איתא בגמ' שבת קמד, ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אלמא קסבר משקה הבא לאכול אוכל הוא". וברש"י שם: "לתוך הקדרה של תבשיל לתקנו . . ואין זה דרך פריקתו, והוי כמפריד אוכל מאוכל". וברש"י ד"ה 'אבל לא לתוך הקערה': "דזימנין דלמשקה קאי...".

והביאור בגמ' הוא, דסוחט לתוך קדרה הוי אוכליא דאיפרת ומותר אפילו בשבת. וכך ביארו כל הראשונים בסוחט ענבים לתוך קדרה.

אבל בחולב עז בשבת לתוך קדרה מצינו מחלוקת ראשונים: שיטת התוס' - דחולב עז לתוך קדרה בשבת אסור, דאין זה נקרא אוכלא דאיפרת, דאינו יכול לאכול הבהמה בשבת, דהא חסר שחיטה. ובתוס' נראה ב' טעמים דאסור וז"ל התוס' ד"ה חולב עז: "...אבל בשבת לא חזיא לשחיטה כמו דש חשובא, (וטעם אחר נראה) שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת..." - ושמשמע שאסור מטעם בורר. והנה במהרש"א העיר על זה, וז"ל המהרש"א: "הוא מגומגם דבתחלת דבריהם נראה דתולדה דדש הוי חולב בשבת . . אבל מה שכתבו בסוף דבריהם וכחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת והיינו תולדה דבורר". היוצא מדברי התוס', דחולב עז לתוך קדרה הוא דוקא ביו"ט וז"ל: "דהיינו דוקא בי"ט דחזיא בהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת". ובר"ן כתב דאיסור חליבת עז לתוך קדרה אסור מטעם בורר, וז"ל: "מה שאין כן בעז דלא חזיא בשבת ואי שרינן לחלוב לתוך הקדרה נהי דהאי חלב כיון דבא לאוכל כאוכל דמי, מכל מקום הוי לי' כבורר אוכל מתוך פסולת, הלכך דווקא ביו"ט דעז גופי' חזיא לאכילה, אבל שבת דלא חזיא לאכילה לא". והרמב"ן חולק על התוס' והר"ן וכותב: דאין זה בורר, כי זה שהעז אסור לאכול הוא משום איסורא הוא דרביעה עילוה ולא מיקריא פסולת. ולשיטתו מותר לחלוב עז לתוך קדרה בשבת, ואי משום מוקצה, שמואל לטעמיה דלית לי' מוקצה.

והנה בחידושי הרמב"ן וכן 'במלחמות' כתב ביאור בשיטת תוס' והר"ן מדוע לתוך הקערה אסור דהיה צריך להיות מותר מצד אוכל נפש ביו"ט (דהא לתוך הקדרה מותר דהוי אוכלא דאיפרת, דהיינו כשחולב לקדרה ויש שם אוכל או תבשיל, הוא מתקנו) וכתב דאסור משום דהוי נולד, וז"ל בחידושיו: "ולדברי רבינו ז"ל דמוקי לי' ביו"ט לייק דכל תיקוני מיכלא ביו"ט שרי, ומיהו לתוך הקערה אסור דהו"ל נולד, דמעיקרא לאו משקה והשתא משקה" ובשו"ע רבנו ס' תצ"ה סק"ט כתב דאסור לחלוב עז ביו"ט מטעם אחר שלא יתבטל משמחת יו"ט. וז"ל: "וכן אסרו חליבת הבהמה, לפי שגם היא נעשית לצורך אכילת ימים רבים, שהרי אדם חלב כל צאנו ביחד". ובקונטרס אחרון הביא דברי הרמב"ן וחולק עליו ומביא דברי הרשב"א בדין שאין על החלב שנחלב מעצמו או ע"י נכרי תורת נולד אם הבהמה עומדת לאכול. והנה ביו"ד ס"צ דיני הכחל סק"א: "הכחל אסור מדברי סופרים, שאין בשר שנתבשל בחלב שחוטה אסור מן התורה, לפיכך אם קרעו ומירק החלב שבו מותר לצלותו". לכאורה דין זה שאין איסור מן התורה לבשל החלב בתוך הכחל משמע שאין עליו דין חלב עד שנחלב, ולפי דין זה משמע כדברי הרמב"ן, דכשחולב הוא דבר חדש ולכן הוא נולד.

ונראה להסביר דברי שו"ע הרב, דבאמת כשהוא בתוך הבהמה הוא ג"כ נקרא חלב ואין זה נולד, רק החידוש של דין בשר בחלב נתחדש רק אחר מעשה החליבה, לאסרו מטעם בשר בחלב.