ראיתי מנהג הת' ואנ"ש בנסיעות דמהדרין לעצור המכונית ולעמוד בעת אמירת תפלת הדרך, וכן באוירון. ויש לעיין בזה.

דהרי איתא במס' ברכות דף ל' ע"א בסוגיית תפלת הדרך: "והיכי מצלי לה, רב חסדא אמר מעומד רב ששת אמר אפי' מהלך. רב חסדא ורב ששת הוו קאזלי באורחא, קם רב חסדא וקא מצלי א"ל רב ששת לשמעי' (ופרש"י "מאור עיניים הוה". ע"כ) מאי קא עביד רב חסדא? אמר לי' קאי ומצלי, א"ל אוקמן נמי לדידי ומצלי מהיות טוב אל תקרא רע". ע"כ. ופרש"י ד"ה מהיות "הואיל ואני יכול להתפלל מעומד שהרי חבורתי עומדת לא אקרא רע להתפלל מהלך ואע"פ שמותר". ע"כ.

ואף שפשטות מילת מעומד בכ"מ הוא (כדלקמן) בעמידה (לאפוקי מביושב) הרי מוכח דפשטות הסוגי' כאן מיירי במחלוקת רב חסדא ורב ששת הוא אי צריכין לעצור או לא, דרב חסדא ס"ל דצריך לעצור (מעומד) ורב ששת ס"ל אפי' מהלך.

וכדמוכח ג"כ בהסיפור שמובא בגמ' אח"כ דהוו קאזלי באורחא, דבפשטות מיירי שהיו הולכין ברגל, ועפ"ז הפי' "קם רב חסדא" אינו כבכ"מ דעמד אלא דעצר.

וכן מובן ממה שנפסק בשו"ע או"ח סי' קי סעי' י', וז"ל: "ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה ואם הי' רוכב א"צ לירד". ע"כ.

ובט"ז שם סק"ד מביא דמקור המחבר הוא מפרש"י שהבאנו לעיל.

ובתוס' ברכות שם ד"ה והיכי מצלי לה מביא דקי"ל כרב ששת, אבל דרב חסדא עדיפא לי' טפי. וכן פסק הרא"ש דכרב חסדא עדיף טפי, דרב ששת קאי ומצלי, וכדפי' בתהר"י דלא עבד רב ששת כוותי' משום דסבר דהלכתא הכי אלא משום מהיות טוב אל תקרא רע אבל מן הדין סגי במהלך.

וכל זה מיירי לא בעמידה ממש אלא בעצירה לעמוד מללכת.

וכן מצאתי בשל"ה הק' חלק תושבע"פ (כלל לשונות סוגיות אות ב') על מאמר רב ששת בברכות דלעיל דאמר מהיות טוב אל תקרא רע, דהכוונה היא דמאחר שיש לאל ידך לעשות בתכלית הטוב, דהיינו מצוה מן המובחר, למה תהי' נקרא לאיש רע. ע"כ.

ובב"י סי' קי ד"ה כתב ה"ר יונה, מביא מחלוקת אם רוכב צריך לירד או לא; די"א דבתפלת הדרך שאינה צריכה כוונה כל כך צריך לירד, ומסיק דסברא ראשונה דאי"צ לירד עיקר.

ומשמע, דהא שצריך לירד הוא לא מטעם שצריך לעמוד אלא דע"י ירידה מהסוס (וכדו') יכול לכוון יותר טוב על הארץ, ויש חשש (כיון שהוא בדרך ומפחד) שלא יוכל לכוון טוב על הארץ, וכמו שאמרו בתפלת י"ח דלא ירד, אבל בתפלת הדרך שהיא תפלה קצרה הי' מקום לומר דצריך לירד, אעפ"כ פסק הר' יונה דאין צריך לרדת.

וכן הוא באלי' רבה סק"ג וז"ל: "מעומד כו' משום שהוא קצרה ואפשר לכוין בה". ע"כ.

מוכח דאי"ז מדין עמידה אלא מדין כוונה.

וכן נפסק להלכה בשו"ע אדה"ז סי' קי סעי' ד' וזלה"ק: "ומן הדין יכול לומר תפלת הדרך אפי' כשהוא מהלך וכו' ומ"מ אי"צ לעמוד אלא מלילך אבל אם הי' רכוב א"צ לירד אלא יעמיד הבהמה מלילך אם אפשר לו שאם ירכוב הרי הוא כמהלך (וה"ה לישב בעגלה שא"צ לירד, אלא להעמיד הסוסים אם אפשר לו)". עכלה"ק.

ולכאו' יש להבין, דמאי שנא תפלת הדרך מהא דמבואר בשו"ע אדה"ז סי' ח' סעי' ג' וזלה"ק: "כל ברכת המצוות צריך להיות מעומד וכו'" (וע"ש), ואדה"ז מדגיש כאן שאין צריך לעמוד אלא מלילך ואי"צ לירד, ומשמע שאין צורך כלל לעמידה.

