בשוע"ר (סי' שכ סעי' יט) כתב שיש להחמיר כהסברא האוסרת לרסק את השלג והברד בידיו בתוך כוס יין וכדו' והטעם לזה - כפי שכתב לפנ"ז - דע"י כך הוא "בורא מים" ואסור משום נולד. והעיר בספר שביתת השבת (מלאכת דש ס"ק נו) על מנהג העולם לתת מים לתוך הכוס, ומערבין בכף שיהא נימוח מהר - והרי זה הוה מרסק בידים.

ובקצוה"ש (סי' קכז סק"ב) כתב ללמד זכות על מנהג העולם בזה, ותמצית דבריו– כפי שהביאם בספר שבת כהלכה (פ"ז ב"ביאורים" אות א) - שפעולת הערבוב כלל לא מרסק הסוכר והופכו למשקה, ואילו הוא בפעולת הערבוב מזרז את הגעת המים לכל חלקי הסוכר ובכך מזרז את תהליך המיחוי, משא"כ בריסוק השלג הרי שהריסוק עצמו הוא זה שהופך את המוצק למים.

אלא שעדיין אין זה מובן כל צרכו, שהרי סו"ס פעולת הערבוב שלו היא הגורמת ל(זירוז) המסת הסוכר, וכמו שבפשטות אין חילוק בין ממיס שלג בידו או בכלי שבידו.

ואותה שאלה אפשר גם לשאול על ההיתר להניח שלג שימס בכוס, דאף שהמים הם הממיסים אותו, מ"מ הרי גם הוא מהווה גורם בהמסה, וכמו שיש להחמיר שלא לגרום שהשמש תמיסו בעין. ועוד, היכן מצינו דכשגורם רק זירוז אין זה מתייחס לאדם המזרז שיהיה נקרא "בידיו", אדרבא איפכא מצינו, ולא מבעיא במילי דאורייתא כבישול, דנת' בשוע"ר (סי' שיח סעי' י) דאפי' אם יתבשל מאליו אלא שעושה דבר שיקרב בישולו דחייב משום מבשל, אלא אפי' במילי דרבנן כגון (שוע"ר סי' רנב סעי' יד) זיתים וענבים שנתרסקו מבעוד יום שאין איסור לסחטם מן התורה, כיון שהם כבר מרוסקים היה המשקה זב מהם מאליו בלא סחיטה בידיים אלא שע"י הסחיטה הוא ממהר לצאת, מ"מ אסור מדברי סופרים. ובנדו"ד הרי הזירוז הוא גם בהמסה עצמה.

ונראה לומר ובהקדים, דהנה נת' בשוע"ר (שם סע' ד, ועד"ז בסי' שיח סעי' כה-כו) שענבים שנתרסקו אפי' בשבת אם הם בגיגית שיש בה כבר יין לפני"ז מותר לשתות יין מגיגית זו בשבת, שכל מעט יין היוצא מהענבים בשבת מתבטל בס' ביין שהיה כבר בגיגית, ואע"פ שהוא דבר שיש לו מתירים (כפי שמסביר שם), מ"מ כיון שיין זה היוצא בשבת לא היה ניכר מעולם קודם שנתערב, ולא היה עליו שם יין מעולם, לא חל עליו שם דבר שיש לו מתירין עד לאחר שכבר נתבטל.

ויוצא מזה שהטעם שאין יין זה "נולד" ו"נברא" הוא מפני שמיד שהוא מתהווה הוא מתבטל בס' ואם אין נולד (שהרי נתבטל) אין מוליד, ולפי"ז צריך להבין מדוע אסור לרסק שלג בידיו בתוך כוס עם מים, הרי בכל אופן אין זה מוליד, שמתבטל עם התהוותו, ואף שניכר שמזרז את ההמסה הרי במציאות אין כאן נולד ובמילא אין מוליד? וע"כ צ"ל דגם שממיס בידיו בתוך הכוס יש בזה מעשה הולדה.

