א. בדין סעודה הנמשכת משבת למוצאי שבת וכה"ג, האם יזכיר מעין המאורע בברכת המזון, ישנם כמה דעות בפוסקים, ואף בשו"ע אדה"ז (סי' קפח סי"ז) הביא ג' דעות. ונעתיק בזה מלשונות רבינו שם (במוסגר) בההכרעה וההוראה למעשה:

"אם . . מוצאי שבת הוא ראש חודש, מזכיר של שבת וגם של ראש חודש - אם אכל כזית משחשיכה. ואין כאן סתירה, כיון שמזכיר של שבת תחלה ואח"כ של ראש חודש. ואע"פ שאי אפשר לומר שמקבל עליו ראש חודש עכשיו כשמזכירו אחר שהזכיר כבר שבת, שהרי מקובל ועומד היא מששקעה החמה, וגם אם היה מקבלו עכשיו לא חל עליו חיוב ההזכרה עכשיו אלא כשאכל כבר קודם שהזכיר של שבת; אין לחוש לכל זה, שאף שחל עליו ראש חודש כבר, מזכיר הוא של שבת, כמו שמזכיר מעין המאורע בכל מוצאי שבת ומוצאי ראש חודש, אפילו כמה שעות בלילה, שכבר חלף והלך לו יום שמזכיר, הואיל והתחלת הסעודה היתה בו. ואע"פ שנראה לכל העולם שהוא לילה, אין זו סתירה כל שהוא לא עשה כבר דבר הסותר לזה. וה"ה במוצאי שבת לראש חודש, כשמזכיר של שבת לא עשה עדיין דבר הסותר לזה, ואח"כ כשמזכיר של ראש חודש האמת הוא שהוא מזכיר".

ובסוף הסעיף כותב:

"ואם אמר "המבדיל בין קודש לחול" בלבד בלא כוס . . יש להסתפק (ולפי מ"ש כאן אין כאן ספק דלא גרע מהזכרת ראש חודש) אם דינו כהתפלל ערבית ולפיכך שב ואל תעשה עדיף שהרי יש אומרים שלעולם אינו מזכיר של שבת אחר שיצא היום".

ולהעיר על אחרון ראשון, כי סגנון המוסגר בקטע האחרון לא זכור לי כמותו בשוע"ר, והוא כעין הגהה על הגליון. כי תחלה מעתיק רבינו ספיקת המגן אברהם סו"ס רסג, באם אמירת "ברוך המבדיל" נחשבת כסתירה לאמירת 'רצה' או לא. ושוב מעיר רבינו שלפי מה שחידש במוסגר לעיל "אין כאן ספק, דלא גרע מהזכרת ראש חודש". [ומקום המוסגר צ"ל אחרי הציטוט מהמגן אברהם].

ב. אך לכאורה אין הדמיון מובן. כי לעיל הכריע רבינו להגיד 'רצה' במוצאי שבת – מחמת ההמשך לתחלת הסעודה, ולומר לאחריו 'יעלה ויבוא' – מחמת שעכשיו הוא ראש חודש. דמשמע, שאי-הסתירה כאן הוא מחמת הסדר, כי תחלה אומר 'רצה' - השייך לשבת, היום שחלף ועבר, ורק אח"כ אומר 'יעלה ויבוא' - השייך לראש חודש, ההווה.

ולפי הבנה זו, הרי במקרה הפוך, סעודת יו"ט שחל בערב שבת שנמשכה עד הלילה, שלפי סדר הזמנים היה לנו להזכיר תחילה את היו"ט ואח"כ את השבת, הרי אם יזכיר של שבת תחלה יהווה סתירה להזכרת היו"ט שחלף.

אך לפי הבנה זו תקשי, איך משווה רבינו דין אמירת "ברוך המבדיל" לדבריו לעיל אודות הזכרת ראש חודש? הרי הזכרת ראש חודש באה אחרי 'רצה', ובעת אמירת 'רצה' לא נוצרה עדיין סתירה, משא"כ כאשר אמר כבר "ברוך המבדיל" איך יאמר אח"כ 'רצה' או 'יעלה ויבוא'?[1]

אגב: במקרה הנזכר, סעודת יו"ט שנמשכה לתוך ליל שבת, כבר ציטט המו"ל (אות קנד) מספר השיחות תש"ד, שצריך גם אז לומר תחלה 'רצה' [של עכשיו] ואח"כ 'יעלה ויבוא' [של היום שחלף].

