א. בשו"ע אדה"ז סי' שיז ס"א, "הקושר והמתיר הן מאבות מלאכות . . ומן התורה אינו חייב אלא על קשר של קיימא העומד להתקיים לעולם, דהיינו שקושרו על דעת שישאר כל זמן שאפשר לו להיות קיים . . ואע"פ שאפשר שיצטרך לו להתירו בזמן קרוב ויתירנו, אעפ"כ הואיל וכשקושרו . . ואפשר שישאר כן לעולם, הרי זה נקרא קשר של קיימא...". ובאבנ"ז סי' קפא (ובספר אגלי טל השלם סי' כה) כתב שמשמע מזה שחייבים גם על קשר שהוא ספק אם יתקיים לעולם.

והקשה ע"ז דבקשר דרבנן כתב אדה"ז (שם), שאם הוא ספק שיתקיים ז' ימים מותר לקשרו, וז"ל: "ואפי' אם רוב הפעמים דרכו לקיימן ז' ימים, אלא שלפעמים ג"כ מתיר אותו בתוך ז' . . אינם נקראים קשר של קיימא".

וכמו"כ יש לדייק ממ"ש בס"י, "כל קשר שלפעמים נמלך ומבטלו לעולם..." (דהיינו שהוא ספק אם יתקיים) "אסור שמא ימלך ויבטלנו". והיינו שהאיסור הוא רק מחשש שמא יבטלנו, אבל מצ"ע מותר הוא.

וי"ל הביאור בזה, בהקדם ביאור לשון הגמרא, שבת עד, ב, "קשירה במשכן היכא הואי? . . אמר אביי שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרים אותה. א"ל רבא, תרצת קושר, מתיר מאי איכא למימר . . אלא אמר רבא ואיתימא רבי עילאי שכן צידי חלזון קושרין ומתירין (ברשתותיהן)". וצ"ל, שהרי רבא בא לתרץ קושייתו, מתיר מאי איכא למימר, ובנוגע לקושר ניחא לי' בתירוץ אביי. וא"כ אינו מובן הלשון "אלא אמר רבא . . קושרין ומתירין".

ומבאר בזה הצ"צ בחידושיו (בפרק אלו קשרין, קיא, א), דבאמת רבא מחדש לנו גם בהגדר דמלאכת קושר שהרי אורגי יריעות כשקושרים נימא שנפסק, אינם מתירים אותו לעולם, ולפ"ז הפי' בקשר של קיימא הוא קשר שמתקיים לעולם. ומוסיף רבא, שגם קשרי רשתות שלפעמים מתירים אותן (לקצרן או להרחיבן -רש"י), חייבים על קשירתם. ומ"מ נקראים של קיימא מצד ג' טעמים; א, אינו ודאי שיתירנו ואדרבא הוא מקרה רחוק. ב, בודאי יתקיים זמן רב. ג, כעת בשעת הקשירה אין שום צורך להתירו, רק אפשר שיתחדש הצורך.

ועפ"ז יתבארו דברי אדה"ז שהרי החידוש של קשרי רשתות הוא שחייבים גם על קשר שהוא ספק אם יתקיים, דכיון שבשעת הקשירה "עומד להתקיים לעולם", שאין אפי' ספק שיתירנו, ורק אפשר שיתחדש צורך להתירו. וי"ל שזהו דיוק הלשון "ואע"פ שאפשר שיצטרך לו להתירו בזמן קרוב" ולא "ואע"פ שאפשר שיתירנו בזמן קרוב", שהרי גם הצורך עצמו יתחדש. משא"כ ספק קשר דרבנן, (שהדוגמא לזה הוא ת"ח, שלפעמים אינו חולץ מנעליו כ"א משבת לשבת), מותר לקשרו משום שבשעת הקשירה אינו עומד להתקיים (בודאי).

והנה בהטעם שנקרא קשר של קיימא, אדה"ז שולל אופן הא' והב', שאף אם הוא מקרה רחוק שיתירנו, "ואפי' אם רוב הפעמים דרכו לקיימן ז' ימים אלא שלפעמים ג"כ מתיר אותו בתוך ז' מותר לקשרו". ואף אם לא יתקיים בודאי זמן רב, "ואע"פ שאפשר שיצטרך לו להתירו בזמן קרוב ויתירנו", חייב (אם עומד להתקיים לעולם).

ב. בס"י "כל קשר שלפעמים נמלך ומבטלו לעולם, אע"פ שתחלת עשייתו אינה ע"מ לבטלו, אסור שמא ימלך ויבטלנו . . ויהי' קשר של קיימא".

וצ"ל, שהרי לפי ההגדרה דלעיל אזלינן בתר שעת הקשירה, ואינו נוגע אם הקשר מתקיים בפועל או לא, וא"כ בנדו"ד אע"פ שמבטלו והקשר מתקיים, מכיון שתחילת עשייתו אינה ע"מ לבטלו, אינו נקרא קשר של קיימא. ומפורש הוא להיפך בס"א, בנוגע לקשר דרבנן, (לפי דעה הא' שאסור לקשור קשר שבדעתו שלא להתירו ביומו) וז"ל: "אבל אם אין בדעתם כלום כשקושרם אלא קושרים סתם, מותרים לקושרם בשבת, ואף שאח"כ אינם מתירין אותן בלילה עד לאחר איזה זמן, אינם נקראים בשביל כך קשר של קיימא, הואיל ובשעת הקשירה לא הי' הדבר ודאי שלא יתירו אותו בליל מוצאי שבת . . וכן מותרין להתירן בשבת אם קשרו סתם, אפילו קשרו לפני השבת זמן מרובה ולא התירו בינתיים".

ואולי י"ל שגם זה מתורץ עפ"י הנ"ל שהרי אף שבכללות תירוץ רבא חמור הוא מתירוץ אביי, מ"מ במקרה זה (שתחילת עשייתו אינה ע"מ לבטלו, ומ"מ הקשר מתקיים), קולא היא. שלפי אביי יתחייב כיון שהקשר מתקיים, וכיון שכן היה במשכן, חייבים על קשירתו. אבל להתירו י"ל שמותר, שהרי מלאכת מתיר היא רק בדוגמת קשרי רשתות שנקשרת על דעת שתתקיים.

ועפ"ז י"ל שקשר שתחילת עשייתו היתה ע"מ להתירו, ונתקיים יותר מיום א', לא נקרא קשר של קיימא דרבנן, (א. משום שאי"ז עיקר קשר של קיימא י"ל שבכלל לא אסרוה, וב.) משום שאין בזה שום נפק"מ, שהרי לקושרו אינו אסור, שהרי זה רק חשש שמא יבטלנו ויהי' קשר דרבנן ולהתירו מותר כנ"ל.