[ולהעיר דאין זה דומה לסוחט לתוך ס' כנגדו (דמיירי שם בהמשך הסעי') או מבשל מלח שבטל בתבשיל (סי' שיח סעי' יז גבי מלח, ועיין בספר שבת כהלכה פ"ג ב"ביאורים" אות יב שהעמיד דעת אדה"ז שהמלח נמס קודם בישולו, ולפי"ז אתי שפיר טפי שאי"ז נקרא דבר שיש לו מתירים, ולכן מותר אפי' בשבת (ראה שוע"ר שם סעי' ד), ואף שהוא דבר המעמיד שאפי' באלף לא בטל, י"ל דאין המלח נאסר אלא רק אכילתו נאסרה (ובדומה קצת למלח הבלוע בדם), שלכן גם יש לו מתירים), דאף שהמאכל מותר, הרי הוא עשה מעשה של סחיטה או בישול, דלגבי זה אין נוגע אם זה ניכר או לא].

וי"ל הביאור בזה: דמה שאסור להמיס בידיו אין הכוונה שאסור שימס על ידו, היינו שהוא יגרום לדבר להמס, אלא שכשמשפשף השלג בידיו (ועד"ז בכלי) הרי המעט חום שנוצר ע"י הלחץ על השלג הוא זה שממיסו, ולכן גם שמרסקו בכוס הרי מה שמתרסק צמוד לידו, מחום הלחץ של ידו על השלג הוא נמס קודם כל על ידיו, ורק אח"כ מתערב בכוס, ואכן באם הוא יגרום שימס כשאין ס' כנגדו (כגון: שיערה מעט מים חמים על סוכר או שלג, או שיערבב בכפית באופן הנ"ל וימיסו (וכפי שמצוי כשמכינים משקה "שוקו", שבתחילה שופכים מעט מים על האבקה ומערבבים וממיסים האבקה ורק אח"כ ממלאים את הכוס במים)), גם זה הוה "בידיו" ואסור (ולא נאמר שהמים הם שממיסים ויהיה מותר), וכדמשמע גם ממ"ש אדה"ז (סי' שיח שם) "...מותר ליתן חתיכת ברד לתוך כוס של יין אע"פ שהברד נמחה שם מפני שהוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס ואינו בעין כמו שיתבאר שם [בסי' שכ, ושם גם נתבאר (כנ"ל) שצריך ס' כנגדו]". ומכך שכתב "אע"פ שהברד נמחה שם" משמע שלולי שהיה מתבטל [בס'] אכן היה זה נולד.

ויש להביא ראי' לכך ממ"ש בשו"ע יו"ד סי' קצח בעניין קמטים שבגוף גבי חציצה בטבילה, ואף שממ"ש אדה"ז בתיקון המקוה "ובידי' תאחוז בשליבה הסמוכה לדופן הקצר", הרי דלא חושש לקמטים כ"כ, הנה בנוסף לכך דעדיין יש לחלק בין מים לשלג וברד, הנה באג"ק (ח"ג עמ' רכז) כתב כ"ק אדמו"ר על מה שאומרים בשם הצ"צ "שטבילה במתיחת כל הגוף . . כי ככה עיקר הטבילה", וז"ל: "לכאורה דבר קשה הוא, כי המים מגביאים, וצריך להתאחז באיזה דבר, ולהעיר מ"תיקון המקוה" לאדה"ז: ובידי' תאחוז כו' ובמילא נעשו קמטים. וחומרו נעשה קולו", עכלה"ק.

ועיין בפרדס חב"ד גליון 11 מ"ש בזה באריכות הרי"י בלינוב, ומסיק דאדה"ז מיירי בדלית ברירה, ע"ש הוכחתו לכך, (ומה שמותר לאחוז השלג להניחו בכוס הוא לפי מ"ש בסעי' יז, - ולפי מ"ש בסעי' כ דמותר לדרוס על שלג, י"ל דמותר אפי' לאוחזו בחוזק), וזה דומה לכך שייקח כלי קטן ויתן בתוכו שלג ויניחו בתוך כלי גדול עם מים חמים באופן שאינם מתערבים וימיס השלג, דזה ודאי אסור משום שהוא בעין, והוה נולד.