ובפשטות נראה לבאר, דתפלת הדרך אינו נכנס בגדר ברכה אלא בגדר תפלה, וכמבואר בגמ' ברכות כט ע"ב "אמר אביי לעולם לישתף אינש נפשי' בהדי ציבורא" ופרש"י "אל יתפלל תפלה קצרה בלשון יחיד אלא בלשון רבים שמתוך כך תפלתו נשמעת". ע"כ. משמע שזה גדר תפלה.

והכי איתא מפורש בטור על אתר, וז"ל: "ומה שאינה פותחת בברוך פי' ר"י לפי שאינה אלא תפלה בעלמא וכו' ואינה לא כברכות הנהנין ולא כברכה שתיקנו על שם המאורע אלא בקשת רחמים". ע"כ.

נמצא מבואר שתפלת הדרך גדר תפלה יש לה, ומשו"ה אי"צ לעמוד (מלשון עמידה) כמו שאר ברכות, אלא העמידה דכאן היא לצורך כוונה, וכמו בפסוק ראשון דק"ש וכדו' שלא ילך אנא ואנא.

ורק בתפילות מיוחדות כמו ברוך שאמר וכדו' התקינו שיאמרם בעמידה.

אלא דצ"ע בזה, דהרי אדה"ז כן מדמה תפלת הדרך לדין ברכת הנהנין והוא בסי' קי סעי' ה' בענין מי שדעתו ללון בעיר ואח"כ נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת וכו' (שכן הוא בכל הברכות שכשהוא נמלך צריך לחזור ולברך כמ"ש בסי' רו')". עכלה"ק.

חזינן דאדה"ז לכאו' חולק בזה על הטור, וכן מדמהו לדין ברכה (אבל הדמיון הוא לברכת הנהנין, אף שלכאו' אם לדמות תפלת הדרך לאיזה ברכה הי' צריך לדמותו או לברכת המצוות או לברכת השבח).

ואולי תרוויהו איתנהו בי', ברכה דתפלה. אבל לכאו' לא מצינו דין נמלך בברכה דתפלה, וצ"ע.

והנה מהמבואר משו"ע אדה"ז מפורש דאין צריך לעמוד בשעת תפלת הדרך אלא יעמוד מלכת, אולם בסידור כתב וזלה"ק: "וטוב לומר מעומד אם אפשר בקל". עכלה"ק.

והי' אפשר לדחוק ולומר, דכוונתו (כמו שמבאר בשו"ע) במלת מעומד הוא לא עמידה אלא לעצור מללכת, אבל כמובן זה דוחק גדול, ובפשטות כוונתו - כמו בכל שאר המקומות בסידור (ראה למשל בתפלת ערבית לשבת קודם ויכולו "ביחד בקול רם ומעומד" או בסדר לבישת טלית גדול "העטיפה צריך להיות מעומד") - שפירושו כפשוטו – בעמידה וכן תרגמו גם בסידור "תהלת ה'" (הוצאת קה"ת) באנגלית .

יוצא שבסידור כן פסק אדה"ז (דלא כמו שמאריך בשו"ע שאי"צ לעמוד אלא מלילך) דתפלת הדרך צ"ל בעמידה, ויל"ע במקור אדה"ז דיש ענין בעמידה בתפלת הדרך.

ומענין דבפסקי הסידור להגרא"ח נאה, וכן בשעה"כ, לא מעירים ע"ז כלום.

ויש להעיר שראיתי דבר תימא בהוצאה חדשה דשו"ע אדה"ז: דבההוספת לח"א ע' תרכד מעתיק פסקי הסידור ועל המילים "וטוב לומר מעומד אם אפשר בקל" מביא בהערה שנ"ג וז"ל: "וכ"ה בשוע"ר שם ס"ד". ע"כ.

וכפי המבואר לא דק; דבשו"ע אדה"ז בפירוש שולל עמידה ברגליו ומפרש דאי"צ לעמוד אלא מלילך, וכמו שבארנו בארוכה.

והנה בספר המנהגים ע' 23 מובא דכ"ק אדמו"ר נ"ע בקרון (עגלה) הי' מתפלל תפלת הדרך בישיבה ובמרכבת בעמידה. ע"כ.

ובס' "נאות דשא" ע' 47 (תיאור הנסיעה לקעמפ בתשי"ז) שעצרו בתחנת דלק, וכ"ק אדמו"ר יצא מהמכונית ורחץ את ידיו הק' והחל אומר תפלת הדרך, את התפלה אמר מתוך סידורו כשהוא עומד ופניו הק' לצד מזרח. ע"כ. וכ"ה בעמוד 84 (נסיעה תש"כ). - ולהעיר שכ"ק אדמו"ר לא טעם מאומה לפנ"ז כדי להסמיך עוד ברכה באמרו "מען דארף נישט". עכלה"ק. ואכ"מ.

ובחפשי בספרים ראיתי בערוך השלחן (סי' קי סעי' יא) כתב, וז"ל: "וטוב לאמרה בעמידה מבישיבה". ע"כ. ובכף החיים (שם ס"ק מג) מביא מהרוקח וא"ר "יושב ומיהו למצוה מעומד", ע"כ.

ז.א. דאף דלהלכה אי"צ לעמוד, אולם מצד מצוה מן המובחר נכון לעמוד, ובפרט לפי המבואר בסידור וממעשה רב.