בגליון תתסח הערתי על מ"ש בשוע"ר סי' לב ס"ה: "ותקון מועיל אף בתפילין ומזוזות אף בנגיעות אות באות בענין שנפסלו לדברי הכל כמו שיתבאר" ע"כ. וכתבתי שצ"ל: "לדעת המחמירים" (או כיוצא בלשון זה), ודלא כפי שכתבו בשוע"ר מהדו"ח.

ובגליון תתסט כתב הרב מ. צ. אשר כונת רבינו (בדבריו: "ותקון מועיל אף בתפלין ומזוזות בענין שנפסלו" כו') היא לפסול מחמת היקף גויל, ולא לפסול מחמת צורת האות.

וכנראה לא עיין הרב הנ"ל בדברי רבינו באותו הסעיף שבו אנו עוסקים:

יש שם שתי דעות, לדעה הראשונה אזי באם ישאר צורת האות לאחר הגרירה, אזי כשר אף בלא גרירה, ולדעה השניה יש להחמיר ולגרור.

ומה שכתב רבינו בהמשך הסעיף: "ותקון מועיל אף בתפילין ומזוזות אף בנגיעות אות באות בענין שנפסלו לדברי הכל כמו שיתבאר", בודאי אין כונתו למקרה שלא ישאר צורת האות, ואזי תקון מועיל, שהרי תקון זה הוא שלא כסדרן.

וא"כ כונתו למקרה שאף לאחר הגרירה ישאר צורת האות, והרי אין זה נפסל לדעה הראשונה, שהרי לדעה הראשונה אין צורך כלל לגרור.

וע"כ כתבתי שכונת רבינו: "בענין שנפסלו לדעת המחמירים", וזהו כל ביאורו של רבינו, שרצה לומר, אשר פסק הט"ז שתקון מועיל הוא, מכיון שהט"ז סובר כהדעה השניה, שאף במקרה שישאר צורת האות יש לגרור, ולכך צריך הט"ז לחדש שתקון מועיל, וכונת הט"ז באופן שישאר צורת האות. והאריכות אך למותר,

w

ושוב נדרש לדברים, ידידי הרב ד. א. בגליון תתע, והוא מפרש את הדברים כאילו היה נכתב: "ותקון מועיל לד"ה".

אבל מה לעשות שרבינו כתב: "ותקון מועיל כו' בענין שנפסלו לד"ה".

w

איני יודע מה גורם להם להדחק ולפרש את דברי רבינו שלא כצורת הכתיבה הידועה של רבינו, שהיא תמיד ברורה וישירה. הלא דברי רבינו ברורים.

שמא מפריע להם לפענח את הראשי תיבות: "לד"ה" – לדעת המחמירים, פיענוח שאינו מצוי.

וכי ראשי תיבות אלו רבינו חתום עליהם?, הלא יתכן שהוא מעשה ידי הבחור הזעצער, ומאימתי מדייקים בסגנונו של הבחור הזעצער, למה הוא רגיל ולמה הוא לא רגיל.

הנה בראותי את התגובות השונות בשני קובצים האחרונים מאת קוראי הקובץ עיינתי עו"פ בענין זה של היכר ציר.

ואחרי עיון נוסף נתברר לי שמש"כ הרה"ג ר' זלמן שמעון ז"ל במכתבו להשואל, שלהב"י העיקר היכר ציר, אין לפרשו כפשוטו כלל. וברור הדבר שכתב את זה רק בדרך גוזמא, או שכתב את זה רק להוציא מלבו של השואל, שהביא מהלבוש שהיכר ציר אינו מעלה או מוריד, לכן להוציא מלבו כתב שלהב"י זה (כלומר היכר ציר) הוא עיקר, אבל אין לפרשו כפשוטו כמשמעו, כדלהלן.

דהנה במנחות לד ע"א גרסינן, "מאי היא? (מנלן דמימין - רש"י) תניא בית ביאתך מן הימין (דרך ימין לביאה – רש"י), אתה אומר מן הימין או אינו אלא מן השמאל? ת"ל ביתך, מאי תלמודא? אמר רבא (רבה) דרך ביאתך (לביאה ולא ליציאה – רש"י) דכי עקר אינש כרעיה דימינא עקר" ע"כ.

הרי לנו שתלמוד ערוכה היא שהעיקר הוא, שהולכים אחרי ימין הכניסה וחז"ל דורשים את זה דרשה גמורה מן הפסוק ביתך דהיינו דרך ביאתך, ואין שום מחלוקת בזה.