והנה נת' לעיל שהמסת הסוכר נעשה ע"י המים וחום המים וערבובם רק מזרזים ההמסה (וכנראה בחוש שאם יניח סוכר בכלי ריק ויבש שהוא בחום כלי שני ויערבבו לא ימס הסוכר, ומה שבחום חזק נמס הסוכר (וכך מייצרים כרמל), כפי שבררתי זה נגרם מכך שהחום החזק מסובב האתום שבו וזה מה שממיס גם הברזל, אבל חום ככלי שני לא ממיסו כלל, ובאמת אין זה משנה כ"כ, דבנידון דנן גם אם נאמר שהחום ממיסו הרי הוא מחובר למשקה שבכוס, וכדלקמן), ולכן רק היכן שהמים נכנסים לסוכר שם הוא נמס, במילא יוצא שכל מה שנמס מיד מתבטל בכוס (ואין זה משנה שהאדם מזרזו וכנ"ל שהאיסור ד"בידיו" הוא שמפריד את הדבר שנמס מהמים שבכוס וכד'), ולא שייך שיווצר מצב של "נולד", כי אפי' רגע אחד לא היה מצב שהיה לבדו שהרי הוא נוצר לתוך ס' כנגדו. ולפי"ז גם לסחוט לימון על סוכר (למי שמתיר מדין סחיטה), - דיש שכתבו לאסור, כיוון שממיס מהר - יהיה תלוי אם יש במיץ הנסחט (מפעולת הסחיטה הראשנה) ס' כנגד הסוכר.

לפי כל הנ"ל יש ליישב עוד שאלה דהנה בשוע"ר (שם סעי' כ) כתב שיש מי שהיה נזהר מלהטיל מים בשלג כי ע"י השתן נימוח השלג "והרי זה כממחהו בידים", ובקצוה"ש (שם בדה"ש אות יד) הוכיח משוע"ר דמותר לתת מים על סוכר אלא שמעיר: "אלא שלכאורה יש לאסור לשפוך מים חמים על צוקר (סוכר), שמכח מים חמים נימס הצוקר, והוה כממחה בידים", וראה בשבת כהלכה (שם) שהוכיח מדברי אדה"ז בסידור שמותר לערות מכלי שני על סוכר.

ומיישב הקצוה"ש (שם): "ואפשר שהצוקר שהוא קשה, נמס מעט מאוד מכח הקילוח, ועיקרו נמס אח"כ מאליו מחמת המים, ובדבר מועט לא חששו ...ואינו דומה למשתין על שלג שנמס הרבה שלג-וצ"ע". וכתב ע"ז בשבת כהלכה (שם): "ואכן הדברים "צריך עיון" שלענ"ד קשה מאוד להתאימם למציאות בפועל, ועל כרחנו לבקש תרוץ מרווח יותר. ובפרט בנוגע לקפה נמס, הדבר חמור עוד יותר, שהרי נראה בחוש שנמס כולו מכח השפיכה מיד . . ואין לומר שחום המים הוא זה שבעצם ממחה הקפה והסוכר, ולא הקאת הקילוח (וע"ד מה שתירץ לעיל בנוגע לערבוב הכפית), שאם כן הרי גם כשמטיל מים בשלג יש לומר כן, שלא הקילוח כי אם המ"ר עצמן ממחים השלג, ודוק", ע"כ.(ומה שהקצוה"ש כתב "צ"ע" יש לפרשו: שהרי גם המעט שנמס מהסוכר ממתיק כמות מים פי כו"כ ממנו, ונחשב לדבר חשוב), ועוד יש לשאול: שהרי כשבשוע"ר (שם סעי' יז) מתיר לשבר קרח כשאינו מתכוון בשביל שיזובו מימיו נצרך לצרף כמה טעמים וזה רק אחד מהם, וכאן הוא גם מתכוון להמיסו.

