א. הנה בהלכות ר"ה (סימן תקפד סעיף א) הובא להלכה "אין אומרים הלל בר"ה ויוהכ"פ לפי שהקב"ה יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו ואיך יאמר שירה".

ומעולם לא הבנתי הלכה זו, א. מעיקרא מאי קסבר, מאי קס"ד שיש לומר הלל ביום זה, האם קרה איזה נס או כיו"ב ב. ומאידך, אם באמת צריך לומר – משום מה – הלל, מה יש בהטעם "שהקב"ה יושב על כסא דין" לשלול את אמירתה, הרי מצאנו דברים רבים שנעשים בר"ה שהם לשמחה, ולא מצינו שמתחשבים בטעם זה לשלול עשייתם.

וע"ד מה שהביא הטור בתחילת הלכות ר"ה (סוף סימן תקפא) מן המדרש (והוא בירושלמי ר"ה פ"א ה"ג): "אמר ר' סימון . . מנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים . . ואוכלים ושותין ושמחין בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס", עיי"ש כל הסימן.

וכן הוא להלכה בסימן תקפג בנוגע לאכילת הסימנים: "ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הזאת מתוקה ושמינה", וכן כותב בעזרא "אכלו משמנים ושתו ממתקים", וכמו כן כתב בסימן תקצז להדיא "ומצוה לאכול ולשתות ולשמוח בר"ה". ולא הזכירו כלל מענין מיעוט וצימצום בשמחה זו מטעם שזהו יום הדין.

ועל פי כל הנ"ל צלה"ב מדוע שלא נאמר ג"כ את ההלל, ומהו הטעם שכתב "מפני שהקב"ה יושב על כסא דין וכו' ואיך יאמר שירה". הלא השמחה היא ממצות היום כנ"ל.

ב. והנה י"ל בפשטות הסיבה שהי' צ"ל הלל ביום זה, מאותם הטעמים עצמם המנויים לעיל מהם מוכח שר"ה ויוה"כ הם ימי שמחה, וכשם שאומרים הלל בכל שאר היו"ט שנקראים מועדים לשמחה, כן צ"ל בר"ה שג"כ נקרא יו"ט ומועד, ומקרא קודש, ואסור בעשיית מלאכה.

ויש להוכיח זה מלשון הגמ' במסכת ערכין (דף י, ב) שהיא המקור להלכה זו, ושם משמע בפירוש שהסיבה לאמירת הלל בכלל הוא משום שנקרא מועד, וכן האיסור בעשיית מלאכה גורם זה, וזה לשון הגמ' שם שמקשה מדוע אין אומרים הלל בר"ה ויהכ"פ "דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה", וכן מוכיח מן הפסוק "השיר הזה יהי' לכם כליל התקדש החג", עי"ש.

ומתירוץ הגמרא שם - "אמר ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוהכ"פ אמר להן, אפשר מלך יושב על כסא דין . . וישראל אומרים שירה" - משמע שלכתחילה צריכים לומר הלל ביום זה.

אלא שעדיין קשה הא דלעיל, סו"ס מדוע אין אומרים הלל, ולעומת זה עושים אנו כל שאר עניני שמחה וכו' ואין מתחשבים בטעם דיום הדין כדי למעט בעניני שמחה אלו.

ג. ויש לבאר כל זה בהקדם שאלה נוספת, דהנה מהגמ' בערכין שם, מלשון שאלתם של מלאכי השרת את הקב"ה משמע ב' דברים: א. בתוס' ד"ה "אמרו" מוכיח שבאמת המלאכים עצמם אומרים שירה בר"ה, מזה שלא אמרו להקב"ה בלשון "מפני מה אין אנו אומרים שירה" אלא "מפני מה אין ישראל אומרים שירה". ב. המהרש"א בחדא"ג שם מבאר ששירה היינו הלל (עיי"ש ביאורו), ועפי"ז נמצא שבר"ה אומנם ישראל עצמם אין אומרים שירה, היינו הלל (כי הוא יום דין), אבל מלאכים כן אומרים שירה.

ולאידך גיסא נמצא להפך לכאו' בגמ' מגילה (דף י, ב) וסנהדרין (דף לט, ב) לענין אמירת הלל בהזמן דקריעת ים סוף בשביעי של פסח. דאיתא שם: "אמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה (שמות יד) באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להן הקב"ה מעשי ידי טובעין ואתם אומרים שירה לפני, אמר ר' יוסי בר חנינא הוא אינו שש אבל אחרים משיש".

ונמצא שבשש"פ בני ישראל אומרים שירה (וכנ"ל דהיינו הלל, וענין השירה ד"אז ישיר" הי' בנוסף לזה) ולעומתם המלאכים אינם אומרים שירה כלל משום הטעם דמעשי ידי טובעין וכו'. וצ"ל מדוע בר"ה מלאכים אומרים שירה וישראל לא ובשש"פ הוא להיפך?

ד. ויש לבאר כל זה (ועי"ז יותרצו גם השאלות דלעיל) על ידי דיוק בלשון הרמב"ם בדין זה, שכתב בהלכות חנוכה פ"ג הלכה ו' וז"ל: "אבל ר"ה ויוהכ"פ אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה".