ושמא תאמר "אין לפסוק הלכה מתוך הגמרא" אזי נלך לפוסקים ראשונים ואחרונים. ראש וראשון הרמב"ם, שסובר שדלת הוא מן התורה (ואחד מן הכותבים רצה להוכיח שלפי הרמב"ם העיקר הוא היכר ציר) שהרי ברמב"ם הלכות מזוזה פ"ו הלכה יב כותב "והיכן קובעים את המזוזה? בתוך החלל לשל פתח וכו' . . וצריך לקבעה על ימין הנכנס לבית" ובהלכה יא כותב בין השאר "פתח שבין שני בתים – הולכין אחר הציר של דלת וכו'" הרי שגם לפי הרמב"ם העיקר הוא ימין הנכנס ורק בפתח שבין שני בתים (בדומה לפתח שבין בי גברי לבי נשא) הולכין אחר הציר.

הטור ביו"ד סי' רפט כותב וז"ל: "ואיזהו מקומה במזוזת הפתח הימיני שהוא ימין לביאה כשאדם נכנס לבית וכו'". ואחרי איזה שורות חוזר על זה עוד פעם בכתבו בין השאר וז"ל: "רק שתהיה בצד הימין לביאה, שאם לא קבע בצד הימין לביאה ודאי מעכב". ואח"כ ממשיך "ואם אינו ניכר איזה ימין לביאה וכו' כגון מי שחולק ביתו לשנים וכו' אנו הולכים אחר היכר ציר וכו'".

השו"ע סי' רפט סעי' ב כותב "וצריך לקבעה על ימין הנכנס ואם קבעה בשמאל פסולה". ובסעי' ג כותב "מי שחולק ביתו לשנים וכו' . . במקום שעושה החור שבסף שציר הדלת סובב בו וכו' וכו'" וכן גם באחרונים כולם פה אחד שהעיקר הוא ימין הנכנס, ורק כאשר חולק ביתו לשנים וכו' אז בלית ברירה הולכים לפי היכר ציר, כי מסופקים אנו איזוהי דרך כניסה.

ואך למותר הוא האריכות בדבר הפשוט ומוסכם מכל הראשונים ואחרונים, ומיוסד על הגמרא המפורשת שהבאנו לעיל והברייתא שדרשו חכמינו מתוך הפסוקים שהעיקר הוא, שמקום קביעות המזוזה הוא בימין הנכנס, ורק כאשר יש ספק כמו מי שחולק את ביתו וכו' אז הולכים לפי היכר ציר, אבל העיקר הגדול להלכה שמקום קביעת המזוזה הוא לימין הנכנס.

ובאמת כאשר מדייקים היטב בגמרא (מנחות לג ע"א) משמע שמפני זה גדלה התמיה של חכמי הגמרא (מנחות לג ע"א) על רב יהודה אמר שמואל כאשר חידש את הדין הזה של היכר ציר, עד כדי כך שמיד הוצרך הגמרא לפרש את דבריו שלא יהיו כ"כ תמוהים "היכי דמי כגון פיתחי דבין תרי בתי בין בי גברא לבי נשא" אשר בשביל זה כתב המרדכי אומר ר"י "דוקא בין גברא לנשי ששניהם עיקר ושניהם פתוחים לרה"ר אבל מבית לחדר או לעלי' שעיקר תשמישו ומוצאו ומובאו מבית לשם לא אזלינן בתר היכר ציר אלא יניחנה בחדר דלצרכו הוא עשוי". עכ"ל המרדכי, הובא דבריו בב"י ובדברי חמודות על הרא"ש הלכות מזוזה סי' טו.

הרי שהמרדכי ס"ל שרק בין גברי לבי נשא, שא"א לעמוד עליו איזהו דרך כניסה ואיזה דרך יציאה, אז הולכים בתר היכר ציר, ולא בשאר חדרי הבית או מבית לעלי' ששם יכולים לעמוד עליו איזהו דרך כניסה, מטעם חדר שעיקר תשמישו שם לשם חשוב דרך כניסה. וכמדומה שרובם ככולם של הפוסקים מסכימים עם המרדכי בזה.

אלא שכבר הוכחתי בקובץ תתעא שהתוס' והרא"ש חולקים בזה על המרדכי, וס"ל שגם בשאר חדרי הבית ובכ"מ שיכול להיות ספק איזהו דרך כניסה אזלינן בתר היכר ציר. ועל תוס' זו סמכו רבותינו הק' ללכת אחרי היכר ציר בכל מקרה של ספק, עיי"ש בקובץ תתעא באריכות.

וזה נ"ל הוא עיקר ההבדל בין שיטת חב"ד לשיטת שאר העולם, שהם הולכים בשיטת המרדכי, ואנחנו הוכים בשיטת התוס', ובדרך שהורנו רבותינו שגם בשאר חדרי הבית באם יש רק איזהו ספק, הולכים לפי היכר ציר.