[בשבת כהלכה (פ"ז ב"ביאורים" אות א) כתב: "ובספר שביתת השבת (מבשל אות כז) מוכיח אכן ממש"כ המג"א בסו"ס רנג (ס"ק מא) דאסור לשפוך רותחים על הכלים המלוכלכים בשומן, משום נולד. "ולפי זה יש ליזהר גם כן שלא לשפוך מים חמים על צוקער משום מוליד". אלא שכאמור מוכח מדברי אדה"ז שלא ס"ל כן", ע"כ. ומובן מדבריו שלדעת אדה"ז יהיה מותר גם לשפוך מים מכלי שני על כלים המלוכלכים בשומן, ולענ"ד אין זה בדקדוק ולא רק שאדה"ז לא ס"ל כן אלא שאפי' לדעה (השניה שבסעי' יט) שמותר לרסק בידיו בתוך הכוס גם יהיה אסור, ושפיר יש לחלק בין המסת שומן לשאר מילי, דהנה בשוע"ר (סי' שיח סו"ס כו) כתב: "אבל אסור להחם קדרה שקרש שמנוניתה אפי' במקום שאין היד סולדת בה ואע"פ שיש בה רוטב מ"מ השומן הוא צף למעלה וישנו בעין". ומובן שדין המסת שומן במים שונה משאר דברים הנמסים, דשומן הוא תמיד בעין, ולכך כתב המג"א שאין לשפוך רותחים על כלים המלוכלכים בשומן, וגם אדה"ז ס"ל כן, (וכן כתב בפשטות בשבת כהלכה בעצמו, בח"א עמ' קלא), ואף שהוא הולך לאיבוד, מ"מ אי"ז טעם מספיק להתיר זאת (ראה שוע"ר סי' שכ סעי' יז, וכן משמע מהמג"א הנ"ל שלא ס"ל כהמהר"ף, כדלקמן). והנה מסוף דברי המג"א שם דכתב: "ובשם מהר"ף נ"כ שמותר כיון שאינו מכוין אלא לצחצחן, ול"נ שיניח הכלי תוך המים, ולא יערה עליהם", (לכאורה) משמע רק דס"ל כהדעה שמותר להניחו בחמה כדי שימס מאליו, אבל לפי מה שנת' לעיל שהאיסור ד"בידיו" הוא כשימס בעין (שאין ס' כנגדו, כמו כשמפרידו ע"י ידיו בתוך הכוס), יתכן לומר שבעירוי על סוכר, שאז יש ס' כנגדו במים (לא כשומן שצף), גם המג"א יסבור דמותר (ויש לעיין מה יהיה דינם של טבליות "סוכרזית" שמכיוון שהם יותר קלות ממים חלקם נמס רק לאחר שצף במים, ורק אח"כ מתערב במים), אלא שבדעת המג"א צ"ע ש(בסוף סי' שיח)כתב ג"כ דין שומן שצף דהוה בעין, ומובן דאינו מתיר (לכתחילה) שימס מאליו בעין. ומעניין לעניין יש להעיר שבשבת כהלכה פ"ז סעי' מ, תחת הכותרת "חימום תבשיל או משקה שבתוכו שומן שנקרש" כתב דיני המסת שומן על פת, או ע"ג קמח או קטניות רותחים שבאופנים מסוימים מותר, אבל כנ"ל שומן בתבשיל (רוטב) או משקה, תמיד אסור להמיסו, לפי מה שאנו נוהגים להחמיר, כיוון שהוא תמיד בעין].

והנה מה שהקשה על המסת הסוכר והקפה הרי כבר מבואר לפי דברינו לעיל בארוכה שכיון שנמס רק בתוך המים, הרי שאין כאן נולד, שמיד כשהם נמסים הם בטלים בס', אף שזה נגרם על ידו, אלא שעדיין קשה מדין הטלת מים בשלג, דמאי שנא מקילוח הסוכר במים.

