בגליון הקודם (עמ' 81) כתב עלי הר' שפ"ר שיחי' בענין שמי שאין ידיו נקיות שיכול לכתחילה לשמוע הברכה הצריכה לו מאחר בלי עניית אמן ויצא ידי חובתו, "לא שם לב שהכתוב "והי' מחניך קדוש" שבהמשכו כתוב "ולא יראה בך ערות דבר", קאי גם על צואה כמבואר במס' ברכות כ"ה ע"א"

זה אינו, דהא בברכות כ"ה ע"א לא אמרו דהפסוק "והי' מחניך קדוש" מדובר לענין ערוה דנאמר "גם על צואה", ובשבת קנ ע"ב משמע דהפסוק "והי' מחניך קדוש" מדובר רק לענין צואה והפסוק "ולא יראה בך ערות דבר" מדובר לענין ערוה, דאי לא תימא הכי הרהור כנגד ערוה יהיה אסור, עיין שם בגמרא ובפרש"י. (וכן כתב הפמ"ג בא"א סוף סי' עה, "כבר כתבנו בערוה ליכא מחניך קדוש כ"א ערות דבר).

וממשיך הר' הנ"ל, "ולכן הספק שמסתפק (כ"ק אדה"ז) בסי' קפ"ה בנוגע לברכת המזון שכותב בנוגע לצואה, הוא הדין והוא הטעם בנוגע לערוה".

וקשה לי דבריו, דהא לכאורה רחוק הוא במציאות לומר"וכן יש להסתפק במי שבירך ברכת המזון ואח"כ מצא ערוה כנגדו במקום שראוי להסתפק בו בערוה וצריך לבדקן קודם שיברך שם ופשע ולא בדק", ואפילו אם יצויר לומר כן (למשול שהיה קורא ק"ש בחושך ואינו יודע סביביו), הא כתב כ"ק אדה"ז בסי' עה ס"א "ויש מתירין אם אינו מסתכל בו אפילו רואה אותו בהעברה בעלמא כיון שאינו ערוה אלא משום שמביא לידי הרהור ואין לחוש להרהור אלא כשמסתכל בו ולא בראיה בעלמא וכל שכן אם מעצים עיניו ואינו רואהו כלל שמותר ואין צריך להחזיר פניו (ויש לסמוך על דבריהם כשאי אפשר בענין אחר)" וא"כ בנידון דבדיעבד אין ספק דלא יצטרך לברך שנית. ואי אפשר לומר "שהספק שמסתפק בסי' קפ"ה בנוגע לברכת המזון שכותב בנוגע לצואה, הוא הדין והוא הטעם בנוגע לערוה."

ואפילו בערוה ממש שכתב כ"ק אדה"ז בסעיף ט "היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה עם כל גופו... ומכל מקום אם יכולה להיות נראית אלא שהוא עוצם עיניו מראות ברע או שהוא סומא או בלילה אין זה מועיל כלום... ויש מתירין בזה לפי שמלא יראה בך וגו' אין ללמוד אלא לערות עצמו כשערותו מגולה אסור לקרות אפילו עצם עיניו או סומא או בלילה שנאמר ולא יראה בך וגו' אבל לא לערות חבירו והעיקר כסברא הראשונה" יש לומר דבדיעבד (עכ"פ בברכות, דספק ברכות להקל) גם להמחמירים אינו צריך לברך שנית.

ועוד קשה לי לדבריו דכתב "והרי מי שקורא כנגד הערוה, היינו שרואה את הערוה בעת קריאתו ויודע שהוא כנגד הערוה ואעפ"כ הוא קורא, הרי כ"ש וק"ו שזה בגדר של "זבח רשעים תועבה"!", דהיינו דרצונו לומר דהפסוק "והי' מחניך קדוש" מדובר יותר לענין ערוה מבצואה (דהא לפי דבריו דין הצואה הוא הקל ודין הערוה הוא החמור), למה אמרינן (בגמרא ורש"י הנ"ל וכן נפסק בשו"ע) דהרהור בדברי תורה כנגד צואה (הקל) אסור, והרהור בדברי תורה כנגד ערוה (החמור) מותר?

וממשיך הר' הנ"ל "ומה ששואל מסי' ק"ד ה' שכותב רבינו ששתיקתו באמצע התפלה הוי כעונה, ושואל הנ"ל שלפי דברי הרי אי אפשר לו לענות, אין הדמיון למי שהוא כנגד הערוה, כי אז אין מציאות של עני' כיון שענייתו לא נחשב כלום כי זבח רשעים תועבה, מה שאין כן בעומד באמצע התפלה שהוא אסור לענות מפני שאסור להפסיק, הוי "ארי' הוא דרביע עלי'" שמונע ממנו לענות, ואילו הי' מפסיק ועונה הי' עניתו חשוב עני', ולכן שייך לומר שם שומע כעונה."

ותמיה לי, דהא כל ראייתו ובנינו הוא משום שמי שהוא כנגד הערוה אין מציאות של עני' כיון שענייתו לא נחשב כלום, ואינו מביא שום ראי' על זה (דאם ענה "אמן" כנגד הערוה לא נחשב כלום), ובפרט דאפילו באם קרא ק"ש נגד הערוה יש דיעות לכאן ולכאן ראה מ"ב סי' עה סק"ד בשם הפמ"ג, וכ"ק אדה"ז לא כתב מזה כלל רק בצואה כתב דין דבדיעבד בסוף סי' עו.

ועוד הוא כסותר דברי עצמו דכאן סובר שענייתו לא נחשב כלום וגבי אמירת הברכה עצמה (שהיא יותר חמורה דהא מזכיר שמות) כתב "ובנוגע לברכות שהן מדרבנן אפשר שיצא בדיעבד גם במקום צואה או נגד הערוה"!

ועוד למה לא נראה להר' הנ"ל לומר "ארי' הוא דרביע עלי'" גם באיסור עניית אמן כנגד ערוה שמונע ממנו לענות?

וממשיך הר' הנ"ל "ובסיכום, התורה השוה צואה וערוה להלכה... (מלבד החילוק שהכתוב מפרט שצואה בכיסוי מספיק אפי' נראה וערוה אפי' בעששית אסור)", ועוד יש חילוק דנגד צואה הרהור בדברי תורה אסור ונגד ערוה מותר (כנז"ל).