כתב רבינו בהל' ציצית (סי' יא סל"ה): "יש אומרים, שאין לעשות הציצית בבגד כמו שאנו עושים, אלא יעשה ב' נקבים בבגד ויטיל הציצית בנקב האחד ויוציאם דרך נקב הב'. ואין הלכה כי"א אלו, והבא להחמיר על עצמו ולעשות כדבריהם – לא יעשה כן אלא בטלית קטן, כדי שלא יהי' נראה לכל ומתחזי כיוהרא". ע"כ.

ומקורו טהור בב"י (שם ד"ה וכתב רבינו הגדול), שהביא מ"ש מהר"י אבוהב, ד"בעל העיטור [שער א ח"ג] סובר, דמאי דאמרינן [מנחות מב, א] 'על הקרן – פסולה', הוא משום דאמרינן בספרי [שלח פיסקא קטו], שהיא בעלת שמנה ואנן בעינן שיהי' בעלת ארבע. ופירוש הדבר לדעתו הוא, דמאי דאמרינן על הקרן פסולה הוא כעין ציציות שלנו, שיש בטלית שמנה ציציות, שהרי לכל צד שתהפוך הטלית אנו יכולים להשתמש באלו הציציות, והרי הוא כאלו היו בכאן שמנה ציציות, ולפיכך אמרינן בספרי שטעמו של דבר הוא משום ארבע ולא שמנה. ומטעם זה פסל כל הציציות שאנו עושים בזה הדרך, וכן נברר בשם רבותיו. אלא דרך הציצית שנעשה שני נקבים בטלית ונטיל הציציות בתוכם ונוציא אותם לצד אחד, ואז לא יהיו בכאן אלא ארבע ציציות ולא שמנה.

"וכדי ליישב המנהג שלנו אמר, שנפרש הא דאמרינן 'על הקרן – פסולה' משום ארבע ולא שמנה, דהיינו כשנותן הציצית על הכנף באלכסון, שהציצית נראה שהוא עשוי לכנף זה ולכנף זה והוי לי' כשתי כנפות . . מעולם לא ראינו מי שחשש לדבר זה כלל, וכבר אמרו בירושלמי [יבמות פ"ז ה"ז] 'כל מקום שהלכה רופפת בידך – צא וראה מה הצבור נוהג', ובכמה מקומות בתלמוד אמרו [ברכות מה, א]: 'פוק חזי מאי עמא דבר', והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה מיחזי כיוהרא, ואינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין". עכ"ל.

וכיון דפסק הב"י ד"הבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה מיחזי כיוהרא", כתב רבינו ד"אין הלכה כי"א אלו", ולכן "לא יעשה כן אלא בטלית קטן, כדי שלא יהי' נראה לכל", והיינו לפי הדיעה שהביא לעיל (סי' ח סי"ח), דיש הלובשים ט"ק תחת הבגדים (רק שמוציאים הציציות החוצה, לקיים בו מצות "וראיתם אותו"), דאז לא מיחזי כיוהרא.

ברם, בסידורו (הל' ציצית ד"ה ובטלית קטן) פסק רבינו בסגנון אחר, דלא זו בלבד שבט"ק ישנה רשות לעשות ב' נקבים אלא אכן מלכתחילה "יש לעשות ב' נקבים" כו', ואף ממשיך שם פרט נוסף בזה, ד"יש מדקדקים לעשות הנקבים באלכסון קצת, בכדי שתהא הציצית תלוי' למטה לשולי הבגד, תהא נוטפת (פי' נגועת) ומכה שם תוך מלא קשר גודל מהזויות בשולי הבגד לרחבו, לחוש לדברי המצריכין כן". - מה שלא הזכיר כלל בשלחנו.

וצ"ב טעם השינוי בין השו"ע לסידור, דאי"ז שינוי לשון בלבד כ"א שינוי גם בהתוכן, דדברים אלו שבסידור מקורם בדברי הב"ח (סי' יא ד"ה וכתב סמ"ק), שהביא דברי בעל העיטור הנ"ל ושקו"ט בהם ולבסוף פסק שאכן יש לנהוג כדבריו לכתחילה, ודלא כהב"י שדחהו על הסף. והביאו המג"א (שם סקי"ג), וכתב שכ"ד האריז"ל (שער הכוונות ענין הציצית דרוש ו). ולפ"ז צ"ע טעם השינוי, שבשלחנו פסק רבינו כהב"י ובהסידור פסק כהב"ח. ולא ראיתי שהעירו בזה ל"ע.

כמו"כ יש לתמוה טובא, מדוע חרג רבינו מדרכו דרך הקודש לפסוק "הלכות בטעמיהן" (ראה הקדמת הרבנים בני המחבר לשוע"ר), ולא הזכיר כלל לטעם המוזכר בב"י ד"ארבע ולא שמונה" (ושו"ר שכבר העיר מזה בס' 'ציצית – הלכה למעשה' להרא"י שיחי' גורארי', חולון תשמ"ח, פ"ו הע' 24).