וכד נעיין בט"ז (שם סק"ז), נראה שהשווה נדון דידיה – ר"ח שחל במוצ"ש - לסדר יקנה"ז, ובלשונו:

"מידי דהוי איקנה"ז, שאומר תחלה קידוש השייך ליו"ט ואחר כך הבדלה השייכת אחר השבת קודם שחל יו"ט, דסוף סוף יש עליו אז ב' קדושות, הכי נמי בברכת המזון שמזכיר של שבת שעבר ושל יו"ט הבא עכשיו".

והרי בסדר יקנה"ז מזכיר תחלה של עכשיו [קידוש היום], ואח"כ מתייחס להחולף [הבדלה]. וא"כ אין הפתרון תלוי בסדר הדברים דוקא, כי אם שגם המציאות של "ב' קדושות" ביחד הוא אפשרי.

היוצא מכל זה שישנם דברים המהווים סתירה ויש שאינם כן: תפלת ערבית, וכן הבדלה, מהווים סתירה, שלאחרי שאמרם כבר אי אפשר לו להזכיר קדושת היום החולף. הזכרת מעין המאורע של עכשיו אינה מהווה סתירה להזכרת היום החולף, דהוי ב' קדושות עליו. ולענין "ברוך המבדיל" נסתפק המג"א אם נחשב כסתירה אל ההמשך של השבת החולף. ועל זה מעיר רבינו דאמירת "ברוך המבדיל" אינה סותרת לאמירת 'רצה' במוצאי שבת, כמו שהזכרת ראש חודש בברכת המזון אינה סותרת לההזכרה של שבת שאמר זה עתה. [אכן מודינא שקשה להעמיס גישה זו בלשון שוע"ר].

ומובנת איפוא ההוראה הנ"ל מסה"ש תש"ד, שגם ביו"ט הנמשך לתוך השבת יאמר 'רצה' ואח"כ 'יעלה ויבוא', כי אין הפתרון מחמת הסדר, כי אם מחמת המזיגה של שתי הקדושות ביחד.

ג. אכן הדבר צריך ביאור, מה ראה ונסתפק המגן אברהם האם אמירת "ברוך המבדיל" מבטל ממנו האפשרות לומר אחריו 'רצה' בברכת המזון, הרי כשאומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" מצהיר הוא בזה שהוא מתנתק מקדושת השבת? ויתירה מזו תיקשי לאדה"ז שלפי דבריו נפתר ספק זה, ואפילו כבר אמר "ברוך המבדיל" אומר הוא אח"כ 'רצה' בברכת המזון. ומאי שנא "ברוך המבדיל" מהבדלה גרידא?

ונראה לענ"ד לבאר בב' אופנים:

א) תפלת ערבית, וכן ההבדלה על הכוס – הרי הן אמירות חשובות, ולכן סותרת את האפשרות לחזור ולהזכיר קדושת היום החולף. משא"כ, הזכרה גרידא בלא ברכה חלשה היא, ולכך נסתפק המגן אברהם בזה, והרחיק לכת רבינו הזקן לנקוט בבירור ש"ברוך המבדיל" אינה מהווה סתירה.

ב) מכיון שגם לאחרי אמירת "ברוך המבדיל" עדיין עליו איזה הגבלות מחמת קדושת השבת[2], לכן אף לא ניתקה ממנו האפשרות של הזכרת השבת ברכת המזון גם לאחר אמירתה[3].

ברם לאופן הא' תקשי, הרי לעיל נקטנו שאמירת 'רצה' של עכשיו [ביו"ט שחל בערב שבת] אינה מהוה סתירה לאמירת 'יעלה ויבוא' של היום החולף, כי יש עליו שתי קדושות. אך מכיון ש'רצה' נאמר כחלק מברכת המזון, תו לא נראה להחשיבה כ'הזכרה בעלמא', אלא כאמירה חשובה. וא"כ הול"ל דסותר להזכרת המאורע של היום החולף?

ולכן מחוורתא כאופן הב', שה'חולשא' של "ברוך המבדיל" היא בגלל שנשתייר עליו עדיין קצת המשך של השבת.

ד. ולפי מסקנא זו יש לדון לענין המקבל תוספת שבת בדבור, אם יכול להתפלל מנחה אח"כ. שהמקבל שבת בהדלקת נרות, דעת הראשונים[4] ברורה שאינו יכול להתפלל אח"כ מנחה של חול. ואילו המדליק נרות בברכה, אבל מתנה שאינו מקבל את השבת כעת, אין כאן כל סתירה ורשאי להתפלל מנחה אח"כ. אכן לפי דברינו יש לומר שאפילו אם יבטא בשפתיו לקבל עליו תוספת שבת בדיבור, לא אלימא קבלה זו מאמירת "ברוך המבדיל" במוצ"ש, דמכיון שבקבלה זו לא נאסר באיסורי שבות[5] לא ניתק לגמרי מיום ערב שבת.