א) סי' כה סעיף א': "כאילו מעיד עדות שקר על עצמו" בגמ' יד: הלשון כאילו מעיד עדות שקר בעצמו ופירש רש"י לישנא מעליא נקט ולכאורה כוונת רש"י הוא דהי' מתאים לומר מעיד עדות שקר על עצמו ולכן מפרש רש"י לישנא מעליא נקט.

משא"כ כאן בשוע"ר כתב עדות שקר על עצמו. וי"ל שזהו ע"ד הביאור שאם מביאים ענין בדרך סיפור אז "עיקם הכתוב ח' אותיות וכתב אשר איננה טהורה" משא"כ כשהתורה מבארת הלכה, לדוגמא בטהרת הבהמות דכתוב מפורש טמא ועד"ז כאן כשבא לזרז בענין הלכה למעשה כתב בלשון ברור, (ויש להוסיף דהנה בסימן ל"ד סעיף ה' מביא הלשון כמ"ש בגמרא עדות שקר בעצמו (!) וי"ל כיון דשם זהו רק משום חומרא ולא מדינא ממש עיי"ש; לכן כתב הלשון "בעצמו" ולא "על עצמו" - ודו"ק.

ב) בסעיף ב': "ויצטרך להעביר על מצות [-המצות- לוח התיקון] מטעם תדיר קודם" ובסעיף ג' כתב: "אם פגע בכיס התפילין שהם עוד מכוסים יתעטף תחלה בטלית - ואין זה כמעביר על המצות, כיון שהם מכוסים אבל אם הם מגולים לא יעביר על המצוות ויניח קודם תפילין". ולכאורה יש סתירה בין רישא לסיפא שבסעיף ב' כתב "ויצטרך להעביר על המצות" ובסעיף ג' כתב "ואין זה כמעביר על המצות".

ואולי י"ל שבגדר אין מעבירין על המצות יש כמה דרגות אם יש כמה מצוות שאדם צריך לקיימן אם בדעתו לקיים שניהם עכשיו יש ליזהר שלא יזדמן מצוה הב' לפני מצוה התדירה יותר ובאופן זה אם נזדמן המצוה הב' אבל צריך עוד איזו פעולה כדי לקיים מצותה אז מצות תדיר קודמת אבל אם אי"צ שום פעולת הכנה אין מעבירין כל עיקר על מצוה הבאה לידו ודו"ק.

ג) בסעיף יא כותב יחוד שמו ויציאת מצרים וצ"ב שמקדים יחוד שמו שזהו בפרשת שמע, ויציאת מצרים הוא בפרשת קדש, ובאמת בתניא פרק מא מקדים בהכוונה פרשת קדש לפני שמע עיי"ש. ואולי י"ל שהרי בתפילין ישנו הענין דימין המניח וימין הקורא (כמבואר בסימן ל"ד בסדר הנחתן בבתים), וכיון שמצד ימין המניח שמע קודם לכן מקדים יחוד שמו, ובזה יומתק שאח"כ מקדים הנשמה שהיא במוח לפני תאות ומחשבת לבו, ובתניא פרק הנ"ל מקדים שעבוד הלב להמוח, כיון שאנו מדברים על ענין ימין המניח והלב הוא בצד שמאל, ולכן מקדים הנשמה שהיא במוח ואח"כ מזכיר הלב, (משא"כ בתניא שמדבר על המשכת אלקות מלמעלה שזהו ענין ימין הקורא שהכוונה בזה הוא על הקב"ה הקורא כמבואר בזה בכו"כ ספרים שזהו ימין הקורא, לכן מזכיר קודם פרשת קדש שזהו ימין הקורא).

ד) סעיף יז: "וכל זה בנקב הנעשה קודם הכתיבה כשחלל הנקב נראה לעין". לכאורה נראה שיש כאן טעות דפוס שצ"ל כתוב "וכל זה כשחלל..." בהשמטת תיבות "בנקב הנעשה קודם הכתיבה" שהם שייכים לסעיף הבא.

ה) סעיף יט: "מ"מ אם יכול לגרור" נראה דצ"ל "ומ"מ".

ו) סעיף כו: "אבל אם עוקצה השמאלי נוגע בגג ולא עצמה של יו"ד כשר שאף בלא עוקץ זה שם יו"ד עליה אינו פוסל בנגיעתו". והנה הפמ"ג מצריך גרירה זו מצד דין מוקף גויל ורבנו לא מזכיר זאת ואולי הסתמך עמ"ש בסעיף ה'.

ז) בסעיף לב ישנו ביאור מהצ"צ בקשר לגדר מתעסק ונקודת דבריו בגדר למתעסק: אם שואלים לכותב באמצע כתיבתו מה אתה עושה, ועונה תיכף ומיד בלי שום מחשבה מה הוא עושה, זה לא נקרא מתעסק אבל אם צריך לחשוב מה הוא עושה זה נכנס בגדר מתעסק.

ח) סעיף לד, הדין של כסדרן בתפילין ומזוזות מביא רבינו ממ"ש 'והיו' והמקור כמצוין שם בירושלמי מגילה. אבל בבבלי אין לזה מקור ובאמת נתלבטו בזה אחרונים בענין כסדרן. ובזה למדנו כלל לפי רבנו, מקום שלא מפורש בבבלי היפך ובירושלמי מפורש יש לפסוק כירושלמי.

ט) קו"א ס"ק יב בא"ד: "ובמזוזה א"צ להיות הריוח רק כשיעור ג' יו"דין סוף פ' שמע וכשיעור ג' יו"דין קודם התחלת פ' והי' א"ש". וצע"ג הלא לפנ"ז כתב כשיעור ט' אותיות וכאן כתב ג' יו"דין. וגם הרי כתב לעיל סעיף מ"ז ששיעור פרשה בדיעבד לכה"פ תשעה יו"דין.

ויש שרצו מצד גודל הקושיא להגיה ט' במקום ג' שהכונה ט' יו"דין אבל אולי אפשר לפרש הר"ת ג' היינו 'גודל' שהפירוש הריוח רק כשיעור גודל יו"דין ולא גודל אותיות גדולות, וכמה יו"דין צריך, זה כבר מבואר לעיל שזהו ט'.

י) סימן לד סעיף ה כתב "ולאחר התפלה יניח של ר"ת בלא ברכה כדי לצאת לד"ה". והנה במשנ"ב בביאור הלכה כ' כאן שצריך לכוון שאינו עושה כן רק משום ספיקא, ומאריך שם. ויש לדייק מדברי רבינו שא"צ לכוון כן כמו שאינו מזכירו ודו"ק.