מהשאלות הכי מצויות ובלתי ידועות בהלכות רבית היא בענין שילוח מתנות או עשיית שאר טובות למי שהלווה מחבירו פעם, וכבר פרעו הלווה מעותיו, ועכשיו רוצה לשלוח לו מתנה. ולמשל ראובן לוה משמעון ופרעו, ועכשיו מבקש שמעון להשתמש במכוניתו לכמה ימים וכדו' או ששמעון מתחתן וראובן רוצה לשלוח לו1 מתנה הגונה ליום שמחתו או פרחים ובקבוק יין לכבוד שויו"ט - אי שרי למעבד הכי.

ונחזי אנן:

דתנן במשנה מס' ב"מ דף עה, ב: "ר"ג אומר יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת, כיצד נתן עיניו ללות הימנו והוא משלח לו ואומר בשביל שתלוני זו היא רבית מוקדמת. לוה הימנו והחזיר לו את מעותיו והוא משלח לו ואומר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי זוהי רבית מאוחרת".

ובשו"ע יו"ד סי' קס מביא דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' מלוה ולוה הל' יא) דאוסר לשלוח דורון למלוה אפי' בסתם, היינו שלא פירש ששולח לו מחמת ההלואה, והטור חולק וסובר דאינו אסור אלא במפרש, אבל בסתם מותר.

וכתב בבעל התרומות (הו"ד בב"י שם ד"ה והרמב"ם) שאם רגיל לשלוח לו דורון שרי, והוא שלא יתכוין לכך. וכ' בב"י דמשמע דס"ל כהרמב"ם דאפילו בסתם אסור כל היכא דאינו רגיל.

והסמ"ג (מובא בטור שם) כתב דבמתנה מועטת מותר בסתם, שאינו ניכר שבשביל ההלואה הוא עושה, אבל בדבר מרובה אפי' בסתם נמי אסור.

וכ' הב"י דאפשר לפי הסמ"ג שאם הי' רגיל לשלוח לו אפי' דבר מרובה, מותר, דכיון שהי' רגיל לשלוח לו כ"כ בלאו הכי תו לא מתחזי כרבית, וסמ"ג אורחא דמלתא נקט, דאין דרך לשלוח מתנה מרובה אלא משום שעשה עמו טובה להלוות מעותיו - אבל ברגיל אולי יהי' מותר אפי' במתנה מרובה. אולם בב"י שם מסיק דבמתנה מרובה אפי' הי' רגיל מקודם אסורה, משום דהוי מילתא דפרהסיא ודמי לדירה בחצירו דאסור אפי' ברגיל מקודם. ע"כ.

ובס' גידולי תרומה על ספר התרומות שם (ח"ג שער מו), הקשה קושיא עצומה על דברי הב"י: דמתחילה רוצה להתיר במתנה מרובה ברגיל לכך, אבל אח"כ נוטה לאסור מהא דמביא הטור אח"כ דאסור לדור בחצירו ומשתמש בעבדיו שהוא דבר מפורסם וגלוי לכל, והקשה דהרי שם מיירי בדברים שהמלוה צריך ליזהר שלא ליהנות מהלוה שום דבר כל זמן שמעותיו בידו, אפי' בדבר שהי' עושה לו קודם, ואפי' בדבר שהי' עושה לו אף אם לא הלוהו אסור בדבר של פרהסיא כגון לדור בחצירו וכו', וזה דוקא בזמן שהמעות בידו. א"כ תימא על הב"י, מה מקום יש ללמוד מכאן דאסור במתנה מרובה שהי' רגיל בה ששולח לו אותה אחר הפרעון בזמן שאין מעותיו בידו. ע"כ קושית הגידו"ת.

ומכח קושיא זו ("אחר המחילה הראוי' מגדולת חכמתו") אכן מתיר במתנה מרובה, אפי' בדבר של פרסום במקרה שכבר הוא רגיל שהרי כבר התפרסם אצל הכל שמנהגו המורגל עמו עושה, ואינו מחדש שום דבר בשביל ההלואה.