וההסבר נ"ל ג"כ בפשטות, שהם וסיעתם ס"ל שבכ"מ אפי' במקום שיש להסתפק איזהו דרך כניסה, אבל עכ"פ יכולים להכריע ע"פ שכל איזהו החדר ששם הוא עיקר תשמישו – לשם הוא דרך כניסה, ורק כאשר אין להכריע כלל כמו בין בי גברי לבי נשא, אז בלית ברירה הולכים לפי היכר ציר. אבל לשיטתינו הוא להפך שבכ"מ שיש להסתפק ואפי' ס"ס ואפי' ספק כל שהוא ואפי' כאשר יש להכריע ע"פ שכל באיזה חדר הוא עיקר השתמשותו, אעפ"כ אין סומכין על השכל אלא הולכים לפי היכר ציר. ורק בהכניסה הראשונה ששם אין להסתפק כלל, אז דוקא הולכים לפי ימין הכניסה. והיסוד לשיטה זו לפענ"ד הוא בתוס' כמו שהוכחתי שם כנ"ל.

והנה שאלתי בקובץ הנ"ל מהיכן מוכיח הרה"ג רז"ש ז"ל שלהב"י העיקר הוא היכר ציר? והרב ישראל יוסף הכהן הענדל שליט"א כתב, שכוונתו על מה שכתוב בהגהות של בעל מסגרת השלחן, על הלחם הפנים.

ומביא שם הנוסחא מש"כ הב"י "פתח שבין בית לחצר אם יש לחצר פתח אחר לרשות הרבים אז אית לן למיזל בתר היכר ציר, אבל אם אין לחצר פתח לרה"ר אז יש לקבוע בימין הכניסה מבית לחצר" עכ"ל. ויש לי לשאול, הרי הטעם שהולכים אחרי היכר ציר הוא, רק מפני שיש לחצר פתח אחר לרה"ר, וא"א להכריע איזהו דרך כניסה או מחצר לבית או מבית לחצר, א"כ הרי זה ממש דומה לפתח שבין בי גברי לבי נשא, שא"א לדעת איזהו דרך כניסה, א"כ חזרה קושיא לדוכתא מנא לן שהב"י ס"ל שהעיקר הוא היכר ציר גם בשארי חדרים? ועוד והוא העיקר, כאשר מעיינים בפנים בהב"י רואים שאלו הדברים מובאים מתוך תשובות המהרי"ל, והם אפילו לא דברי הב"י בעצמו, וא"כ גדלה הפליאה עוד יותר, מנ"ל שהב"י ס"ל שהעיקר הוא היכר ציר, ועוד יותר הפלא ופלא איך הב"י יכול להיות יסוד למנהג חב"ד שהולכים בתר היכר ציר בכל החדרים הפנימיים, ואפילו כאשר יש רק פתח אחד לרה"ר? ואפילו את"ל שמסתמך על דברי המהרי"ל שמובא שם, אבל המהרי"ל בעצמו ג"כ לא ס"ל שהיכר ציר הוא עיקר, ורק כאשר א"א להכריע וכנ"ל. ובע"כ אין יסוד אחר למנהגינו מנהג חב"ד, לבד מדברי תוס' וכמו שנת' בגליון הנ"ל באריכות.

אולם מש"כ הרב הענדל שי' אח"כ בנוגע להכניסה צדדית שהוא בדומה להנמצא בהרבה בתים כאן בקראון הייטס, והוא מדמה את זה לפתח שמבית לחצר, נפלאתי עליו איך הוא קורא להסימטא (עללי בלע"ז) הזו – שבין בית לבית – בשם "חצר", ה"ה כמבוי המפולש לרה"ר מצד אחד ואסור לטלטל שם בשבת בלי לחי וקורה עכ"פ, וגם צריכים שם עירובי חצירות בין שתי הבתים? ואם אכן לכך נתכוון (ז.א. בלחי וקורה), הי' לו לפרש את דבריו ולא לעבור על זה בשתיקה בכדי שלא יצא מזה טעות, וגם מכשול.

אולם אם באמת המדובר הוא, בחצר כזו שיש לה צורת הפתח לרה"ר בלחי וקורה, אז הוא דומה ממש לדברי המהרי"ל שהובא בב"י לעיל, ואז פשיטא שיש לן למיזל בתר היכר ציר כפסק המהרי"ל. אבל חוששני שרובא דרובא של הסמטות האלו בין הבתים בקראון הייטס, אין להם לחי וקורה, ואז הרי דינם כמבוי המפולש וכמו רה"ר גמורה, ואז אין שום ראי' מן המהרי"ל ומנא לן שאז ג"כ הולכין לפי היכר ציר?

וגם אינני מבין מנין לו להרב הענדל שי' מה שפסק בסוף דבריו שאז (כלומר בהכניסה הצדדית) "הולכין רק אחרי היכר ציר"? והא הרה"ג רז"ש ז"ל כותב שם במכתבו וז"ל "אם יש לבית ב' פתחים א' מזרח וא' מערב הכל מודים שבהב' פתחים החיצונים אין אנו משגיחים על היכר ציר, רק כל פתח הקביעות לימין הכניסה שלו (ר' יעקב מליסא)" עכ"ל.

