בסדר ברכה"נ פר' יג סעי' ד: "מי ששמח בלבו על הצלת חבירו, רשאי לברך ברכה זו במטבע זו או במטבע אחרת, כגון בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, ואין צריך לברך בפני עשרה.

אבל אם אינו שמח בלבו ליתן שבח והודאה מחמת שמחתו (אלא מחמת שהברכה כתובה וקבעוה כבר והוא יודעה), הרי זו ברכה לבטלה. ואם צריך לברך בפניו מפני השלום, יברך בלא שם ומלכות, ואפילו בשם לבד כגון בריך רחמנא לא יאמר, שהרי איסור ברכה לבטלה הוא משום הזכרת שם שמים לבטלה בין שמזכיר בלשון הקודש בין בשאר לשונות, ולא צריך להזהיר לאותן שרגיל על לשונם לומר ברוך ה' בלשון אשכנז אף על דבר שאין שמחת הלב.

המקור למה שכותב אדמוה"ז שאין יכול לברך אם אין לו שמחת הלב, הוא הרמ"א או"ח סי' ריט סעיף ד'.

והנה מ"ש אדמה"ז, שצריך להזהיר לאותם שרגיל על לשונם לומר ברוך ה' בלשון אשכנז - Thank G-D, אף על דבר שאין בו שמחת הלב, לכאורה הוא פלא גדול, ולא ראיתי פסק זה במקום אחר.

והנה לכאורה יש מקום לומר, שאם אדם מבין שהוא צריך ליתן שבח להקב"ה על שום מקרה, אע"פ שאין לו שמחה בלבו, מ"מ יכול הוא לומר ב"ה בלשון אשכנז. וכמו הרבה ברכות שאנו מברכין אע"פ שאין שמחה בלב, מ"מ מברכין אותן, מכיון שאנו מבינין שראוי לשבח להקב"ה עליהם, כמו פוקח עורים, מתיר אסורים וכו'. וא"כ צריך להבין דעת אדמה"ז שאסור להזכיר שם השם בלשון אשכנז (ומכ"ש להזכיר שם השם בלשון קודש) אם אין לו שמחת הלב.

והנראה לומר בדעת הרמ"א, שבאמת כל ברכת שבח והודאה צריכה להיות הודאה הבאה מתוך רגש של שמחה, דבלאו הכי לא נקרא הודאה אמיתית. רק במקום שהטילו חז"ל חיוב על האדם לברך ברכת הודאה, אז מחויב הוא לברך, אפילו אם אין לו שמחה אמיתית. משא"כ במקום שהברכה היא רשות כמו כאן בברכת הגומל על הצלת חבירו, הנה אם אין לו שמחה, נקראת ברכה לבטלה. ובהמשך לזה כותב רבינו, שכיון שהאיסור של ברכה לבטלה הוא משום האיסור של מוציא שם שמים לבטלה, ע"כ סובר רבינו שבכל מקום שאדם נותן שבח והודאה לה', אסור לו להזכיר שם שמים אפילו בלשון אשכנז אם אין לו שמחת הלב. ואפילו במקום שהוא מכיר את חסדי ה', אסור לו להזכיר שם שמים אם אין לו שמחה, משום שכל לשון של שבח והודאה, לא נקרא שבח והודאה אם אינה באה מתוך רגש של שמחה. העולה מכל זה, והוא באמת נוגע לכמה אנשים שנכשלים בזה, שלפי דעת אדמה"ז אסור לאדם לומר Thank G-D בשום מצב אם אין לו באמת שמחת לבב, ולכאורה זה חידוש גדול.