ומביא ראי' חזקה מהא דכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' מלוה ולוה) שאסור ללמוד למלוה כל זמן שמעותיו בידו אם אינו רגיל בכך, דמשמע הא אם רגיל מותר - אפי' מעותיו בידו, והא ודאי דללמדו מקרא או גמרא לא גרע מלהשתמש בעבדיו לענין הפרסום, ואפ"ה שרי ברגיל, ועכ"ז מותר ברגיל במעותיו בידו, וכ"ש אחר הפרעון. וע"ש שמסיק הכי ומביא תשובות הרא"ש שמחזקת כל דבריו, ע"ש2.

וכן הק' בס' מרבה תורה (להר"ר אליהו פוסק) סי' קס סקי"ט על הש"ך שם סק"ט דמביא מסקנת הב"י הנ"ל ונראה דס"ל כוותי' להלכה מדכ' דמביאו בהגהת דרישה דאסור לשלוח מתנה מרובה אפי' הי' רגיל מקודם דהוי כפרהסיא כדירת חצירו.

והק' המרבה תורה דמנ"ל לפסוק כפי' השני של הב"י בסמ"ג, חדא מתנת כסף מי יודע3 לחלק בנדבת לבו בצנעה, ועוד שהך דדר בחצירו האיסור דוקא כ"ז שמעותיו בידו, ואנן עסקינן בדבר שהוא קודם הלואה או אחר הפרעון.

ומשמע דס"ל - דלא כש"ך - דברגיל מותר אפי' במתנה מרובה.

וכן כתב מפורש בחי' מהרא"ל (צונץ) ביו"ד סי' קס ס"ק ו', מכח קושיא זו, וז"ל: "דכאן מיירי לאחר פרעון אפילו דבר של פרהסיא מותר ברגיל מקודם, עכ"פ כן נ"ל". עכ"ל.

- שיטת כ"ק אדה"ז -

והנה בשו"ע אדה"ז הל' רבית סעי' ז' מביא ב' הדעות הנ"ל - דעת הסה"ת ודעת הסמ"ג. ומקודם מביא דעת סה"ת, וזלה"ק: "ואם הי' רגיל לשלוח לו דורון קודם לכן, מותר, ובלבד שלא יתכוין עכשיו לשלוח בשביל ההלואה". עכלה"ק.

היינו, שלדעת סה"ת צריך שני תנאים להתיר דורון: א. שיהא רגיל בכך. ב. שלא יתכוין בשביל ההלואה. ואח"כ מביא אדה"ז דעת הסמ"ג, וזלה"ק:

"ויש מתירין ליתן דבר מועט בסתם שאינו מפרש לו בשביל ההלואה אע"פ שהוא מתכוין4 לכך, ואפי' לא הי' רגיל ליתן לו קודם לכן, לפי שמתנה מועטת רגילין הרבה בנ"א לשלוח איש לרעהו ואין ניכר שהוא רבית וכו', או במתנה מרובה שניכר שאינה מתנת חנם אלא בשביל ההלואה כי אין העולם רגילין ליתן מתנה מרובה על חנם, ואפי' אם זה הי' רגיל ליתן מתנה מרובה קודם לכן אין לו ליתנה לפני ההלואה ואחר הפרעון בסמוך לו קצת אפי' בסתם מפני שיש לה קול ופרסום, ואסור משום מראית העין שנראית כרבית". עכלה"ק, וע"ש עוד.

היינו שהדיעה השני' - הסמ"ג - מתיר בסתם אפי' במתכוין לשם ההלואה, אבל רק בדבר מועט ולא במתנה מרובה אפי' ברגיל ליתנה לו מתנה מרובה קודם לכן5.

ולענין הלכה כותב אדה"ז וזלה"ק:

"ויש להחמיר לעצמו כסברא הראשונה, ואף לסברא האחרונה אין להתיר אלא מתנה מועטת שאינה ידועה לכל ואף היודעה אינו יודע שלא הי' נותן לו בלא ההלואה". עכלה"ק.

