בשוע"ר סי' רעד ס"א כותב אדה"ז: "שלש סעודות חייב כל אדם לאכול בשבת, ורמז לזה, ששלש פעמים היום נאמר גבי אכילת המן בשבת, שנאמר (בשלח טז, כה): ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו וגו'". ובס"ב כותב אדה"ז: "וחייב כל אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות, אחד אנשים ואחד נשים, וסמך לזה, שנאמר (שם טז, כב): לקטו לחם משנה וגו'".

וצריך להבין, מדוע גבי חיוב סעודות שבת כותב אדה"ז רק "חייב כל אדם", ואינו מפרט "אחד אנשים ואחד נשים", ואילו גבי חיוב לחם משנה מוסיף: "אחד אנשים ואחד נשים". דלכאורה ממה נפשך: אם הלשון "כל אדם" כולל גם נשים, אין צריך לפרטן גבי לחם משנה, ואם אינו כולל נשים, מדוע אינו מפרטן גבי חיוב שלש סעודות, שבודאי גם נשים חייבות בהן.

והנה בסי' רצא בסופו כותב אדה"ז: "נשים חייבות בסעודה שלישית כמו אנשים, וכן לבצוע על ב' ככרות בכל סעודה, שלכל מעשה שבת איש ואשה שוין".

וצריך להבין: א) מדוע צריך לכתוב סעיף מיוחד גבי חיוב נשים בסעודה שלישית דוקא, הרי כבר כתב בסי' רעד ס"א "שלש סעודות חייב כל אדם לאכול בשבת", ובפשטות זה כולל גם נשים? ב) מדוע חוזר ואומר "וכן לבצוע על ב' ככרות בכל סעודה", הרי כבר כתב על חיוב הנשים בלחם משנה, בסי' רעד ס"ב?

ויש לומר הביאור בכל זה, דהנה בטעם חיוב הנשים בסעודות השבת ובלחם משנה כתב הר"ן (שבת מד, רע"א) בשם ר"ת: משום "דאף הן היו בנס המן". כלומר, גם הנשים אכלו מהמן, לכן הן חייבות בשלש סעודות ובלחם משנה שלומדים מהמן.

והנה במן היו שני דברים: לקיטת המן ואכילתו. ולפי המשמע מפשטות לשונות הכתובים, בלקיטת המן השתתפו האנשים ולא הנשים, והם לקטו עבור אכילת כל בני ביתם, עומר לגולגולת, כולל הנשים, וכלשון הכתוב (בשלח טז, יז): "איש לאשר באהלו תקחו", ונאמר (פסוק יח): "ויעשו כן בני ישראל וילקטו".

והנה דין של שלש סעודות אנו למדים ממה שנאמר: "ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו וגו'" כנ"ל, זהו פסוק המדבר באכילת המן, וממילא מובן וגם פשוט שגם נשים בכלל, ולכן לא הוצרך אדה"ז להוסיף בו: "אחד אנשים ואחד נשים". אבל חיוב לחם משנה אנו למדים ממה שנאמר "לקטו לחם משנה", וכיון שבלקיטת המן הנשים לא השתתפו, היה ניתן לומר שהנשים פטורות, מלחם משנה, לכן הוצרך אדה"ז לפרט בו: "אחד אנשים ואחד נשים".

ועל פי זה יש לבאר מה שגבי סעודה שלישית הוצרך אדה"ז לפרט במיוחד שנשים חייבות, כי חיוב סעודה שלישית, נלמד ממה שנאמר "היום לא תמצאוהו", דהיינו זהו פסוק הנאמר ללוקטי המן שרצו לצאת ללקוט כמבואר ברש"י שם, והרי לוקטי המן היו אנשים, ולכן היה ניתן לומר ש"היום" השלישי מחייב רק את האנשים לוקטי המן ולא את הנשים, לכן הוצרך לומר שגם נשים חייבות בה.

ועל פי זה מבואר מה שמוסיף אדה"ז (בסי' רצא ס"ח): "וכן לבצוע על ב' ככרות בכל סעודה", ההדגשה כאן אינה על עצם החיוב של של לחם משנה אצל הנשים, שהרי זה כבר כתב בסי' רעד, אלא על החיוב שלהן לבצוע לחם משנה "בכל סעודה", וזה כולל "סעודה ג'", שכשם שחייבות בסעודה ג', כך הן חייבות בלחם משנה של סעודה ג'.

ויש להוסיף, שהלשון "בכל סעודה" כולל גם שאר סעדות שמעבר לג' סעודות (כמבואר שם בס"ז), שהיה ניתן לומר שחיוב לחם משנה אצל הנשים נובע מחיוב אכילת סעודות השבת, וכיון שחייבות בג' סעודות השבת, הנלמדות מאכילת המן, כך הן חייבות בלחם משנה באותן סעודות, דהיינו שחיוב לחם משנה אצל הנשים נובע מחיוב שלש סעודות, ואם כן היה ניתן לומר שרק בשלש סעודות הן חייבות לבצוע, ולא בשאר סעודות שאוכלות בשבת, שאין להם קשר עם אכילת המן. ולכן כותב אדה"ז שנשים חייבות לבצוע ב' ככרות שלימות גם בשאר סעודות השבת (כמו הגברים, אף שחיובם בלחם משנה בשאר סעודות הוא מצד לקיטת המן, ולא מצד סעודות השבת).

[וחילוק מעין זה מצינו בלקו"ש חל"ו (בשלח ג), שאם דין לחם משנה הוא מצד דין בציעת הפת, הרי שהחיוב הוא בכל הסעודות שאוכלים בשבת, ואילו אם החיוב הוא מצד סעודות השבת, הרי שחיוב לחם משנה הוא רק בג' סעודות שבת, והרי להלכה נפסק שצריך לחם משנה בכל סעודות השבת].

ובטעם הדבר מה שנשים חייבות בלחם משנה ובסעודה שלישית, ולבצוע לחם משנה בסעודה שלישית, ובשאר הסעודות, אף שלא היו שותפות בלקיטת המן בפועל, ואם כן לכאורה הטעם של ר"ת לא כ"כ מתאים לחייבן. לכן מביא אדה"ז טעם אחר, והוא הטעם המובא בר"ן שם: "שלכל מעשה שבת איש ואשה שוין" (כיון שלומדים זאת מההיקש של "זכור" ל"שמור", כמבואר בסי' רעא ס"ה). והדגש הוא "מעשה שבת", דהיינו חיובן בפועל, אף כי מצד גדר חיובן מצד עצמן, יש חילוק בין האנשים לנשים, כנ"ל.

ועל פי זה מובן היטב: א) מדוע נשים חייבות הן בלחם משנה והן בסעודה שלישית, והן בבציעת הפת בסעודה שלישית ובשאר סעודות. ב) מדוע הוצרך אדה"ז לפרט את חיובן דוקא: [א] בלחם משנה, [ב] בסעודה שלישית, [ג] בבציעת הפת של סעודה שלישית, [ד] בבציעת הפת של שאר סעודות הרשות.