בקובץ הקודם [תתעט, ע' 64] העיר הר"ג שי' אבערלאנדער על דברי אדה"ז בסי' שמ ס"ב "ומותר גמור מן התורה ואף מדברי סופרים אין איסור לסייע אלא לעושה מלאכה גמורה או לדבר האסור משום שבות שלא במקום מצוה אבל במקום מצוה לא גזרו על הסיוע כמו שלא גזרו על האמירה לנכרי לפי שהוא אינו עושה כלום ואף בסיוע אינו עושה מאומה שמסייע אין בו ממש באמת אלא שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו אבל העושה מעשה, אסור אפילו הוא שבות דשבות במקום מצוה כמ"ש בסימן שלא", שלכאורה אינו מוצא זאת בסי' שלא, והעיר שמה שבמהדורה החדשה של השוע"ר ציינו לסי' שלא ס"ח אינו מובן, כיון שלא מיירי שם במקום מצוה.

ולא הבנתי את דבריו, הרי בסי' שלא ס"ח הביא רבנו מחלוקת האם למול בבית הכנסת כשאפשר למולו בבית נקרא מצוה, ואדה"ז הכריע בזה כדעה הב' שמשום "ברב עם הדרת מלך" יש מצוה למולו בבית הכנסת, ועפ"ז קבע אדה"ז שיש לנהוג שהנכרי יוציא ויכניס התינוק מהבית לבית הכנסת, "אבל לא יוציאוהו ויכניסוהו ע"י שנים שזה עוקר וזה מניח, אע"פ שהוא פטור מ"מ הרי הוא אסור מדברי סופרים", הרי להדיא שאף שמתיר לעשות שבות דשבות ע"י נכרי שהרי מדובר בהוצאה והכנסה מבית לכרמלית ומכרמלית לבית הכנסת, בכל זאת הוא אוסר לעשות זאת ע"י שני ישראלים אף שמיירי בשבות דשבות דשבות (שנים שעשואה ובכרמלית) ובמקום מצוה (למול בבית הכנסת משום ברוב עם).

וכבר צויין שם לדברי אדה"ז בסי' שמז ס"ז שכתב "ומשום צורך מצוה אין מתירין שום איסור קל ע"י ישראל כמ"ש בסי' שלא", ומתוך דבריו שם ברור שהכוונה לס"ח, ע"ש ודו"ק.

ויתרה מזו יש לומר דמה שאדה"ז מציין לסי' שלא הוא בדוקא, כי כוונתו היא רק לדוגמא המובאת בס"ח, ולא לדוגמאות אחרות.

והביאור בזה, ובהקדים, דלכאורה קשה דבסי' שלא עצמו בס"ט מתיר אדה"ז שבות דשבות במקום מצוה ע"י ישראל, שהרי מתיר לכרוך סמרטוט על על האצבע ולהביאו דרך כרמלית בשביל המילה, ואיך זה מתאים עם מה שכתב בסעיף שלפני זה, ועם המפורש בסי' שמ סוס"ב ש"העושה מעשה אסור אפילו הוא דשבות במקום מצוה"?

ויש לומר, שמה שכתב אדה"ז "העושה מעשה" - אינו כולל בזה מי שעושה בשינוי (כמו שלא כולל מסייע כמבואר שם), אלא רק אם עושה מעשה שלא בשינוי, וכדוגמא המובאת בסי' שלא ס"ח (דוקא) ששנים עושים מלאכה זה עקירה וזה הנחה (שאסור מד"ס כמבואר בסי' שמז ס"א), שבאופן זה אסור אפילו אם הוא שבות דשבות במקום מצוה. אבל אם הישראל עצמו עושה את השבות בשינוי - אזי הוי ככל שבות דשבות שמותר במקום מצוה, וכמבואר בסי' שלא ס"ט.

וכן מפורש בסי' שג סכ"ג בסוגריים שאם מוציא דברים שהם משוי גמור בחצר שאינה מעורבת בהוצאה שלא כדרכה "הרי הם כשאר שבות דשבות שלא התירו אלא במקום מצוה", הרי שבמקום מצוה התירו שבות דשבות שנעשה ע"י ישראל בשינוי.

ונראה לומר שחילוק זה (לחלק בין שבות שנעשה ע"י ישראל בשינוי לשאר שבות דשבות) למד אדה"ז מדין המובא בסי' שז סי"ב: "דבר שמשנה בעשייתו מדרך החול אע"פ שהוא שבות גמור מותר לעשותו אפילו ע"י ישראל במקום צער כמ"ש בסי' שכח", הרי לנו שאפילו מלאכה גמורה התירו ע"י ישראל כשעושה כן במקום צער [גדול] כמבואר בסי' שכח ס"מ, אע"פ שלא התירו לעשות אותה ע"י נכרי שלא בשינוי (כמבואר שם בס"כ), נמצא שעשיית מלאכה ע"י ישראל בשינוי קלה יותר מעשיית מלאכה ע"י נכרי שלא בשינוי, וא"כ אם התירו שבות דשבות ע"י נכרי במקום מצוה, כל שכן שיש להתיר שבות דשבות ע"י ישראל בשינוי במקום מצוה.

עוד העיר הרב הנ"ל על מה שצויין בשוע"ר סי' רסז הערה טז במהדורה החדשה, שמנהג חב"ד שלא להקדים קבלת שבת ותפלת ערבית מבעוד יום, שאינו מבין היכן מצינו כן.

וגם בזה לא הבנתי דבריו, הרי כך כותב להדיא בבדי השלחן סי' עז סקט"ו, שבהיותו בליובאוויטש בשנת תער"ב לא התפללו קבלת שבת ותפלת ערבית מבעוד יום, אלא אדמו"ר הרש"ב היה אומר מאמר דא"ח אל תוך הלילה, ורק אח"כ התפללו ערבית, כלומר שכך היה המנהג המקובל.

ומזה התפשט המנהג גם כיום בהרבה ריכוזי אנ"ש בעולם שלא ממהרים לומר קבלת שבת ותפלת ערבית מבעוד יום, אלא לומדים לפני כן חסידות ורק אח"כ אומרים קבלת שבת ומתפללים ערבית.

[ומובן שבמקום שלא מנצלים זמן זה ללימוד חסידות אלא לדברים בטלים עדיף להקדים קבלת שבת ותפלת ערבית, וכידוע מנהג כ"ק אדמו"ר זי"ע בשנת תשד"מ שהיה מקדים לרדת לקבלת שבת, מפני טעם זה].