ולפום ריהטא נראה לפרש, שכ"ק אדה"ז מחמיר כאן בכל המובנים, דמי שרוצה לשלוח מתנה לחברו, דלעצמו יש להחמיר לגמרי, ואפי' אם רוצה להקל יש להקל רק במתנה מועטת אבל מתנה מרובה אין להתיר כלל.

וכן מבינים בדעת כ"ק אדה"ז כל האחרונים שראיתי, והיות שרבים הם וא"א לפורטם אסתפק בזה דכן ס"ל בדעת אדה"ז ס' ברית יהודה (פ"ה הל' ז')6, ובספרו עיקר דינים פ"ד סעי' י"ג הערה כ"ב, וכן ס' תורת רבית (פ"ג סעי' ו'), וכן בס' דברי סופרים סי' קס סעי' ו', ובס' משנת ריבית פ"ג, ועוד הרבה. וכולם מצטטים דברי כ"ק אדה"ז כהמקור לאסור מתנה מרובה.

ולולי דמסתפינא מכל הני רבוותא הבקיאים מאוד בדברי כ"ק אדה"ז, הייתי אומר דכד דייקת שפיר נראה שאין כן דעת אדה"ז, אלא דס"ל כדעת הגידו"ת והמרבה תורה והחידושי מהרא"ל שהבאנו לעיל, דברגיל קודם לכן מותר אפי' במתנה מרובה. ואפרש דברי:

דכאמור לעיל מחלוקת הסה"ת והסמ"ג סובבת והולכת על נקודה אחת: לא על איזה סוג דורון מותר לשלוח, אלא באיזה אופן מותר לשלוח דורון לחבירו. הסה"ת מחמיר ומצריך שני תנאים: א. רגיל. ב. שלא יתכוין. והסמ"ג מיקל דאפי' כשאינו רגיל ואפי' בהתכוין (לדעת אדה"ז, ודלא כש"ך) מותר לשלוח מתנה מועטת, ומדוע? מסביר אדה"ז לדברי הסמ"ג, לפי שמתנה מועטת אין ניכר שהוא רבית.

וע"ז מסיק אדה"ז, דלענין הלכה, לעצמו יש להחמיר כהסה"ת, ובמה? להצריך רגיל ושלא יתכוין. אבל לאחרים אפשר להקל כהסמ"ג, ובמה? דהיינו באיזה אופן יש להקל אפי' באינו רגיל ואפי' במתכוין לשם הלוואה? רק במתנה מועטת, אבל במתנה מרובה באינו רגיל, ובמתכוין, אסור.

ויהי' נשמע מזה שס"ל לאדה"ז רק כקולת הסמ"ג דאינו מצריך רגיל ואינו מתכוין, אבל לחומרת הסמ"ג דמחמיר במתנה מרובה, לא ס"ל הכי אלא כהסה"ת.

ואביא ראי' לדברי: והוא כעין אותו ראי' ממש של הגידו"ת. דבסעי' ז' מיירי ברבית מוקדמת ומאוחרת, שכאמור הוא קל יותר מהנאות מהלוה למלוה בשעת ההלואה, היינו כשמעותיו בידו. ובסעי' ט' מתחיל לבאר ההנאות האסורות כל זמן שהלוה חייב למלוה, ובסעי' י"א כותב, וזלה"ק: "וכל זה [פי' כל זמן משך ההלואה (דחמור יותר ממוקדמת ומאוחרת)] במה שלא הי' רגיל לפני ההלואה, אבל כל מה שהי' רגיל בו מתחילה מותר, ובלבד שלא יתכוין עכשיו בשביל ההלואה. ואפי' ללמד את המלוה וכו'". ובסוף הסעי': "וכל כיוצא באלו אע"פ שהי'

מכבדו באלו בלא ההלואה, אסור מפני שהוא דבר של פרהסיא אא"כ ידוע לכל שאינו עושה בשביל שהלווהו כגון שהי' רגיל לכבדו קודם לכן וכן בבית". עכלה"ק.

