בשו"ע יו"ד סי' קי בש"ך ס"ק נב מביא תירוץ מוהר"ר מרדכי אשכנזי שתערובת הב' מותרת בהנאה ותערובות הג' מותרת אף באכילה. והנה לכאורה הטעם לחילוק הזה הוא שמחמירים באכילה יותר מבהנאה, ולכך צריך עוד תערובות להתירה באכילה. ועפי"ז מקשה בשפתי דעת כאן דא"כ מה ראיה ממי שמתיר בהנאה שסובר שגם איסורי אכילה מתבטלין בתערובות, שמא רק בהנאה התירו מטעם הנ"ל.

ואולי יש לבאר בהסבר החילוק שבין הנאה ואכילה, ומדוע התירו באכילה רק בתערובות אחת נוספת.

דהנה להמחבר כאן תערובת הג' מותרת ותערובת השניה אסורה, והרמ"א כאן כותב שבספק איסור מותר בתערובת השניה. וההסבר לכאורה כי בנמצא ודאי איסור בתערובת הרי כל אחד מהם נחשב כאיסור עצמו שכיון שהוחזק איסור בתערובת ואינו בטל הרי כל אחד כגופו של איסור. משא"כ בספק איסור הרי ודאי שאין התערובת חמורה מהאיסר בעצמו שהוא רק ספק, וע"כ בתערובת נוספת ה"ז נעשה ספק ספיקא ומותר.

ועפי"ז יש לבאר שבאיסורי הנאה כיון שיש דרך למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבה, ובע"ז ג"כ יכול להשליך דמיה לים המלח, וממילא להתיר כל הנותר, ולדעת הלבוש ג"כ בשאר איסורי הנאה יש תקנה של הולכת דמים לים, וכמ"ש בזה הש"ך בסימן קי סק"ב. א"כ דבאיסורי הנאה שנתערבו ברוב היתר ודאי אין שייך לומר שנחשב איסור וכאילו הכל איסור, שהרי כנ"ל יש תקנה ליהנות מהתערובות, וא"כ ע"כ נחשב שהיתר ואיסור מעורבים ולא רק איסור נמצא שם, ולכן מספיק תערובת שניה כדי שיחשב לספק ספיקא.

משא"כ גבי איסורי אכילה כיון שנעשה שם איסור על כל התערובת ואין דרך להתיר אכילתם, א"כ נחשב כל אחד כודאי איסור, ולכן בתערובת השניה נחשב ספק אחד ובתערובת השלישי נחשב לספק ספיקא. ולפי"ז מיושב תמיהת השפתי דעת הנ"ל ששואל מנ"ל שמי שסובר שמועיל תערובות להתיר הנאה יתיר ג"כ באכילה דשמא איסורי אכילה חמורים יותר כנ"ל. אבל לביאור הנ"ל מובן כי כל החומרא באכילה היא רק שצריך עוד תערובות כדי שיחשב לספק ספיקא שכיון שכל אחד מתערובת הראשונה הוא איסור מוחלט שאין לו היתר ה"ז נחשב כודאי איסור כנ"ל, אבל לפי"ז ודאי שיותר בתערובת הג' ורק מצד אחר יש מקום לאסור, מצד השיטה שאפילו הרבה תערובות אין מועילין שכמו שאין דבר חשוב מתבטל ברבוא, כך אין מתבטל בהרבה תערובות משום שנחשב כאילו התערב ביחד בכולם.

ובאמת שיטה זו נאמרה בפירוש גבי כוס של ע"ז שהוא איסורי הנאה, וממילא יוצא שהמחמירים מחמירים בזה בין באיסורי הנאה ובין באיסורי אכילה, והמתירים מכיון שע"י תערובת נוספת נחשב לספק נוסף ולא חשבינן כאילו נתערבו בבת אחת לא מצאנו בסברתם לחלק בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה, ורק שמוהר"ר מרדכי אשכנזי סובר מסברא שבאכילה אפשר שצריך ג' תערובות אבל בהנאה אין שום סברא להצריך ג' תערובות, וכנ"ל. וממילא מובן שהמ"ד שמתיר באיסורי הנאה בתערובות ודאי יתיר גם באיסורי אכילה ורק גבי מספר התערובות יש סברא להוסיף עוד תערובות באיסורי אכילה, כנ"ל.

והנה בשפתי דעת סקנ"ב משמע שאם מחלקים בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה הרי שאם נתערב שני תערובות יהיה מותר בהנאה ואסור באכילה. ולפי"ז המובא בגמרא זבחים עד, שבפירות חשובים אסור תערובת השניה ומותר רק תערובת השלישית היינו שאסור באכילה, אבל בהנאה מותר. ולפי"ז אם היה פירות ערלה שנתערבו שני פעמים יאסרו באכילה ויותרו בהנאה.

אך לביאור הנ"ל אפשר שדבר שאסור באכילה ובהנאה כמו ערלה אין לחלק בין איסור אכילה והנאה כלומר שכיון שיש ע"ז שם איסור גמור בתערובת הראשונה ה"ז כודאי איסור ורק תערובת הג' מותר ורק בכלי של עבודה זרה שאין שייך בזה אכילה כלל אז מתירין בשני תערובות.

ולפי זה יומתק הלשון בגמרא בזבחים עד, שגבי פירות צריך שלש תערובות דוקא, וברש"י שם מבאר שהאיסור או ערלה או תרומה. והרי ערלה אסורה גם בהנאה ומ"מ לא הוזכר כלל שיש צד היתר אחר תערובת השניה גבי הנאה ואפשר שהיינו כנ"ל שכיון שפירות ראויים לאכילה א"כ תערובת הראשונה נחשבת כאיסור ודאי כיון שאין דרך כלל להתירם באכילה כנ"ל וממילא נחשבים גם כודאי איסור גבי איסור הנאה [שהוא מסתעף מאיסור אכילה] ולכן בתערובת השניה אסור גם בהנאה, ורק בתערובת השלישית מותר גם באכילה וגם בהנאה. ולכן סתמה הברייתא שתעורבת השניה אסורה, דהיינו שאסורה לגמרי גם בהנאה כנ"ל.

אבל לשפתי דעת החומרא באכילה היא מצד שנראה כגנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו, משא"כ בהנאה שאין גנאי מותר.