ואת"ל שמסתמך על דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע שהובא בשערי הלכה ומנהג ח"ז עמ' שמ. וז"ל "יש להתחשב בכניסה הצדדית בהיכר ציר". הרי כד דייקת שפיר בלשון כ"ק אדמו"ר זי"ע לא אמר צריכים ללכת אחרי היכר ציר או יש להתנהג בה רק לפי היכר ציר וכיוצ"ב, הלשון הוא "יש להתחשב בכניסה הצדדית בהיכר ציר" ופירושו לפענ"ד הוא, שיש להכניס את הענין של היכר ציר בתוך החשבון בין שאר החשבונות, כלומר, שבאם יש איזה ספק או אפי' ספק ספיקא איזהו דרך כניסה, אז יש להתחשב בהיכר ציר, כדי לצאת מידי ספק. אבל אין הכוונה לומר שהולכין בכניסה הצדדית רק לפי היכר ציר.

ובזה נתיישב לפענ"ד התמיהה שתמהתי בקובץ תתעא הנ"ל, על מה סומכין ללכת בתר היכר ציר בכניסה הצדדית? עכשיו שנתברר שהלשון הוא "יש להתחשב" נתיישב זה וכנ"ל (אלא ששם ע"פ טעות חשבתי שזה כתוב בקובץ רז"ש והנני מבקש סליחתו).

וברור הדבר שהרה"ג רז"ש לא ראה את המכתב הזה של אדמו"ר זי"ע בשעת כתיבת מכתבו, אבל הרי העובדא היא שמביא מר' יעקב מליסא שבב' פתחים החיצונים הכל מודים שאין משגיחים על היכר ציר, וא"כ צריכים אנו ליישב את דברי רבינו שלא יהא בסתירה לר' יעקב מליסא המובא בקובץ רז"ש. והנראה בעיני כתבתי ומי שרוצה יקבלו.

הסיכום מכ"ז להלכה לפענ"ד, ע"פ המובא בקובץ רז"ש ולאור המכתב של כ"ק אדמו"ר זי"ע הנ"ל, א. הפתח העיקרי שמבחוץ – לימין הכניסה ולא לפי היכר ציר.

ב. הפתח הצדדי שמבחוץ – יש להתחשב בהיכר ציר בתנאי שישנו איזה ספק עכ"פ איזהו ימין הכניסה, והכל לפי ראות המורה על אתר.

ג. כל הפתחים הפנימיים שיש להם דלתות, ואפילו אין שם בחדר אלא פתח א' אם יש לו חלון – אז לפי היכר ציר ע"פ קבלה מרבותינו הק', כיון שיש להסתפק איזהו ימין הכניסה כנ"ל.

ד. אם אין לחדר חלון ואין לו כניסה אחרת (וכן אפי' יש לו חלון אלא שהוא סגור בגדר של ברזל וכיו"ב באופן שא"א ליכנס בו) – אז הדין הוא שקובעים לימין הכניסה מכיון שאין כאן שום ספק איזהו דרך כניסה.

ה. כל החדרים הפנימיים שאין להם דלתות רק צורת הפתח – הולכים בו לפי ימין הכניסה להחדר העיקרי, היינו שרוב תשמישו שם.

אגב בביהכ"ס אנ"ש ב-770 מונטגומרי ישנם ב' פתחים, א' בפני הבית ושם קבעו לימין הכניסה כנהוג, ולא לפי היכר ציר. ובפתח הצדדי ג"כ קבעו לימין הכניסה שלמרות שהיכר ציר הוא כלפי חוץ. ושאלתי את הר"ר שלמה א. הולצברג שי' מכיון שזה כניסה צדדית, למה לא הלכו בו לפי היכר ציר כפי הוראת אדמו"ר זי"ע בשערי הלכה ומנהג?

ובפרט שהמבוי שבין שתי הבתים יש לו צורת הפתח בלחי וקורה, א"כ אפי' לפי המהרי"ל אזלינן בתר היכר ציר כנ"ל. ואמר לי סברה המתקבלת. שתי הכניסות הם עיקריות, אלא שכניסה שלפני הבית הוא הכניסה העיקרית לביהכ"נ, והכניסה הצדדית היא הכניסה העיקרית למקוה, ובמילא יש להתייחס אליו ככניסה עיקרית ולא כמו כניסה צדדית וד"ל. וא"כ גם בו אזלינן לפי ימין הכניסה.

ומכ"ז רואים במוחש עד כמה צריך אדם להיזהר בלשון רבו.

והשי"ת יאיר עינינו בתורתו וישים בלבינו אהבתו ויראתו.