בגליון הקודם (תתצב) כתב הר' ח.א.א. בנוגע לאכילת פרי חדש בליל ב' דר"ה, שאכילתו נעשית מיד לאחר הקידוש, לפני נט"י לסעודה. והקשה, הרי צריך לעשות קידוש במקום סעודה, וא"כ הרי אכילת הפרי לפני הנט"י ואכילת המוציא מהווה הפסק בין הקידוש לסעודה? והוסיף ד"אין שייך לתרץ דצורך השהחיינו הוא צורך הקידוש, וצורך הקידוש שאני, שהרי . . ." והשאיר דבריו בצ"ע.

והביאור בכך, היות ולומד שהשהחיינו אינו צורך הקידוש, לכן הקשה שזה הפסק. אך יש לבאר שהן השהחיינו והן הפרי חדש הם לצורך, וממילא תוסר קושייתו.

ובהקדים, הטעם לכך שצריך בכלל פרי חדש הוא משום ספק, האם ב' הימים של ר"ה הם קדושה אחת, וכיום אחד הן חשובין, או כב' קדושות, וכ-ב' ימים. אם זה כיום אחד, אז ברכת שהחיינו בליל א' פוטרת גם את ליל ב', ואם כ-ב' ימים, אז ברכת שהחיינו של ליל א' אינה פוטרת את ליל ב'.

וכלשון אדמוה"ז בשו"ע או"ח סימן תר' סעיף ה': "...בליל ב' של ר"ה י"א שאין אומרים זמן, כיון שב' הימים הן קדושה אחת וכיום אחד הן חשובין, א"כ נפטר בזמן של אתמול. . ולמה יחזור לומר זמן באמצע . . אבל י"א שצ"ל זמן . . בקידוש ליל ב' . . משום שמה שהן נחשבין כיום אחד ארוך, אינו אלא מחמת מנהג אבותינו שהיו בזמן קידוש החודש . . לפיכך גם לנו יש לברך זמן בליל ב' . . ." וממשיך אדמוה"ז בסעיף ו' "והלכה כסברא אחרונה" (שבנוגע לברכת שהחיינו הרי הם כב' ימים) "מ"מ לכתחילה טוב שיוציא אדם את עצמו מידי ספק ברכה, וילבש מלבוש חדש . . או יקח פרי חדש ויניחנו לפניו בעת הקידוש, ויברך שהחיינו, ויהא דעתו גם על המלבוש או על הפרי..." ומסיים אדמוה"ז "ואם אין לו בגד חדש ופרי חדש, עם כל זה יברך שהחיינו שהעיקר כסברא האחרונה".

וכ"כ בפיסקי הסידור: "בליל שני של ר"ה נוהגין להניח פרי חדש בפני המקדש, ויתן עינו בו ויאמר שהחיינו, ואם אין פרי חדש מצוי מכל מקום יאמר שהחיינו". דהיינו אדמוה"ז לומד, שבנוגע לברכת שהחיינו העיקר כסברא האחרונה, שצריך לברך שהחיינו בב' הלילות, וכל ענין הפרי חדש הוא רק מצד ספק של סברא ראשונה.

ולפי"ז שאמנם לסברא ראשונה זה על הפרי, אך לסברא אחרונה זה על ליל ב' עצמו, אי"ז נכון מה שכתב הר' ח.א.א. "אין שייך לתרץ שהשהחיינו צורך הקידוש . . ." שהרי לסברא אחרונה (שכמותה סובר אדמוה"ז) ברכת שהחיינו היא צורך הקידוש.

ומה שהקשה, שאכילת הפרי לפני נט"י לסעודה, יש בכך משום הפסק, יש להעיר מאג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"ג אגרת תקמד: "...אכילת התפוח בליל א' דר"ה - הוא בתחילת הסעודה, אחרי אכילת המוציא, ואכילת הפרי חדש בליל ב', קודם נט"י לסעודה . . והחילוק פשוט: אכילת התפוח (וגם ללא הטיבול בדבש) כיון שאין נפק"מ, טוב יותר שתהי' אחר נטילת ידים, כדי לסמוך הקידוש לסעודה עד כמה שאפשר, אכילת הפרי חדש קודם נט"י - כדי לסומכה לברכת שהחיינו דקאי עליו". עכ"ל. היינו (תפוח בדבש, כיון שהוא לאמירת יה"ר כו' אין חילוק מתי יאכלו ויאמרו, אך) אמירת השהחיינו הוא דווקא בקידוש, היות ואדמוה"ז פוסק כסברא אחרונה, וזה שמניחים פרי חדש, הוא מכיון שחשש לסברא ראשונה. ובאמירת השהחיינו בקידוש מכוון, (חוץ מהיו"ט עצמו כסברא אחרונה), גם על הפרי חדש, והיות וצריך שלא יהיה הפסק בין אמירת שהחיינו לאכילת הפרי, כמ"ש אדמוה"ז ב"סדר ברכות הנהנין" פרק יא' הלכה יב': "הרואה פרי חדש . . ונהנה בראיתו מברך שהחיינו . . ואם אינו נהנה בראיתו, אינו מברך עד שעת האכילה. והעולם נהגו שלא לברך בכל ענין עד שעת אכילה, כדי שלא לחלק בין שנהנה בראייתו למי שלא נהנה . . ." דהיינו יש לסמוך ככל האפשר את אמירת ברכת שהחיינו לאכילת הפרי. לכן גם אכילת הפרי חדש נעשית מיד אחרי ברכת השהחיינו בקידוש.

ומכל הנ"ל יוצא, שאף אם נאמר שאכילת פרי חדש נחשבת כהפסק לסעודה, אך היות והוא צורך הקידוש הנאמר בו שהחיינו, (הפרי חדש אמנם אינו צורך הקידוש, אך הוא צורך השהחיינו שנאמר בקידוש כנ"ל), זה מתגבר על ענין ההפסק, כנ"ל באגרת הרבי.

אך עדיין צ"ע והרי כשהנשים מדליקות נרות בליל ב' דר"ה, הן מברכות ג"כ שהחיינו, והן נוהגות להניח פרי חדש בשעת הברכה מטעם הנ"ל (חשש לסברא ראשונה), אך אינן אוכלות את הפרי עד אחרי הקידוש וסומכות על מ"ש בהמשך ההלכה ב"סדר ברכות הנהנין" "...והמברך בשעת ראי' לא הפסיד אם נהנה בראייתו". ולפי"ז מדוע א"א לעשות המתנה בין הקידוש לאכילת הפרי, עד אחרי הנט"י לסעודה?

ובאמת בספר "שבח המועדים" הביא בשם המט"א תקצט' ט': שאם אין לה בגד חדש ולוקחת פרי חדש לשהחיינו על הנרות - יש לה להדליק סמוך לקידוש ממש, כדי שתאכל אח"כ את הפרי מיד. היינו שחשש לכך שצריך לסמוך את אכילת הפרי לאמירת ברכת שהחיינו ככל האפשר.