וי"ל דפעולת המסת השלג היא בדיוק להפך מהמסת הסוכר (שנעשית ע"י המים), דשלג וכיו"ב לא נמס ע"י המים כ"א ע"י חום בלבד (ומה ששלג נמס במים הוא מפני שחום המים והחום שנעשה ע"י שכשוכו במים הוא שממיסו (שהרי מים מצד עצמם שאינם בחום כלל ה"ה נקפאים, ואם יקח נוזל שמצד טבעו אינו ניקפא שיהי' באותו טמפרטורא כמו השלג ויניחו בתוכו, השלג לא יפשיר).

והנה כשנעשה כן (המסה ע"י חום) בתוך המים וע"י חום המים, הרי מיד שנוצרים המים מהשלג הם בטלים במים שבכוס (משא"כ אם ממיסו בידיו בתוך המים, כנ"ל) שמקיפים את השלג. אבל כשמטיל מים על שלג שלא בכלי הרי השלג שמקבל החום הן של המ"ר והן של שכשוך הקילוח הוא מחמם קצת גם את השלג שלידו שלא בא במגע אם המ"ר, ושם נוצרים מים שהם בעין לבדם אף אם חלקם אח"כ יתערב במ"ר ובשלג שנמס על ידם ממש, ולכן יש בזה משום נולד. ויש להוסיף שטבע המים הם שהחמים נמצאים למעלה והקרים למטה, (וכידוע שזה אחד החומרות בתקנת כ"ק אדמו"ר הרש"ב שהמקוה יהי' בור על גבי בור (ומצד חילוק זה אין נוגע אם החום או המים ממיסים השלג)), ובפרט בהפרש חום כזה שהמים הנמסים מהשלג הם קרים ביותר, ואז עד שהמ"ר מתקררים קצת הם בעין לבדם, וראה גם הלשון בסי' שיח סעי' כו בסופו: "אבל אסור להחם קדרה שקרש שמנוניתה . . ואע"פ שיש בה רוטב הרבה ונימוח השומן בתוך הרוטב מ"מ השומן הוא צף למעלה וישנו בעין", (וצ"ע אם הדגש כאן הוא על כך שהוא למעלה, או על כך שהוא נפרד, ומסעי' כז משמע שגם מה שלמטה נקרא בעין). ועוד די"ל שאין במ"ר ס' כנגד השלג הנמס מכל צידי המ"ר, ובפרט שהוא קל להתנמס מ(סוכר ו) מלח (סעי' יט) - ובזה גם יותר מובן הלשון "אע"פ שאין הנימוח בעין לבדו" - ובפרט שהוא נבלע בשלג בפיזור, והשלג מפרידו, ואי"ז דומה להא (שם) דמותר להשליך מים במלח, דשם יש ריבוי גרגירים נפרדים ויש חיבור בין כל המים, וכשהמלח נמס הוא מצטרף למים.

ועדיין צ"ע משוע"ר (שם סעי' יט) דכתב: "צריך ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח מפני שהמלח נימוח על ידיו", והרי המלח כמו הסוכר נמס רק ע"י המים(זיעת ידיו) ולא מהחום שנוצר ע"י השפשוף, ובכ"ז צריך ליזהר בזה, והשפשוף כאן הוא בדוגמת ערבוב הסוכר, ונמצא לפי זה שאין הבדל בין קילוח על סוכר לקילוח על שלג, ואדרא קושי' לדוכתה.

אבל אפשר לומר ששפשוף המלח בידיו אינו אסור אלא מצד שדומה למראית עין וכיו"ב, דהרטיבות שממיסה אותו היא מאוד מועטת, ואינה ניכרת כ"כ, ויש לדייק זאת גם בלשון רבנו שכתב רק בלשון "צריך ליזהר" ולא כפי שכתב שם לפני"ז (סע' טז) "השלג והברד וכיו"ב אסור לרסק אותם בידים", דלשון "זהירות" (ראה יו"ד סי' שכט ש"ך סק"י) אינו איסור.

