בשו"ע אדה"ז סימן תעט סעיף ט: "נהגו שבעה"ב האומר ההגדה הוא מברך ברכת המזון בלילה זה אף אם יש שם אורח שנאמר וטוב עין הוא יבורך חסר וא"ו כלומר יברך ולמדו חכמים מכאן שאין נותנין לברך בהמ"ז אלא למי שהוא טוב עין ובלילה זה נקרא בעה"ב האומר ההגדה טוב עין שאומר כל דכפין ייתי ויכול כו'".

מקור ההלכה הוא (כמצויין בשו"ע אדה"ז על הגליון שם) בסוטה לח, ב: ואמר ריב"ל אין נותנין כוס של ברכה לברך, אלא לטוב עין שנאמר: "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" א"ת "יבורך" אלא "יברך".

ועיין בחדא"ג למהרש"א שביאר שלא תינתן הברכה אלא לטוב עין, שכן ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך, דהיינו בכוונה בעין טובה ורצון בלב "כי גם הוא נתן מלחמו בלב טוב לדל . . שגם לדל נתן מלחמו כפי מה שהוא וד"ל".

ויש לבאר בזה:

לכאורה הרי גם בכל יום "טוב ליתן צדקה קודם התפילה" (שו"ע אדה"ס צב ס"י) – וזה קאי על כאו"א מישראל, ומעשה רב של נתינה זו, ולא רק אמירה (של כל דכפין בפה), אבל מאידך "אין אדם יודע הנעשה בלבו של חבירו" (פסחים נד, ב) ולכן אין לנו שום הוכחה שזהו באופן של "עין טובה ורצון בלב", משא"כ בליל הסדר שאז (ראה לקו"ש ח"ז עמ' 53) "לא הספיק להחמיץ" – אין נתינת מקום לחמץ (זה יצר הרע – שגם זה שייך להענין דליל שימורים), ולכן באמירת "כל דכפין" די להוכיח שהוא טוב עין.