בשו"ע או"ח סי' קצג סעי' ג "הגה: המנהג שלא לזמן בבית עכו"ם, ונראה לי הטעם משום דלא יוכלו לקבוע עצמן בבית עכו"ם, משום יראת העכו"ם והוי כאלו אכלו בלא קבע, ועוד דיש לחוש לסכנה, אם ישנו בנוסח הברכה ולא יאמרו הרחמן יברך בעל הבית הזה, ולכן מתחילה לא קבעו עצמן רק לברך כל אחד לבדו, ולכן אין לשנות המנהג...". (בשוע"ר לא נמצא זה, וכן לא נמצא בשוע"ר רוב סעיפי הסימן).

עיין ב'אגרות משה' או"ח ח"א סי' נו, בדבר אלו שאין יכולים לחכות בסעודת החופה עד אחר שיברכו בהמ"ז ושבע ברכות, אם יש עצה שיהיו רשאין ללכת בלא הז' ברכות. והשיב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שיש עצה שאלו הרוצים שלא לחכות עד גמר הסעודה, שיאמרו בפירוש קודם שישבו לאכול, שאין מתכוונים להצטרף לקביעות עם שאר המסובין, שאז לא מתחייב בזימון. והביא ראיה מרמ"א זה, דכיון שיש לחוש ולירא כשישַנו בנוסח הברכה ולא יאמרו הרחמן יברך בעה"ב, לכן מתחלה לא קבעו עצמן רק לברך כל אחד לבדו, אלמא שכשפירשו שאין קביעותן לענין ברכה לברך יחד, אלא כל אחד לבדו, לא מחייב קביעות כזו בזימון. וכמו כן הוא מציין להמג"א סי' תקנב סק"ט, שמוכיח מדין זה דהרמ"א, דאף באכלו שלשה ביחד בקביעות סעודה המפסקת, לא יזמנו, מטעם דלא חשוב קביעות, משום דאין דעתם לקבוע בהא דרמ"א סי' קצג. עיין כל זה בתשובה הנ"ל.

ועיין בספר 'פסקי תשובות' (לרב שמחה בן ציון א. רבינוביץ), שכותב בדף תרלו ס"ק 25, שכן משמע ברור בשו"ע הרב סי' ריג סעי' ו, דציין גם למה שכתוב בסי' רצג. דהנה רבינו בסעי' ו כותב: "משא"כ בברכות הנהנין כשכולן קבועים יחד . . ולכן די להם בברכה אחת כמ"ש בסי' קס"ז . . אלא אם כן תחילת קביעותם היתה על דעת שלא להצטרף לברכה אחת, שאז נעשה כאלו לא נקבעו כלל יחד כמו שכתוב בסי' קצג". וכן בסי' קסז סעי' יח כתב רבינו: "וכל מקום שקביעותם מועלת לצרפם לברכה אחת, מצוה שאחד מברך לכולם ולא כל אחד בפני עצמו, משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך, ומכל מקום רשאים הם לקבוע יחד על דעת שלא להצטרף, כמו שיתבאר בסי' ריג". ע"כ.

ועל יסוד דברי רבינו הנ"ל, כתוב בספר 'פסקי תשובות', שמשמע ברור בשו"ע הרב שמותר לישב לאכול על דעת שלא להצטרף להזימון.

אבל כד דייקת בדברי רבינו, נראה שאין שום קשר בין דבריו לההיתר של ה'אגרות משה', ובכלל ההיתר של ה'אגרות משה', להסב על שלחן אחד עם אחרים על דעת שלא לקבוע אתם, הוא דחוק ביותר.

ועיין שם בהתשובה, שהוא שואל - מהו המקור לדברי הרמ"א בסי' קצג שבבית העכו"ם אין צריך לזמן? והנראה לומר, שהמקור הוא סברא בעלמא, דהנה ברכת הזימון היא בעצם הוספה והידור לברכת המזון, דחכמים הטילו על האדם החיוב לקבוע עצמו לברכת הזימון עם אחרים, אע"פ שבדרך כלל אין אדם קובע עצמו עם אחרים בסוף הסעודה, עי' בשוע"ר סי' ריג סעי' ב. וא"כ נ"ל, שלא הטילו החכמים חיוב זה במקום שיש חסרון בעצם ברכת המזון, ועל כן בסי' קצג במקום שאוכלים בבית העכו"ם, כיון שאינם יכולים לברך ברכת המזון כראוי, לומר הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה.

(ולכאורה הפירוש בדברי הרמ"א הוא, שכיון שמעיקר הדין כשמזמנין צריך המזמן לומר בקול רם כל ברכת המזון עבור המסובים (עיין שו"ע רבינו סי' קצז סעי' ח), וכיון שבבית העכו"ם אין יכול המזמן לברך בקול רם כל ברכת המזון, כיון שאינו יכול לומר הרחמן הוא יברך בעל הבית הזה, ע"כ הקילו חכמים במקרה כזה, כשלא קבעו עצמם רק לברך כל אחד לבדו, ולא הטילו החכמים עליהם החיוב לקבוע יחד עבור בהמ"ז.

וכמו כן בסי' תקנה, כיון שחז"ל לא רצו ששלשה יאכלו ביחד בסעודה המפסקת, ע"כ אפילו אם כבר אכלו ביחד, לא הטילו עליהם החיוב לכוון לקבוע עצמם לברכת הזימון, כיון שאין דעתן לקבוע לזה, כיון שזהו בניגוד רצון החכמים.

אבל הוא דוחק גדול לדייק מזה, שבכל מקום שיש טירחה לאדם להמתין עד בהמ"ז, שיש לו הרשות לקבוע עצמו עם המסובים על דעת שלא לקבוע עמהם לברכת המזון, ועל כן דברי הגר"מ פיינשטיין צ"ע.

ולכאורה גם מדברי המחבר סי' קצג סעי' ב משמע שלא כדברי ה'אגרות משה', דמשם משמע שאם שלשה גומרים הסעודה ביחד, שצריכים לזמן, אא"כ בפועל ממש לא קבע האחד אם השנים (וכגון שלא אכל עמהם בשלחן אחד), ולא סגי במה שאין דעתו לקבוע עמם, כיון שבפועל ממש הוא קובע עצמו לאכול עמהם.

ולכאורה העצה למי שאין רוצה לחכות עד ברכת המזון, הוא שלא להתחיל ולא לגמור האכילה אם האחרים האוכלים על שולחנו, דבזה כו"ע מודים דאין שום חיוב ברכת הזימון.