כתב רבינו הזקן בשלחנו (סי' שח סעי' טז-יז): ". . אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטל שום כלי אע"פ שמלאכתו להיתר לפי שבימי נחמיה בן חכליה שהיו העם מזלזלים באיסורי שבת כמ"ש בימים ההם ראתי ביהודה דורכי[ם] גתות בשבת ומביאים הערימות וגו' עשו חכמים סיג וגדר לאיסור הוצאה וגזרו על כל הכלים אע"פ שמלאכתם להיתר שלא לטלטלם . . ואח"כ כשראו חכמים שחזרו העם להזהר קצת באיסורי שבת חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או לצורך מקומו. ואח"כ כשראו שחזרו העם להזהר יותר חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר אפילו לצורך הכלי עצמו..אבל דבר שאינו ראוי בשבת היה אסור לטלטל אף בימי דוד ושלמה או קודם לכן" ע"כ.

ויש לדייק מזה שרבינו מחלק בזמן בו תקנו מוקצה, על איזו סוגי מוקצה תקנו בימי דוד ושלמה, ואיזו נתחדשו לאחר זה. להבהיר זאת אנחמו נחלצאים לדייק בלשונו, דהא לא מצאנו מי שחילק בזה מקודמיו (וע' שבות יצחק עמ' א).

דהא בטעם הראשון, פותח רבינו שחכמים נגעו בה מק"ו ממ"ש ודבר דבר ומה שצריך שיהי' שינוי בדיבור, כ"ש פה (להעתיק הלשון). ולכשתעיין תמצא שפסוק זה הוא בספר ישעי', וא"כ גזירה זו שהיתה בימי דוד ושלמה לא היתה מחמת לימוד זו. ואם תמצא לומר שהגזירה אז היתה אכן ש"לא יהא כיום חול..ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח", א"כ הי' לו לכתוב הדין בסגנון אחר, אבל מלשונו "אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת וגו' ומפני מה נגעו באיסור זה..מה אם הזהירו הנביאים" משמע שאותם החכמים שנעו לאסיור, הם אותם חכמים שלמדו הק"ו.

בטעם השני, (שם בסעי' א') ש"מפני גדר הוצאה נגעו בה" הגם שהי' מקום לומר שכן, גזירה זו כבר היתה בימי דוד ושלמה, אבל מדיוק לשונו "ועוד..נגעו בה" ולא סתם כבטעם הג', משמע שגם זו נתתקן בזמן הגזירה הראשונה.

וא"כ נשאר לנו השלישית, שיסוד האיסור למוקצה היתה בעד מקצת העם שיוכר אצלם איזו שביתה.

ודבר זה יותאם לתוכנם של שני הגזירות, דהרי בימי דוד ושלמה הותר כל טלטול כלי, גם כלי שמלאכתו לאיסור וגם שלא לצורך כלל, ואם טעם האיסור הוא רק שיהי' ניכר איזו מניעת טלטול די בזה שמונע מאיזו דברים (שאינם כלים). משא"כ בטעם הא' והב', שאז מתאים יותר לגזור על כלים, בטעם הא', שנגזר שלא יהא כיום חול ויבא להגבי' כלים הרי כלים אמור. ובטעם הב', מפני גדר הוצאה, שמא ישכח ויוציא הדבר שמטלטל לרנ"ר, הרי גם כאן, עיקר החשש הוא למנוע דבר שמטלטל, שזה בעיקר אצל דברי שימוש ולא יחול על אבנים ועפר.

נמצא לנו יסוד האיסור למקצת העם שבטלים כל ימיהם שיהי' להם שביתה ניכרת.

למאי נפק"מ כ"ז? להבנת ענינו של מוקצה המקורי. אם מוקצה פירושו שהוקצה מדעתו, וע"ז גזרו, והותרו אז איזו ענינים(מחמת חסרון כיס, הוקצה למצוה, איסור), או שהוקצה משום שימוש והם גם הם נאסרו.

שאם האיסור בימי דוד ושלמה הי' על כל הכלים חוץ מכלי שמלאכתו לאיסור או מלאכתו להיתר, יוצא שהעיקר על הוקצה מדעתו, ואם הי' רק על מוקצה חמת גופו (אבנים ועפר) יהי' עיקרה על שהוקצה משום שימוש בנ"א. היינו, אם כנים מה שנת"ל, יוצא שכל היסוד להאיסור דאז, הוא רק להקצות ממקצת מהדברים ובכלשהו (מוקצה מחמת גופו) די. אבל אם האיסור הי' מטעם הא' והב' נמצא שגם גזרו על כל שארי מוקצה.

* * *

ולכאו' י"ל דהא שאינו מביא הטעם לאיסור מוקצה מפני חשש שמא יעשה מלאכה, הוא מזה שגזרו על כל הכלים, אשר מזה שגזרו על כל הכלים, נראה שעיקר החשש דאיסור מוקצה הוא מחמת איסור הוצאה, ולא מחמת איסור מלאכה.

וכהנ"ל הוי נפק"מ לגדרה של מוקצה שבימי דוד ושלמה. באם נאמר שעיקר הגזירה שבימים ההם הי' רק למנוע מאיזו טלטול (טעם הג' הנ"ל) א"כ גם כלים שהם מוקצים מחמת חסרון כיס וכדו' הותרו אז, מפני שאין צורך לגזור עליהם. ואם מטעם הא' וב', נמצא א"כ שאכן גזרו על כלים אלו, וגזירת חכמי דור נחמי' הי' רק על כילים שמשתמשין בהם.

דבר זה יפרש ג"כ תוכנו של "מוקצה", אם פי' מוקצה הינו תואר לדבר שהוקצה משום שימוש, או מוקצה תוכנו שהוקצה מדעת האדם, ולכן גם כלים שהוקצו מדעתו להשתמש בהם נכללו בכלל האיסור.

ולכאו' זה יופשט מזה שרבינו נקט בדבר גזירה שבימי נחמי' שגזרו על כל הכלים משמע כאופן הא'.

ואבקש מהקוראים שיחיו להעיר בזה.