עיין באגרות משה או"ח סימן כח שכותב שתפלה בציבור היא דוקא כשכל העשרה מתפללין ולא סגי ברוב מנין, והוא כותב שכן מפורש בח"א כלל י"ט שכתב שעיקר התפלה בציבור היינו שיתפללו עשרה אנשים ביחד, והביא המ"ב סי' צ' ס"ק כח. והגרמ"פ ממשיך לומר שמה שהוזכר שסגי ברוב מנין הוא רק לענין אמירת דבר שבקדושה, והוא מסביר שהטעם לזה פשוט דלא שייך ענין רובו ככולו על שיעורים, דבכל שיעור אף משהו מעכב ולכן גם בשיעור דמספר לא שייך רובו ככולו, וגם בכאן גופיה בחשיבות צבור דבעינן עשרה מקרא ד"תוך תוך" ו"עדה עדה" במגילה כג, ב. אף לענין אמירת דבר שבקדושה בעינן כל העשרה ולא סגי ברובא משום דהוא ככל השיעורים במהות וכן הוא בשעורי מספרים ומשקלות שאין לפחות אף משהו ממה שנאמר, עיין שם כל דבריו.

אבל כל זה שלא כדעת שוע"ר סי' סט סעיף ה' "אע"פ שאפילו יחיד שהתפלל כבר בפני עצמו אלא שלא שמע קדושה יכול לירד לפני התיבה ולהתפלל כל התפילה בשביל הקדושה מ"מ אם לא התפלל עדיין אין לו להתפלל בלחש תחילה אלא אם כן יש ששה שהם רוב מנין שלא התפללו עדיין שאז הם כמו צבור גמור ומתפללים בלחש תחילה ואח"כ חוזר אחד מהם התפלה בקול רם כו'".

המקור לדין זה הוא המ"א שם ס"ק ד אבל רבינו מוסיף ואומר שאם יש ששה שלא התפללו נקראים צבור גמור וזה בסתירה לדברי האגרות משה וכפי שהוא מבין דברי הח"א ומ"ב.

והנה שיטת רבינו מבוססת על דברי הרמב"ם הלכות תפילה פ"ח הלכה ד, "כיצד היא תפילת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והקהל שומעים ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים . . ואפילו היו מקצתם שכבר התפללו ויצאו ידי חובתם משלימין להם עשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו...".

ועיין בכסף משנה שכתב שהרמב"ם פסק כן משום דבכל דוכתא אשכחן דרובו ככולו. וא"כ בהרמב"ם מפורש כדברי רבינו.

ועיין בברכות ו, א: "אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מנא לעשרה שמתפללים ששכינה עמהם שנאמר אלקים נצב בעדת אל". ולכאורה באמת צריך להבין דברי רבינו (והרמב"ם והמ"א) הסוברים שסגי ברוב מנין שלא התפללו לתפילה בציבור. הא לכאורה דברי האג"מ צודקים דבכל שיעורים אף משהו מעכב ולכאורה יש צורך לעשרה שיתפללו ביחד כדי להביא את השכינה.

אבל עיין בהאג"מ שהוא בעצמו כותב שמעלת תפילה בציבור אינה מצד "ניצב בעדת קל" הנאמר בברכות דף ו, א בעשרה שמתפללין ששכינה עמהם, דהא מעלת "ניצב בעדת אל" איכא בבית הכנסת אף בלא עשרה כדאיתא שם ומ"מ למעלת תפילה בציבור צריך ציבור דוקא אף בבית הכנסת אלמא דמעלת הציבור היא מטעם אחר - שהיא עת רצון בשעה שהציבור מתפללין, ואין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים כדדריש מקרא שם.

מה שכותב האג"מ שמעלת התפילה בציבור אינה משום שעשרה מביאין השכינה, ומשום הפסוק "אלקים ניצב בעדת קל", ולכאורה גם רבנו סובר כן, עיין בשוע"ר סימן נב בדין מי ששהה לבוא לבית הכנסת עד ישתבח שצריך לדלג כדי להתפלל השומ"ע עם הציבור. רבינו אינו מזכיר שהטעם שצריך להתפלל עם הציבור הוא משום המעלה שעשרה המתפללים יחד מביאין השכינה אלא את הטעם "שתפלת הציבור היא רצויה ומקובלת לעולם שנאמר קל כביר לא ימאס ואומר פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". והוא מהגמ' ברכות ח, א.

והנה יש חילוק בין שני המקורות; ברכות דף ו, א - עשרה שמתפללין שכינה שרויה ביניהם. למקור של דף ח, א - קל כביר לא ימאס, פדה בשלום נפשי כי ברבים היו עמדי.

דבדף ו - עשרה המתפללים שכינה שרויה ביניהם. צודקים דברי הרמ"פ והחיי אדם והמ"ב שצריך דוקא עשרה המתפללים משם דבכל שיעורים משהו מעכב, ואם חז"ל קבעו שדוקא עשרה המתפללים מביאים את השכינה אז צריך שכל העשרה יתפללו. משא"כ לפי הטעם של "כי ברבים היו עמדי", או "קל כביר לא ימאס" כיון שלא הוזכר שם המנין של עשרה, אלא ענין של "רבים" או "קל כביר" שהוא גם ענין של רבים אז אין צריך עשרה המתפללים ביחד כי אם רוב ציבור המתפללים וכדברי הכ"מ משום דבכל דוכתא אשכחן דרובא ככולא.

ונראה לומר שמה ששולל רבינו הטעם של עשרה המתפללים שכינה שרויה ביניהם - הוא משום ב' טעמים: א. הגמרא בעצמה משתמשת עם הפסוק "אלקים נצב בעדת קל" לומר שהשכינה נמצאת בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ב. והוא העיקר, מכיון שיש כלל "אכל ביה עשרה שכינתה שריא" סנהדרין לט א"כ בכל מקום שיש עשרה מישראל נמצאים השכינה אפילו אם אינם מתפללים.

עוד נראה לומר, הטענה של הגרמ"פ היא שבכל השיעורים אם חסר אפילו מיעוטו לא יצא ולמשל בקידוש והבדלה שצריך רביעית יין ואם חסר כל שהוא אינו מקיים המצוה כלל. וכמו כן טוען הגרמ"פ שאם חסר אפילו אחד מהעשרה מתפללים לא נקרא תפילה בציבור.

אבל הנראה לומר בדעת רבינו (והרמב"ם והרמ"א) דכמו בקדוש שצריך לקדש על רביעית אבל לענין שתיה די במה ששותה רוב רביעית ובזה יצא ידי חובתו כיון שראוי לשתות כל חלק מהרביעית כמו כן במנין אנשים כיון שכל אחד ראוי להתפלל ואפילו אם כבר התפלל, וכידוע "הלוואי שיתפלל כל היום כולו" ומשום הכי יכול אדם להתפלל תפלת נדבה עיין בשו"ע רבינו סי' ק"ז. וכיון שכן פוסק הרמב"ם וכן רבינו והמ"א שאם יש רוב ציבור שלא התפללו אז נקרא תפלת בציבור ואף שיש מיעוט שלא מתפללים עכשיו מ"מ נקראים ראוים להתפלל, ובזה סגי. ואיך שיהיה פשט בדברי רבינו, ברור שדעת רבינו אינה כדברי הרגמ"פ והחיי אדם והמ"ב.