בהמנהג שנהגו לומר ויהי נועם ויושב בסתר לאחר הלווית המת ל"ע לכאו' צריך בירור מקורו - הרי הרבי נהג כך וא"כ אין שקו"ט וכו' - אך הנה בשו"ע יו"ד סי' שעו ס"ד כתב: "ועכשיו נוהגים שאחר סתימת הקבר (או לאחר שהפך האבל פניו מן המת) חולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מביה"ק ואומרים הקדיש . . ואח"כ תולשין עפר ותולשין עשבים ומשליכים לאחר גוום1, ורוחצין ידיהם במים. הגהה: י"א שיושבים ג"כ מפני שהרוחות מלוות אותו וכל זמן שיושבין בורחין ממנו. ובמדינות אלו לא נהגו לישב2 רק ג"פ אחר שרוחצו הידים ואומרים כל פעם ויהי נועם וגו' יושב בסתר עליון." עכ"ל.

והנה מפשטות הלשון משמע שזה למי שהיה בבית החיים דווקא. וכן בלשון הטור סי' שעו כתב וז"ל: "וכשאמרו במי שחוזר מאחורי המת לישב שבע פעמים. לא אמרו אלא במי שהולך לביה"ק ובחזרתו. ובקרובים וביום ראשון ובמקום שנהגו". עכ"ל.

ועיי"ש בדרישה שמביא את הסיפור בגמרא (ב"ב ב, ב) אחתי' דר' אמי בר פפא הי' נסיבא ליה לרב אויא, שכיבא, עבד לה מעמד ומושב. אמר רב יוסף טעה בתרתי, טעה שאין עושין אלא בקרובים והוא עבד אפילו ברחוקים וטעה שאין עושים אלא ביום הראשון והוא עבד ביום השני, אמר אביי דהא נמי טעה שאין עושין אלא בבית הקברות והא עשה בעיר, רבא אמר בהא נמי טעה שאין עושין אלא במקום שנהגו והתם לא נהוג ובמקום שנהגו לעשות מותר לעשות אפילו בשבת כגון שקברו בסמוך לשבת וחזרו בשבת. והנמ"י שם כותב מכאן שטועים הם אלו שנכנסים לעיר ויושבים. כאן מעט וכאן מעט כו'.

ואולי יש לומר בזה, דבלשון הטור המובא לעיל, כתוב: "לא אמרו אלא במי שהולך לבית הקברות ובחזרתו ובקרובים וביום הראשון ובמקום שנהגו" והנה ברשב"ם ב"ב שם כתב הטעם להבריח השדים וכותב בסוף ולא נהירא דא"כ יהיו עושין כן בכל מקום ולקמן אמרינן דבמנהגא תליא מילתא ויוצא מהטור והרשב"ם שהדבר תלוי במנהג המקום ואיך שנוהגים בעיר זו היא הקביעה. וכמ"ש בהמשך ההגהה בשו"ע שם [בנוגע לענין אחר] "ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר".

והנה ראיתי שמציינים לספר נחמו עמי – דיני אבילות להגאון משה צבי נאה – פתח תקוה תשל"ח. עמ' לד אות כה מעשה רב מאדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שחזר מלווית המת שלווה אותו כברת הארץ וישב ואמר שבע פעמים ומוכח מזה שאפילו לא הלך לביה"ק וכו'. וא"כ יוצא שאצלינו זה נהוג, ועדיין צע"ק המקור של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ואבקש מהקוראים להעיר בזה. ולנו אין אלא הנהגת כ"ק אדמו"ר.