א. בגיליון לג' תמוז [א'כ] מביא בני הרב א.נ.ה.ס. שי' דברי רבינו הזקן (סי' תכט) ע"ד החיוב של לימוד הלכות הפסח שלושים יום קודם החג, והעיר על כמה נקודות בדברי רבינו, עיי"ש שכתב "ווהנה מדבריו בס"א יוצא ברור דתוכן התקנה ללמוד הלכות החג לא הי' בכדי שהעם ידעו ההלכות, אלא "כדי להזכיר העם את הרגל שלא ישכחו להכין בהמות הכשרים..", ורק בס"ב כשבא לבאר מדוע לא בטלה תקנה זו אחרי החורבן, כתב, "שכל חכם היה שונה לתלמידיו הלכות הרגל שלשים יום לפניו כדי שיהיו בקיאים בהלכותיו וידעו המעשה אשר יעשון".

ולכאורה אינו מובן כלל מהו פשר הזכרה זו; והיינו מדוע הוצרכו להזכרה מיוחדת בקשר למצוה זו של הכנת קרבנות? ומהו הפירוש בזה שלומדים הלכות בשביל לזכור את הרגל? ומה גם שלא כתוב שלמדו הלכות קרבנות במיוחד בכדי שזה יזכיר את העם על הכנת הקרבנות (והלכותיהן), אלא למדו הלכות הרגל בכלל, וזה הי' צריך לשמש כ'מזכיר' על כללות הרגל, אשר בדרך ממילא יזכרו להכין קרבנות כשרים!?

גם אינו מובן לאידך גיסא; מאחר שעצם התקנה לא הי' עבור ידיעת ההלכות אלא עבור הזכרה להכנת קרבנות, אשר זה כבר לא קיימת אחרי החורבן, אז מהו הפירוש בזה שאז לא נתבטלה התקנה משום שהיו לומדים ההלכות עבור ידיעתן, הרי זהו סיבה וסברא חדשה, ואיך זה קשור לתקנה הראשונה באופן שנאמר שלא נתבטלה?

גם אינו מובן דאע"פ דאומר שתקנה הראשונה לא נתבטלה מ"מ רואים שעם הזמן נהי' בה שינויים:

א) הרי התקנה הראשונה היתה לדרוש ההלכות שלשים יום, ואילו אחר החורבן כתוב ש"להמון עם היו דורשים הלכות הרגל בשבת שלפניו".

ב) ועד"ז "בדורות האחרונים", "שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו".

ג) ואע"פ דתקנה הראשונה כללה כל שלשת הרגלים, הרי כעת אינה כוללת עצרת ש"אין בו הלכות מיוחדות וכו'".

וכשמסיים בס"ג שבזמננו "שאין החכם שונה לתלמידיו הלכות וכו'", לכן "מצוה על כאו"א שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל וכו'", אינו מקשרו בכלל עם זמן של שלשים יום דוקא!?

ועכ"פ צ"ע וביאור כאן בכל הענין: מה הי' עיקר התקנה? מה הי' סיבתה? איך זה מתקשר עם הסיבה השניה שנולדה אח"כ? ובאיזה ענין ואופן נמשכה התקנה הראשונה?", עכ"ל.

ב. ונראה לומר, שמה שלא למדו הלכות קרבנות באותם שלושים יום שקודם החג היינו משום שרק תלמיד חכם שהוא בקי בהלכות מומין יכול לברר מה נקרא מום קבוע ומה נקרא מום עובר, וע"כ דרשו בהלכות החג רק לשמש כהזכרה שלא ישכחו להכין בהמות לקרבנות.

ונראה לומר שיש נפק"מ הן אם הלימוד הוא לשמש כתזכורת להביא קרבנות וכמו שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים או אם הלימוד הוא "כדי שיהיו בקיאין בהלכותיו וידעו המעשה שיעשון", וכמו שהיה אחרי חורבן הבית.

דהנה עיין בהלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן פ"ג הל' ד' במי שקצרה דעתו להשיג כל התורה כולה מותר לו ללמוד ולזכור היטב הלימוד המביא לידי מעשה בלבד שהוא חובה על הכל דהיינו השו"ע מהלכות הצריכות לכל אדם.

רבנו אינו כותב שיש דין קדימה בהל' הנצרכות לכל אדם, אבל בסוף קונטרס אחרון, כותב רבינו הזקן "לזאת עצה היעוצה כמו שדרשו חז"ל כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו לכן מוטל על כל אחד ואחד להיות בקי בהלכות רבתי לשבתי כו'".

וא"כ, בזמן שבית המקדש היה קיים שלימוד הלכות פסח לא היה לשם ידיעת הדינים, כי אם שימש כתזכורת להביא הקרבנות אזי יש חיוב לדרש בהלכות הפסח לזמן מסויים אבל אחרי זה יכול כל אחד ואחד לפנות וללמוד דברים אחרים, כהלכות שבת אבל אחרי חורבן הבית בשלושים יום קודם החג יש דין קדימה בידיעת הלכות החג קודם לידיעת שאר דברים.