אבל באמת א"א לומר כן (כמובן מדלקמן), וי"ל ובהמשך לכל הנ"ל: דכיון שכל גרגיר שנמס צריך להתבטל בס' כנגדו (כנ"ל ביין), והרי כמות הזיעה שממיסה כל גרגיר היא פחות מס' מהגרגיר (טבע המלח שהוא נמס במים כשהוא לא יותר מ: 26.1% מהמים (דהיינו בכדי להמיס 1 ק"ג מלח צריך לכה"פ כ: 3.83 ליטר מים)), ואף שהוא נמס טיפין טיפין, הרי גם כמות הזיעה שממיסהו היא מזערית יותר, משא"כ כשממיסו בכלי, הרי המים הממיסים הם מחוברים עם כל המים שבכלי, והוה ס' כנגד הנימס, ודוק. וי"ל שזהו גם הטעם לכך שכתב שם שיש להחמיר שלא לנהוג כהדעה שאם ידיו רטובות יהיה מותר לשפשף בהם שלג וברד, כיון שאינם בעין לבדם, כי ברטיבות שעל ידיו במקום הנוגע בשלג אין ס' כנגדו (וכפי שנתבאר לעיל הטעם שאין לשפשף השלג שבתוך הכוס), אלא שבמלח הוא חמור טפי דשם ודאי הוא ימס כשאין ס' כנגדו בגלל שהשפשוף גורם לזיעה שממיסהו שתמיס את המלח מיד שיש בכוחה להמיסו, ואולי גם לכך כתב בלשון "צריך ליזהר", כי זה יהיה אסור לד"ה, אפי' למי שמתיר ליטול ידיו במים עם שלג, ואי"ז דומה אפי' לשפשוף מלח בידיים רטובות.

אלא שעדיין אינו מובן איך מותר ליטול ידיו במלח מעורב עם מים "אע"פ שהמלח נמחה שם [על ידיו] מאליו", הרי אמנם אין כאן ריסוק "בידיו", אבל נוצרת בעיה אחרת, שהרי אין המלח שנמס מתבטל כאן כשהוא מעורב במים, ובודאי לא בס', והוה נמס בעין, (וגם איסור המסה "בעין" הוא מחמת "בידיו"), וראה ג"כ במה שצויין במ"מ שבשוע"ר "עיין מ"א סוס"י שכג", ושם על מ"ש המחבר סעי' ח "אין חופפין כלים במלח לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה" כתב המ"א "כשחופף בחזקה. אבל בעלמא שרי דנמחה ממילא וכמ"ש סי' ש"ך ס"ט (וכן פסק בשוע"ר סי' שכג סעי' יב, ולהעיר דצ"ל דמירי בכלי אכילה, ולא בקדירה וכיו"ב שאסור להדיחם בשבת), ושם כתב המחבר "...אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימח מאיליו ואינו חושש וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו מותרים". ע"כ. ובכוונת המ"א שציין לדברי המחבר אלו י"ל שהיא לסוף דבריו "וכן אם הניחם וכו'", וראה גם מ"ש לעיל דכן משמע דס"ל המג"א בסי' רנג. וגם אם נאמר דכוונתו היא לתחילת דברי המחבר, דכתב "אבל נותן הוא לתוך כוס וכו'", וגם בהדחת כלים מיירי שנותן כלי אכילה בתוך גיגית וכד' שבה מים עם מלח, דזה ודאי מותר, עדיין זה שונה מנטילת ידים במים עם מלח ששם המלח כשהוא "נמחה ממילא" נשאר בעין, והרי אנו נוהגים להחמיר שאין מניחים בחמה שימס בעין, (כמו"ש בשוע"ר שם סעי' טז). ושאלה זו היא לא רק לפי מה שנת' לעיל.

ואולי י"ל: דמכיוון שכשהשליך מים במלח אז כשהיה נמס המלח היה מתבטל במים כנ"ל, ולא היה מוליד, א"כ גרימת ההמסה (דהיינו הרטבת המלח) נעשתה בהתר, ולכך כשמפריד המלח מהמים (כשנוטל ידיו, והמלח נשאר על ידיו), אין הוא ממיס על ידי זה, אלא גורם שההמסה (שתעשה בלאו הכי) תהיה בעין, וזה י"ל שיהיה מותר.

