בשו"ע או"ח סי' יא ס"ב: "טוואן עכו"ם וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמה להרמב"ם פסול להרא"ש כשר. הגה: ונוהגין שיסייע הישראל מעט וכדאיתא לקמן סי' לב סעיף ט וביו"ד סימן רעא גבי תפילן וס"ת". ע"כ.

ועיין במשנה ברורה ס"ק יב שהוא מצדד שהמנהג לסייע הוא רק על צד היותר טוב, אבל בדיעבר כשר אפילו בלא סיוע כלל להרא"ש כיון שהישראל עומד על גבו ומלמדהו לעשות לשמה. ובשער הציון הוא מציין להמ"א שם (בהלכות תפילין) והגר"א כאן.

אבל עיין בקו"א סי' יא ס"ק א', דמוכח שדעת רבינו שהא דכותב הרמ"א שנוהגין שיסייע הישראל מעט הוא מעיקר דדינא, ואף הרא"ש אינו חולק על הרמב"ם אלא גבי עיבוד עורות לשם ס"ת כיון דאין צריך לחשוב לשמה אלא בתחילת העיבוד, זה יעשה הנכרי ע"ד ישראל המלמדו ומזהירים על זה, אבל גבי טווית ציצית דכל הטווייה צריך להיות לשמה הוי דומיא דכתיבת הגט דמודה ביה הרא"ש, דנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד כו' ומלשון השו"ע אין ראיה כלל כו', אע"כ צ"ל דהשו"ע קיצר כאן וסמך עמ"ש בסי' לב שמשמם נלמד דין זה בב"י.

והנה בסי' לב סעיף ט איתא שאם עיבדו עכו"ם פסול, ולרא"ש כשר אם ישראל עומד על גבו וסייעו, אבל דעת רמ"א ס"ק יא כדעת הב"ח והש"ך (יו"ד הלכות ס"ת) שבדיעבד אפילו לא סייעו כלל כשר, דהנה הטור ביו"ד סי' רעג הביא דעת רבינו ברוך שאם מעבדו וישראל עומד על גביו ומסייעו שרי. והטור הביא גם דעת העיטור שסובר דסגי בנכרי שמעבדם לשמה, ואף שאין העיטור כותב שצריך סיוע של הישראל, מ"מ סובר הב"י שכיון שהרא"ש כותב שנהגו העם כה"ר ברוך "וכן הדעת מכריע דבגט דבעינן שיכתב כל תורף הגט לשמה זה לא יעשה אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחילת העיבוד כשישים העור לתוך הסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה הנכרי כשיאמר לו הישראל כך". ועיין שם בדברי הטור שהביא רב נטרונאי שכותב הישראל יסייע עמו מעט, וזהו המקור להא דאיתא ברמ"א שם (סי' רעא סעיף א) שהישראל צריך לסייע מעט.

והנה הש"ך והב"ח סוברים שהוא רק לכתחילה, כיון שאין צריך לשמה רק בתחילתה כשמשימין העור בתוך הסיד, וכן דעת רבינו בהלכות תפילין סימן לב סעיף יח. אבל רבינו סובר דכל זה הוא בעיבוד, אבל לא בטוויה, וכנ"ל. ועיין בהביאור הלכה סי' יג ד"ה וישראל עומד על גבו, שהביא דעת הגר"א שטווית ציצית יש לו הדין של ס"ת ומילה כיון דברגע הוא, עושה אדעתא דישראל. אבל קשה ביותר מה שהגר"א כותב בטווית החוט שנעשית ברגע, ועיין בה'ערוך השלחן' שכותב שהמציאות היא שטווית חוטים לציצית נמשכת לאיזה זמן ולא הוה רק רגע, וכדעת רבינו).

אבל דא עקא, כיון שהמקור להא דמהני סיוע קצת הוא הרב נטרונאי, שכותב כן בעיבוד קלף ושם אין צורך לשמה אלא בתחילת העיבוד כשמשימים העור לתוך הסיד, ושם מהני סיוע קצת, א"כ מנא לן שמהני סיוע קצת בטוייה האורכת זמן מסוים, וכדמצינו שרבינו בסי' לב פוסק שבדיעבד כשר אפילו בלי סיוע הישראל (משום שאין צורך לשמה כרגע), משא"כ בטויית ציצית פסק רבינו שפסול בדיעבד אם אין הישראל מסייע.

ומשום זה נראה לומר בדרך אפשר, שכאן - כשרבינו כותב שמועלת אם הישראל מסייע קצת - הוה פירושו שהישראל מסייע קצת כל משך זמן הטוייה, דכיון שהישראל משתתף כל משך זמן העשיה, אמרינן שהעכו"ם עושה על דעת הישראל.

ולכאורה כיון דאמרינן שאם הישראל מסייע קצת כל משך זמן הטויה מועלת, א"כ גם בגט צריך להיות כן שגם הישראל מסייע קצת כל משך כתיבת הגט שהוא כשר, אבל דבר זה לא מצינו בהלכות גטין, וצריך לומר שקשה לצייר מציאות שהישראל יסייע קצת בכל משך כתיבת הגט, דהסיוע צריך להיות באותו העשיה של העכו"ם, עיין מ"א סי' לב ס"ק יא. ועוד י"ל דכיון שבגט צריך להיות כל הכתיבה לשם האיש וגם לשם האישה, חוששין שהעכו"ם יעשה אדעתיה דנפשיה, ואינו מכוין כל משך הגט לשתי מחשבות, משא"כ בטווית חוטים שאינו צריך אלא מחשבה אחת.