ב. והנראה לומר בזה בהקדים מ"ש בס' 'סידור רבינו הזקן עם ציונים והערות' (להרלוי"צ שיחי' רסקין, קה"ת תשס"ג, הל' ציצית הע' 41) לחלק בין דין הרחקת קשר גודל שהצריכו חכמים בשעת עשיית הנקב בכנף הבגד והדין שתהא הציצית מנטפת על הקרן, שלמרות שבמקור ב' הלכות אלו, בגמ' במנחות (שם), הובאו בסמיכות אחד לשני, אך מ"מ אין גדרם שווה; שכן, דין הרחקת קשר גודל לכו"ע מתייחס לאופן עשיית הציצית, ואילו דין נוטף על הקרן ניתן לפרשו בב' אופנים, יתכן שמתייחס לאופן התלי' והנטיפה בעת לבישת הציצית, ויתכן שמתייחס לעשיית הציצית, היינו אופן קשירתם בבגד.

והביא מהיד אפרים (סו"ס יא), שביאר דבחקירה זו בדין נטיפה על הקרן פליגי המג"א (סקכ"ד) והט"ז, דלדעת המג"א הוא אכן דין בעשיית הציצית ולדעת הט"ז הוא דין בלבישת הציצית. ובשו"ע פסק רבינו כדעת המג"א [וכ"מ מלשונו בשו"ע (סי' יא סל"ד), דכתב לדין הנטיפה על הקרן "כשתולה הציצית בבגד". מ. ו.] ובסידור פסק כהט"ז (ע"ש שתירץ עפ"ז כו"כ קושיות).

ג. ומעתה נבוא לתווך דברי רבינו בשולחנו ובסידורו גבי עשיית ב' נקבים בציצית דלא יהיו נראים כסותרים זא"ז, שבשלחנו פסק רבינו דמיחזי כיוהרא ואין להחמיר בזה כלל, אלא שניתן לעשות כן בט"ק לאלו שלובשים אותה תחת בגדיהם, משא"כ בסידורו פסק דיש לעשות כן לכתחילה ואף הביא דעת המדקדקים בזה.

דלכאורה נראה דטעם עשיית ב' נקבים לדעת רבינו אינו (רק) משום ארבע ולא שמונה הנז' בב"י, אלא גם מדין נטיפה על הקרן, ובזה נצמד רבינו למקור דברי העיטור עצמו, שכתב: "דאי ארחיק כמלא גודל ועושה ב' נקבים ומוציא - בשעת עשי' נוטף הציצית על הקרן באמצעיתו ואינו יוצא התלוי' לחוץ לכנף אבל כשמרכיבו או מוציאו חוץ לטלית ואינו נוגע על אמצעותו קרן בחודו", ומורם מהא דעיקר החיוב דעשיית ב' נקבים לדעת בעל העיטור היא משום דעי"ז נוטה הציצית על הקרן בטוב יותר.

וכדברים האלה ניתן לדייק מכ"מ בדברי רבינו, ומהם:

א) דין עשיית ב' נקבים כתבו רבינו בשלחנו (סי' יא סל"ה) מיד אחר שהביא לדין נטיפה על הקרן (שם סל"ד).

ב) בסידור רבינו, לאחר שכתב "שבטלית גדול יעשה נקב אחד לבד ויכניס בתוכו הד' חוטין ויכפלם לח' וימתחם לאורך הטלית שהוא לרוחב המתעטף ויקשרם שם על צידי הטלית למעלה ממלוא קשר גודל מזוית הטלית שלמטה, שנאמר [במדבר טו, לח] 'ועשו להם ציצית על כנפי', ולא 'בכנפי', אלא בגובה הכנף למעלה ממלא קשר גודל מהזוית", הוסיף בהג"ה: "וגם צריכה להיות הציצית תולה ומנטפת, פי' נוגעת ומכה, על קרן הזויות, ולכך לא יקשרנה על שולי הטלית למטה שהוא אורך הטלית, שנמצאת תלוי' כלפי הקרקע ולא על הקרן . . ולא די במה שהנקב שבו מכניס החוטין הוא למעלה מקשר גודל, שנאמר [דברים כב, יב] 'גדילים תעשה לך על ארבע כנפות', שיהא הגדיל נעשה בגובה הכנף, ומהנקב עד הקשר הראשון אינו נקרא גדיל עדיין...". ע"ש.

ונראה לענ"ד, דדין זה דצריך שתהי' הציצית נוטפת על הקרן הביאו רבינו כסניף נוסף לחיוב היות הנקב למעלה ממלוא קשר גודל מהזוית, בנוסף להנלמד מהפסוק דבעינן "על כנפי" ולא "בכנפי".

