בשוע"ר סי' תקכט ס"ה קובע כי גם בראש השנה יש חיוב של כבוד ועונג, שהרי נאמר בו "מקרא קודש", משא"כ בחול המועד. חיוב עונג מתבטא בסעודת לחם (שם ס"ג וס"ד). ולכן בחול המועד אין חיוב לאכול פת. "ויש בחול המועד מה שאין בראש השנה, והוא שכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג וכן ביו"ט של עצרת חייב אדם להיות שמח ... שנאמר ושמחת בחגך ..." (שם ס"ו).

ואילו בסימן קפח ס"י מבחין בין ראש השנה לשבת ויו"ט של ג' רגלים, דבהו "חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון, שבשבת נאמר 'וקראת לשבת עונג', וביו"ט נאמר 'ושמחת בחגך', ואין עונג ושמחה בלא אכילת לחם ...". ועקב כך השוכח מלהזכיר היום בברכת המזון בשבת ויו"ט, חייב הוא לחזור לראש.

ואילו בראש השנה אינו צריך לחזור, ומשמע לכאורה דהיינו משום שאין בר"ה חיוב עונג. וזה לשון רבינו (למעלה שם): "... אבל בחולו של מועד, וראש חודש, וראש השנה ... אינו חוזר, מפני שברכת המזון בימים אלו היא רשות, שאם רוצה, אוכל פירות וכיוצא בהם שלא יתענה, ובראש השנה יש מתירין אפילו להתענות, ואף שאין דבריהם עיקר, מ"מ יש לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק ברכה לבטלה אם יחזור לראש".

ובהשקפה ראשונה ניתן ללמוד דתרתי קאמר:

א) בראש השנה אין חיוב פת, דומיא דר"ח וחוה"מ; ב) ועוד, שיש מתירין להתענות בו. אך לכאורה ערבך ערבא בעי, מנלך דבראש השנה אין חיוב אכילת פת, לולא הדיעה שרשאי להתענות בו? מה גם שזה סותר דברי רבינו בסי' תקכט, שגם בר"ה חייב לאכול פת.

ועל כן נראה לענ"ד לפרש בסי' קפח דלצדדין קאמר: בחוה"מ ור"ח אין חיוב אכילת פת, ורק איסור צום איכא בהו, וזה ניתן להיזהר בו ע"י אכילת פירות. ובראש השנה, שהעיקר הוא שחייב באכילת פת, כשאר יו"ט.

אך מפני שיש הסוברים שמותר להתענות ביו"ט, ואליבייהו פשוט שאין בו חיוב אכילת פת, לכן השוכח להזכיר לא יחזור, משום ספק ברכה לבטלה. הרווחנו בזה שפטור אכילת פת בר"ה תליא בהיתר הצום שבו. והנה בסי' תקצז ס"ה קאמר רבינו שהיתר הצום אינו כולל את לילי ראש השנה, ו"אסור להתענות בלילות ראש השנה כמו בשאר יו"ט"30. א"כ הדר איכא חיוב אכילת פת בליל ר"ה.וזה מתאים עם המפורש בסדור רבינו, שהשוכח 'יעלה ויבא' בליל ראש השנה צריך לחזור לראש, והשוכח ביום ראש השנה אינו חוזר.

ומכיון דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ואפילו בתירוץ דחוק31, כל שכן בין שו"ע רבינו לסדורו. ולכן נאמר שגם דברי רבינו בשו"ע שבר"ה אינו חוזר, היינו ביום דוקא, שיש אז ההיתר להתענות. ומה שלא הבחין כן במפורש, אולי הוא על דרך סגנונו בשו"ע בכלל, כדרכו של הרמב"ם, שנמנע מלהביא חידושי הלכה שאינם מפורשים בפוסקים שלפניו32. משא"כ בסדור, שבו מורה למעשה, ואינו נמנע מלומר חידוש שלא נזכר בשלפניו33.