ויש לדמות זה למה שראיתי בספר פסקי תשובות סי' שכ ס"ו דכתב בשם כמה פוסקים דגם למי שמתיר להמיס רק כשמניחו בכוס וכו' הוא רק כשעושה איזו פעולה ע"מ שיהא נימוח, כמו שמניחו בחמה או סמוך למדורה וכד', אבל אם מוציא קרח מתא ההקפאה ואינו עושה שום פעולה ע"מ להפשירו אלא נפשר מאליו גם יהיה מותר אפי' שלא מניחו בתוך המים, דההוצאה מתא ההקפאה הוא רק הסרת המונע מאי הפשרתו, ודוק.

והנה בשבת כהלכה (שם) כתב בשם "הפחד יצחק" שלא שייך איסור אלא בדבר המתרסק שנעשה ממנו גופו מים, אבל סוכר על ידי המיחוי והריסוק אינו הופך למים אלא שמתערב היטב במים, ולא שייך בזה הסברא שבורא דבר חדש לפי שאין הסוכר הופך לנוזל אלא נמס ומתערב בנוזל, ע"כ. והנה לפי"ז יהי' מותר לשפשף סוכר בידיו ולהמיסו, ומאי שנא ממלח (ושומן) שבמפורש נכתב שצריך ליזהר בזה, וצ"ע.

ויש להוסיף: דמה שנת' לעיל בטעם האיסור לרסק שלג בתוך המים, הוא בהנחה שדעת אדה"ז היא שאין לרסק בידיו שלג אפי' בתוך המים, וכן כתבו בפשטות בקצוה"ש ובשבת כהלכה דלעיל, אלא שלא מצאתי הכרח לפרש כן דעתו, דלפי מ"ש בסעי' יט המחלוקת בין ב' הדעות שם היא אם מותר לרסק שלג בידיו מחוץ לכוס והוא זב לתוך הכוס, כן צריך לפרש לפי מ"ש להדעה הב' המקילה לאחר שכתב שיש מתירים לרסק שלג בידיו אם הם רטובות "וכן מותר אפי' לרסק בידים חתיכות שלג וברד שיהא נמחה וזב לתוך כוס יין וכו'" ואם נאמר שכוונתו בתוך הכוס יין אינו מובן מהו "אפילו", עכצ"ל דכוונתו שלדעה זו מותר לרסק מחוץ לכוס ויהא נמס וזב לתוך הכוס, וכמובן גם מטעם ההיתר שנת' שם שמתאים גם לאופן ריסוק זה. אלא שלפי"ז אינו מובן כ"כ שכותב בדעה הא' (סעי' טז) הלשון "שלא התירו אלא ליתן לתוך כוס", ולא כתב "לרסק". אלא שלאידך ממ"ש (סי' שיח סעי' כה) להדעה המחמירה הטעם שאסור להניח שימס מאליו "וה"ז דומה למרסק וכו'", משמע שבכל אופן שהוא גורם להמסה הוא כמרסק בידיו, וליתן בתוך כוס הוא ג"כ דומה למרסק, אלא שמותר מפני שמתבטל במים שבכוס, ואפשר לפרש שכתב ליתן מפני שכן הוא הדרך לצנן. ואם כנים הדברים יש לדייק זאת גם ממ"ש (סי' שיח סעי' כח) "ולד"ה מותר ליתן שומן מהותך שנקרש ע"ג מיני קמחים וקטניות רותחים, ובלבד שלא ירסקנו בידים אלא יניח על גביהן או בתוכן והוא נימוח מאליו", די"ל דמה שהדגיש כאן שלא ירסקנו בידים (בשונה מהנחת שלג במים), הוא מפני שאין הוא מעורב במקום שמרסקו, ושם הוא בעין.