מסביר את סברת הטו"ר שמשמע מהגמרא שהטעם הבלוע בחתיכה יוצא ע"י בישול בס', ושם בס"ק ב' מביא שלדידן דקיי"ל חנ"נ בכל האיסורים, ודאי דחתיכה שמחוברת ובלועה מאיסור שנתבשלה בקדירת היתר יש להוציאה משם מיד שלא תתן טעם בתבשיל, עיי"ש.

נמצא שהרמ"א מסכים עם סברת הטור שהטעם הבלוע בחתיכה יוצא בבישול בס' וממילא הבצל שבלוע מבשר שנתבשל בס' יותר לאוכלו עם חלב כנ"ל.

ואפשר לכאורה לדייק שבעצם הדין מסכים רמ"א עם הטור שאם לא נאמר חנ"נ בשאר איסורים יש להתיר גם את החתיכה שבלעה איסור ונפלה לתבשיל שיש בו ס', כלומר דבארצות שנוהגים שאין אומרים חנ"נ בשאר איסורים גם החתיכה תהיה מותרת כדעת הטור, ויש לעיין.