הרי מפורש כשני התנאים דלעיל של הסה"ת: א. רגיל. ב. אינו מתכוין להלואה. וכאמור, כ"ז הוא בההנאות במשך זמן ההלואה בעצמו שחמור יותר ממקודמת ומאוחרת.

מוכח מזה שדעת אדה"ז שרק במקרה שאינו רגיל לשלוח לו מתנות ואפי' מתכוין בשביל ההלואה שזהו הציור של הסמ"ג (ואולי זהו רוב המקרים בין מלוה ללוה, דאינו שכיח כ"כ דהלוה רגיל לשלוח מתנות בלי כוונה על ההלואה) הרי אז מקיל אדה"ז רק במתנה מועטת, אבל ברגיל ואינו מתכוין איה"נ שמותר אפי' במתנה מרובה שהוא דבר של פרסום.

ואחרי ההעמקה בדברי קדשו של כ"ק אדה"ז ובלשונו הזהב, י"ל דלהלכה לא נחלקו הסמ"ג והסה"ת.

דהנה כ"ק אדה"ז מוסיף בעצמו הסבר על דברי הסמ"ג (בסעי' ז') במה שמתיר דבר מועט בסתם ואע"פ שהוא מתכוין ואפי' לא הי' רגיל, וזלה"ק: "לפי שמתנה מועטת רגילין הרבה בני אדם לשלוח איש לרעהו ואין ניכר שהוא רבית". עכלה"ק.

היינו, שאדה"ז מגדיר לנו הסיבה שהסמ"ג מתיר מתנה מועטת נגד הסה"ת, והוא, שלשיטת הסמ"ג מתנה מועטת הוי כרגיל, וגם זה שאין ניכר שהוא רבית.

יוצא לפי הסברתו של כ"ק אדה"ז (וכל האחרונים המחפשים הגדרה מדוייקת להבין מה זה בדיוק מתנה מועטת משתמשים בהגדרתו זו של כ"ק אדה"ז - ז.א. מה שרגילין לשלוח איש לרעהו), דהטעם לקולת הסמ"ג נגד הסה"ת אינו משום שחולק עליו, אלא אפ"ל דהסמ"ג יודה להגדרת הסה"ת בהתנאים הנצרכים לשלוח דורון - וזה הטעם שהוא מתיר מתנה מועטת, משום שמתנה מועטת הוי כרגיל!

איברא, דלפי סברת הש"ך לכאו' הי' יומתק יותר דס"ל להש"ך בסק"ט דאפי' להסמ"ג שמתיר במתנה מועטת מתיר רק באינו מתכוין לשם ההלואה, והי' יוצא ממש כפתור ופרח, דלפי ביאור אדה"ז בהסמ"ג במתנה מועטת יקויים שני התנאים גם יחד - רגיל ואינו מתכוין.

אלא די"ל דזה שכ"ק אדה"ז חולק על הש"ך ומתיר במתנה מועטת אפי' שהוא מתכוין, הוא גם לפי שבמתנה מועטת "אין ניכר שהיא רבית", היינו שזה דבר מועט ורגיל כ"כ שאפי' אם מתכוין לשם הלוואה הוי כאילו בטלה דעתו.

ומעכשיו יובן הדבר כמין חומר למה פסק אדה"ז דלעצמו יחמיר כסברא הראשונה, ואף לסברא האחרונה אין להתיר אלא במתנה מועטת, דאינו מובן למה דוקא כאן יחמיר לעצמו יותר. וי"ל דמכיון שלפי ביאור אדה"ז שני השיטות הם בעצם יסוד אחד, מהו רגיל וכמה יכוין, לכן לעצמו שיודע מה הוא רגיל ומה כוונתו יחמיר כהסה"ת, ולאחרים שאינו יודע רגילותם וכוונתם אין להתיר אלא מתנה מועטת, שעכ"פ לפי הסמ"ג הוי זה כרגיל ואינו מתכוין. ולכאו' זה מדוייק ביותר מדברי אדה"ז.