ומדויק מלשונו שישנו גדר מיוחד של שמחה שנצרכת לאמירת ההלל והיא "שמחה יתירה", דהיינו לא שמחה סתם, וכאשר תתכן שמחה אך אינה יתירה, אין לומר את ההלל.

[ויש להבין מנין להרמב"ם טעם זה, וכן מהו גדר שמחה יתירה זו. ולהעיר מפירש"י במס' סוכה (מז, ב) בד"ה טעונין קרבן, שהביא מהירושלמי דיליף מ"ושמחת בכל הטוב" שהוא השיר "ואין טוב אלא שיר . . דכתיב יפה קול ומטיב נגן". אלא שזהו רק בנוגע לענין השיר שבשלמי שמחה, וממתני' להלן שם "ההלל והשמחה שמונה" משמע שההלל הוא ענין אחר מהשמחה וכפרש"י שם. ואוי"ל, וע"ד המבואר כאן, שהשמחה שבקרבן הוא שמחה סתם, וההלל הוא משום שמחה יתירה.

וגדולה מזה מצאנו להלכה לענין אמירת הלל בבית האבל (בהלכות נפילת אפים סי' קלא ס"ד) שאין אומרים אותו בר"ח, וכן בשאר ימים שאמירת הלל היא מתקנת חכמים נהגו שאין האבל עובר לפני התיבה כל י"ב חודש לאמירת הלל, והטעם כנראה הוא מפני שיחסר ביתרון השמחה של הקהל, כמוש"כ שם במק"א הטעם ויש להאריך בזה ואכ"מ].

עפ"ז יובן הטעם שבר"ה אנו לא אומרים הלל כי לנו יחסר ביתרון השמחה, מפני שידע איניש בנפשי' וכו' וכן שעדיין לא תם ונשלם דינו, ואע"פ שבטוח בהנצחון (כנ"ל מהטור) הנה מ"מ כל זמן שלא נגמר דינו לטובה בפועל ממש שמחת האדם עדיין אינה יתירה, ולכן אין אנו אומרים הלל. משא"כ אצל המלאכים שאין בהם חטא ועון ו"עוז וחדוה במקומו", וממילא שמחתם שלימה ויתירה (כי כלום יצה"ר יש ביניהם (שבת דפ"ח ע"ב).

אלא שצריך עיון מה שאומרים בתפילת ונתנה תוקף "ומלאכים יחפזון וכו' לפקוד צבא מרום בדין" ויש לבאר זה (וראה מה שהובא בספר שערי המועדים – ר"ה ספ"ו שמבאר ענין זה ע"פ חסידות, ואכ"מ).

אבל בשש"פ הנה בעת קרי"ס, אנו בנ"י שניצלנו מידם של מצרים וראינו נסים ונפלאות שטבעו בים סוף וכו', על כן פינו מלא שירה כים, ועל זה אנו מהללים, כי איבודם של מצרים בים היא הצלתנו ממש.

משא"כ אצל המלאכים שעומדים במרום ולדידם המצרים הוי כשאר מעשי ידיו של הקב"ה, לפיכך משתתפים הם בצערו של הבורא על איבודן (ועיין במהרש"א שם בחדא"ג שמפרש ענין זה באופן נפלא), אשר ע"כ אין שמחתם יתירה ולכן אין הם אומרים שירה.

ה. עפ"ז יובן ג"כ מה שנפסק להלכה שאין אומרים הלל בר"ה, אף שיש כמה ענינים שכן עושים משום שמחה, שאין מזה סתירה כלל, כי עדיין אין אנו בגדר שמחה יתירה, ולכן לא נאמר הלל.

ועי' בסימן תקכט ס"ה (סוף הלכות יו"ט) שמשמע שאע"פ שמחד גיסא ישנו למצות כבוד ועונג יו"ט גם בר"ה, הנה מאידך גיסא אין זה בגדר מועדים לשמחה, שבס"ה כתב: "ב' מצוות אלו שהן כבוד ועונג הן נוהגות ג"כ בר"ה שהרי נאמר בו מקרא קודש", ובס"ו כתב: "ויש בחוה"מ מה שאין בר"ה, והוא שכל ז' ימי החג . . חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו, ושמחה זו היא מ"ע מה"ת שנא' ושמחת בחגך".

וכן הוא להלכה בהלכות ר"ה סי' תקצז שאע"פ שכתב בתחילה: "מצוה לאכול ולשתות ולשמוח בר"ה כמש"כ בסי' תקפ"ג . . ", מ"מ מוסיף בזה: "אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהי יראת ה' על פניהם".

דמשמע מזה, שעל אף שישנה מצוה לשמוח, הנה השמחה מוגבלת רק לענין אכילה ושתי' (כמובן ג"כ ממה שמציין לסי' תקפ"ג שהוא דיני האכילה דר"ה), וגם זה צריך להעשות מתוך יראה וכובד ראש, (שגם ביו"ט הוא כן, אבל שם לא נאמר בלשון זה "לא יאכלו כל שבעם", אלא בעיקר שולל את ההוללות ושכרות, עיי"ש בסעיף י"ב וי"ג באורך), ובפשטות, זהו ענין "וגילו ברעדה" המבואר בדא"ח בכ"מ לענין ר"ה*.