בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן סי' שכ סעי' טז איתא: "השלג והברד וכל כיוצא בהם אסור לרסק אותם בידים דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן משום שבורא מים הללו . . ויש אומרים שלא התירו אלא ליתן לתוך הכוס שהנימוח אינו בעין לבדו אלא מעורב ביין או במים שבכוס אבל כשהנימוח הוא בעין לבדו אסור אפילו בדיעבד".

ובסעי' יט כתב וז"ל: "צריך ליזהר שלא לשפשף ידיו במלח מפני שהמלח נימוח על ידיו אבל מותר להשליך גם במלח וליטול ידיו מהם אע"פ שהמלח נמחה שם מאלו ובלבד שלא ישפשנו בידיו . . ויש אומרים שכל שהנימוח אינו בעין לבדו אלא מתערב בדבר אחר אפילו מרסקו וממחהו בידם מותר . . וכן מותר אפילו לרסק בידים חתיכות שלג וברד שיהא נמחה וזב לתוך כוס של יין או מים מפני שטעם איסור הריסוק בידים הוא משום גזירה שמא יסחוט פירות העומדים למשקין לפי שהשלג והברד למימיהן הן עומדים וכיון שהוא מתערב בדבר אחר לא גזרו לפי שאינו דומה לסחיטת פירות העומדים למשקין שהמשקה הנסחט הוא בעין לבדו" עכ"ל.

נמצא שבין להיש אומרים שבסעי' טז ובין להיש אומרים שבסעי' יט מותר לתת חתיכת ברד לכוס שיש שם מים או יין. והמחלוקת ביניהם היא האם מותר גם לרסק בידיו חתיכות שלג או ברד שיהא נמחה וזב לתוך כוס של יין או מים. שלהדיעה ראשונה אסור ולהדיעה השני' מותר.

אבל יש להעיר שבתחילת סעי' טז כתב רבינו שטעם האיסור לרסק השלג והברד בידים הוא משום שדומה למלאכה שבורא מים הללו. משא"כ בסעי' יט, כשמביא הדיעה שמתירה לרסק חתיכת ברד ושלג בידים לכוס של מים או יין כותב רבינו מפני שטעם איסור הריסוק בידים הוא משום גזירה שמא יסחוט פירות העומדים למשקין.

הרי שרבינו כותב שני טעמים מובדלים לגמרי לטעום איסור ריסוק ברד ושלג בידים. ואם הי' רבינו כותב שני הטעמים במקום אחד, לא הי' קשה, כמובן.

ונסתפקתי אם הטעמים הוא חלק ממחלוקתם דהיינו שלהדיעה הראשונה שאסור לשפשף בידים שלג וברד אפילו לכוס של מים או יין הטעם של איסור ריסוק שלג או ברד הוא משום שהוא בורא מים הללו, ולכן אולי אפשר לומר שאין חילוק אם יש מים או יין בכוס או לא שהרי סוף סוף על ידי השפשוף בידים הוא בורא המים הללו אפילו אינם בעין.

משא"כ להדיעה שמתיר לשפשף שלג וברד בידים לתוך כוס של מים או יין הם סוברים שטעם האיסור של הריסוק בידים הוא משום גזרה שמא יסחוט פירות העומדים למשקין וכיון שהוא מתערב בדבר אחר לא גזרו לפי שאינו דומה לסחיטת פירות העומדים למשקין שהמשקה הנסחט הוא בעין לבדו.

אבל ראיתי ברבינו נסים סוף פרק במה טומנין ד"ה 'ואין מרסקין', וז"ל:"...אבל נותן הוא לתוך הכוס, של יין בימות החמה כדי לצננו ואע"פ שנמחו מאליו ובתוס' משמע דאפילו לרסק לתוך הכוס שרי דקתני אבל [מרסק] הוא לתוך הקערה ומשמע דמשום סרך מלאכה נגעו בה אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין לפי שהברד והשלג למימיהן הן עומדין", עכ"ל בנוגע לעניננו.

הרי מצינו שרבינו נסים מביא התוס' שמותר לרסק בידים לתוך הכוס, וכותב תיכף אחר זה ומשמע דמשום סרך מלאכה נגעו בה. דהיינו שאפילו להדיעה השני' שמתירה לרסק שלג או ברד לתוך כוס של מים או יין הם גם כן סוברים הטעם של איסור ריסוק ברד או שלג בידים משום שבורא מים הללו.

ואם כן, לפי זה עדין צריך להבין למה מביא רבינו בסעי' יט דוקא הטעם משום גזירה שמא יסחוט פירות העומדים למשקין.