ונחזור לענין ראשון: והנה אין להקשות דא"כ למה אין כ"ק אדה"ז מפרש זאת להדיא, דמתנה מרובה מותרת ברגיל, די"ל דאדה"ז כן מסביר לנו כ"ז במתק לשונו ובדיוק סידורו, במה שכותב בסעי' י"א בדיני הנאות המותרות והאסורות בשעת ההלואה, וממנו נדע להאיסורים הקלים במקודמת ומאוחרת.

דכאמור, יש שני מצבים שאסור להנות להמלוה: א. במשך זמן ההלואה עצמה, היינו שמעותיו של המלוה עודנו ביד הלוה, ובזמן הזה מחמירים הרבה בכל עניני הנאות. ב. קודם ההלואה או לאחריו, ובזמנים אלו הדין הרבה יותר קיל.

ועפ"ז יש להקשות, דבסעי' י"א, דמיירי במשך זמן ההלואה ומעותיו עדיין בידי הלוה, מיקל אדה"ז ואפי' בדבר של פרהסיא, ובסעי' ז' דמיירי בזמן מוקדמת או מאוחרת ואין מעות המלוה ביד הלוה, מחמיר!

ולכאו' דברים אלו סותרים ההדדי.

ומצאתי בזה את שאהבה נפשי בשו"ת קנה בושם (להגר"מ בראנסדורפר שליט"א) ח"א סי' נט שהרגיש במה שנראה כסתירה בדברי כ"ק אדה"ז האמורים בין סעי' ז' דמחמיר במתנה מרובה ברבית מוקדמת ומאוחרת, לבין המבואר בסעי' י"א. דאם הי' המלוה דר בבית בחנם (רגיל) מדעת בעה"ב, מותר גם אחר ההלואה.

ומיישב דברי כ"ק אדה"ז, דבסעי' ז' לא מיירי ברגיל מקודם בדבר מסויים אלא רגיל במתנות מרובות לפי מה שמזמן לו, ובסעי' י"א מיירי היכא דרגיל בדבר מסויים מקודם דס"ל דמותר גם אחר ההלואה.

ומסיק בהתשובה שם להלכה, דברגיל קודם ההלואה לעשות לו טובה מסויימת מותר גם אחר ההלואה, כגון מי שרגיל ללכת בשביל המלוה לחנות או כדו', דאפשר לסמוך על הגידו"ת והמהרא"ל ואדה"ז המתירים.

ואף שלפי מה שהארכנו לעיל אין מן ההכרח לחלק דברי כ"ק אדה"ז בהכי, ואפשר לומר דמכח דברי כ"ק אדה"ז בסעי' י"א אפ"ל דבכל מקרה דרגיל ואינו מתכוין בשביל ההלואה אפשר להנות להמלוה אפי' מתנה מרובה. הרי עכ"פ לדעת השו"ת קנה בושם במי שרגיל בהנאה מסויימת, כגון מי שרגיל7 לשלוח מתנה גדולה לכל יו"ט לחבירו, או7 שרגיל לשלוח מתנה גדולה עבור כל שמחה שחבירו עושה8, או שנוהג לתת לחבירו דירתו להשתמש בו לעת הצורך, מותר להמשיך בהרגלו זה אפי' אחר שהלווה ממנו.

וכמו שכותב א' מהפוסקים שמן הנמנע לחשוב שבגלל שעשה לו טובה נאסר מלהלוות לו, וגם אנו נאמר שמן הנמנע לחשוב שבגלל שהלוה לו פעם יאסור לו מעתה לעשות מה שהי' רגיל לעשות קודם ההלואה, וכמפורש בשו"ע אדה"ז סעי' י"א דברגיל ואינו מתכוין לשם ההלואה מותר אפי' דבר של פרהסיא.

ואף שכאמור מסתפינא, דרוב המפרשים אינם מבינים כך בדברי כ"ק אדה"ז, אבל הנלע"ד כתבתי, ובפרט שעפ"ז לא יהיו דברי כ"ק אדה"ז כסותרים זה את זה, וכמ"ש בשו"ת קנה בשם הנ"ל, והבוחר יבחר.