בשו"ע רבינו סי' נג סעי' לג, מביא הדין דש"ץ שסילקוהו: "אין חוזרין ומקבלין אותו עד שישוב בתשובה שלימה בלי הערמה, ואפילו נשבע שלא ילך עוד בדרכים אלו אין זה כלום שהרי כבר מושבע ועומד מהר סיני". עכ"ל. במ"מ נרשם שהוא מהרשד"ם שמובא במג"א.

אבל בתהל"ד סי' נג אות ט כתב שיש הפרש בין טעם המג"א לטעם אדה"ז, וז"ל:

"כתב המג"א ס"ק כ"ח דבנמצא בו פסול אין מקבלין אותו בדברי חבירות ואפילו נשבע שלא ילך בדרכים אלו ע"כ. והוא מהרשד"ם סי' ל"ב. וכתב שם דשבועה לא מיקרי תשובה אלא קבלות דברי חבירות. וקבלות דברי חבירות לא מהני בש"ץ עי"ש. והרב ז"ל כתב בסוף סי' ל"א הטעם דשבועה לא מהני דכבר מושבע ועומד מה"ס ע"כ. וזה טעם הרשב"א ז"ל גבי חשוד שאינו נאמן אף שנשבע כמו שנתבאר ביו"ד סי' קי"ט ס"ח. וז"ל הרשב"א ז"ל בשו"ת סי' ס"ד. ועוד תדע לך שאפילו נשבע שלא יאכל ולא יאכיל אין מקבלין אותו עד שיקבל חבירות בפני שלשה כדאמרינן הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה. ואם איתא ישבע בפני שנים ויהי' נאמן ע"כ מבואר דאף דשבועה לא מהני. קבלות ד"ח בפני שלשה מהני וצע"ג". עכ"ל.

ובמפתח בתהל"ד לסי' נג אות רכז כתב: "דעת מהרשד"ם קבלת דברי חבירות לא מהני בש"ץ, ולדעת הרב ז"ל משמע דמהני וצע"ג". ע"כ. וראה בתהל"ד סי' קכח אות ח שמאריך בדעת הרשב"א.

כל המציינים במראה מקומות ציינו שדעת רבינו היא דעת מהרשד"ם כמו שהובא במג"א, אבל התלה"ד חולק על זה וסובר שדעת רבינו הוא כהרשב"א. ולא ציינו להנ"ל.