ועפ"ז מובן, כי חיוב הרחקת מלא קשר גודל הוא תוצאה מהדין דתהא הציצית נוטפת על הקרן, וכמו שכתב לדייק הרלוי"צ שיחי' רסקין בהערתו הנז' לדייק כן מסדר הופעת ב' דינים אלו בגמ' במנחות, שמיד לאחר דין נטיפה על הקרן נאמר דצריך שיהי' למעלה ממלוא קשר גודל. ע"ש ההוכחה לזה.

ומעתה כאשר עושה נקב אחד בלבד אין הציצית נוטפת על הקרן בטוב כבב' נקבים, שאז תלויין יפה כלפי אמצע הבגד (ואף יש להחמיר שיהיו תלויים באלכסון קצת ע"מ שתהא נוטפת בשולי הבגד לרוחבו).

ג) גבי טלית דקה, ש"גם אם יהדק קשר הראשון על צדי הטלית לא יועיל כלום שלא תרד הציצית אח"כ ממקומה", כתב רבינו התיקון לזה: "אזי עצה טובה לו, לעשות עוד נקב קטן סמוך לשפת הטלית שמצדה לרחבה, למעלה מקשר גודל מהזויות שלמטה, ולהעביר שם חוט הכורך שהוא הארוך, אחר שעשה הקשר העליון כראוי, קודם שיתחיל לכרוך". הרי שנקב נוסף מסייע לנטיפת הציצית על הקרן בטוב, אלא שבט"ג א"א לעשות כן רק באופן זה.

ד. והמורם מכל הנ"ל, דלדעתו הי' צ"ל ב' נקבים אף בטלית גדול אלא שכיון שלא כך נהגו עמא דבר הרי שהמחמיר מיחזי כיוהרא [ויתכן שמטעם זה קפיד טובא בט"ג שתהי' נוטפת על הכנף, כיון שאינה תלוי' בטוב כבט"ק שיש בה ב' נקבים ואף ייעץ לעשות בה נקב קטן נוסף]. משא"כ בטלית קטן שתחת בגדיו, דליכא למיחש בה ליוהרא – הרי, אדרבה, יש להחמיר בזה, כדי שתהא נוטפת על הקרן בטוב וכמובן שבזה יראה כד' חוטין ולא כח' חוטין.

וי"ל דהוא בהתאם לשיטתו בסידור לפסוק כהט"ז, דחיוב הנטיפה על הקרן הוא גם בשעת הלבישה.

ועפ"ז י"ל, דעיקר הטעם לשיטת רבינו, להחמיר לעשות ב' נקבים משום ארבע ולא שמונה תלוי' האם תצא מזה חומרה נוספת דנטיפה על הקרן בשעת הלבישה.

ובזה יבואר בטוב טעם החילוק בין פסקי רבינו בדין עשיית ב' נקבים בין השו"ע לסידור, שבשו"ע רק 'נתן רשות' להחמיר כן בטלית קטן, שכיון שמכוסה תחת בגדיו לא מיחזי כיוהרא, אולם בסידור פסק דיש להחמיר כן בטלית קטן אף בתורת חיוב ("יש לעשות").

דלפמשנ"ת יש לומר בפשטות, שכיון שבשו"ע פסק רבינו בדין נטיפה על הקרן כדעת המג"א, שעיקר חובתה הוא בשעת עשיית הציצית, הרי שאין מקום להחמיר כלל לעשות ב' נקבים בשביל זה, שכן מה שבב' נקבים נוטפת הציצית יותר בטוב על הקרן, היינו דוקא בשעת לבישתה, אך אם אין חיוב שיעשה כן בשעת לבישתה, הרי שאינה אלא חומרא בעלמא, שכן בשעת עשייתה החיוב הוא רק מצד ארבע ולא שמונה ולא כן נהגו עמא דבר והמחמיר מיחזי כיוהרא וכו'.

משא"כ בסידור, בו פסק רבינו בדין נטיפה על הקרן כדעת הט"ז, שהחמיר בזה, דגם בשעת לבישת הציצית בפועל צריך שתהא נוטפת על הקרן – ודאי יש לחזר אחר חיוב לעשות ב' נקבים, אלא דבטלית גדול הנראה לכל מיחזי כיוהרא ואין להחמיר בזה (ולהעיר מל' רבינו בסידור גבי ט"ג "רק שבטלית גדול יעשה נקב אחד לבד..."), משא"כ בטלית קטן.

ומעתה יובן שפיר מה שלא ביאר רבינו בשלחנו הטעם לכך דצריך שיהיו ב' נקבים משום ארבע ולא שמונה, שכן לשיטתו, כמשנ"ת, דין זה נובע מדין נטיפה על הקרן, ולכן כתבו בהמשך למ"ש לעיל מיני' בדין זה, ובא להורות דכיון דאינו אלא חיוב בשעת הקשירה אין לעשות בשבילו ב' נקבים ואי"ז אלא חומרא בעלמא מצד ארבע ולא שמונה. ודו"ק.