הנידון

א) בשעה שהעירותי על כך שאכילת התפוח המטובל בדבש בליל הושע"ר טעונה נט"י לפני', הי' פשיטא לי כביעתא בכותחא דתפוח בדבש יש לו דין אוכל שטיבולו במשקה. ואפילו לפי שיטת הרדב"ז (שו"ת ח"ד סע"ח) והמג"א (או"ח סקנ"ח סק"ה) דמאכל שאין הדרך לטובלו במשקה אינו טעון נט"י - גם כשהוא מטבלו - משום שבטלה דעתו אצל כל אדם, נ"ל דגם לדידהו, התפוח בדבש - בעי נט"י. והיינו משום דנ"ל דלא דברו הרדב"ז והמג"א אלא ביחידים היוצאים מן הכלל לטבול מאכל שאין דרכו להטבל במשקה לעולם, משא"כ כשנתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל לאכול תפוח מטובל בדבש אחת בשנה, הרי גם לפי דבריהם צריכים ליטול ידיהם כהלכה קודם האכילה.

ומדברי המג"א עצמו הדברים מוכרחים, שהרי כתב המג"א (שם סק"ח – הו"ד בשו"ע אדה"ז שם ס"ד) דכשאוכל מאכל המטובל בדם בהמה, דלא משכח"ל אלא במצב של פקו"נ, (כמ"ש המג"א ואדה"ז שם) טעון נט"י. וע"כ שלא בא המג"א (בסק"ה) לאפוקי מחיוב נט"י אלא דבר שאין דרכו להאכל לעולם ע"י טיבול, ולכן כאשר ישנה סיבה מיוחדת שגם אדם מן היישוב יאכל דם, דהיינו לצורך רפואה, אף דהוה מילתא דלא שכיחא כלל וכלל, מ"מ טעון נט"י, ומזה נלמד לשאר דברים. ובנדו"ד, הלא הדברים ק"ו, ומה דם שעונשו כרת ושנפשו של אדם קצה בו, מ"מ אמרה תורה (סוטה ד, ב) דמי שאוכל מאכל המטובל בו לצורך פקו"נ ואת ידיו לא שטף במים, ה"ה 'נעקר מן העולם', תפוח המתוק בדבש שנאכל בכל שנה ושנה וע"י כאו"א, (וגם מצותה אחשבי'), עאכו"כ.

אמנם אפילו יתעקש המתעקש ויאמר שלפי דעת המג"א אין אכילת התפוח בדבש טעונה נט"י, מ"מ הרי אדה"ז השמיט את דברי המג"א הנ"ל, ומזה דייק הקצות השולחן (סל"ו בבדה"ש סק"ט), וכ"מ בתהלה לדוד (או"ח שם), דלא ס"ל לאדה"ז כשיטת המג"א בזה, ולדידי' כל דבר מאכל המטובל במשקה טעון נט"י, וא"כ הרי פשוט שלפי שיטת אדה"ז אכילת התפוח בדבש מצריכה נט"י, גם את"ל דתפוח בדבש מיקרי 'אין דרכו בכך'.

והרי מצינו חולקים להדיא על שיטת הרדב"ז והמג"א: (א) כתב המאירי בספר 'בית יד – דיני נטילת ידים' (הנלוה ל'בית הבחירה' עמ"ס ברכות) ב"החלק השני", וז"ל: "הי' מטבל במשקה מה שאין דרך לטבלו, חכמי הצרפתים פירשו שאינו נוטל, כל שטבולו במשקה אמרו כל שמטבלו במשקה לא אמרו, ולא יראה לי כן, שהרי בתלמוד המערב אמר בפרק אלו דברים (ברכות פ"ח ה"ב) כל שיש בו לכלוך משקה צריך נט"י". עכ"ל. (ב) ב"תשובת של הגאונים כת"י" שהביא החיד"א בשיורי ברכה סו"ס קנח איתא: "כתב בירושלמי דברכות (פ"ח ה"ב) משמע אפילו אין דרכו לטבל, דתני ר' אושעיא כל דבר שיש בו לכלוך משקה צריך נטילת ידים". ובספר בית מנוחה דיני נט"י אות ז' (לד, ע"א) הביא את דברי הרדב"ז הנ"ל וכתב דלא קיי"ל כוותי' אלא כדברי הגאונים שהוכיחו דבריהם מן הירושלמי וס"ל דגם דבר שאין דרכו לטבול טעון נט"י.1 וא"כ, כיון שאדה"ז השמיט את דינו של הרדב"ז והמג"א, שפיר נראה לומר דגם אדה"ז ס"ל כשיטת הגאונים, המאירי ודעימייהו - על יסוד דברי הירושלמי.2

אמנם מכיון שהגרי"ד קלויזנר שליט"א לחלוק יצא, ועוד הוסיף לחדש דכל הנוטל ידיו לתפוח מטובל בדבש אינו אלא מגסי הרוח, כיון שאין דרך לטבול תפוחים (חיים) במשקה, הנני בזה להעמיד את דבריי הראשונים, והבוחר יבחר.

השמטת אדה"ז

ב) ראשית כל יש לציין, דאע"פ שצריכים להיות מתונים בדין טרם נבוא להוציא דינים מ'השמטות' אדה"ז, מ"מ בנדו"ד הסברא נותנת שהשמטת אדה"ז בדוקא היא, ולהורות בא דלא ס"ל כשיטת הרדב"ז והמג"א (שנמשך אחריו) בזה. חדא, כי הרדב"ז והמג"א כתבו שני דינים בהדי הדדי, [בלשון המג"א: "[א] דבר שאין דרכו לטובלו במשקה א"צ נט"י דבטלה דעתו אצל כל האדם, [ב] הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה"], ואילו אדה"ז (שם) העתיק את הדין האחרון ("הטובל אצבעו בשמן או דבש ושאר משקין ומוצץ אח"כ א"צ נטילת ידים"), ולא העתיק את הדין הראשון, והשמטה כזאת בוודאי אומרת דרשני ביתר שאת מסתם השמטה (שאין בו משום 'תנא ושייר')! ועוד, כי הרדב"ז עצמו, שהוא מרי' דהך דינא, הראה פנים לחלק בין הנידונים: בנידון הטובל אצבעו במשקה כתב שהדבר פשוט לכולי עלמא שאי"צ נט"י, משא"כ בנידון דבר שאין דרכו לטובלו במשקה לא כתב אלא ש"מסתברא דלא גזרו" בכה"ג, ע"ש. וכיון שכבר נתבאר דכמה פוסקים חולקים על הרדב"ז וס"ל דבכל גוונא תיקנו נט"י לדבר שטיבולו במשקה נראה ברור דבכוונה השמיט אדה"ז דינא דהרדב"ז, ומשום דלא סבירא לי', וכמ"ש הקצוה"ש הנ"ל.

משמעות הלשון "טיבולו במשקה"

ג) והנה הרב קלויזנר חולק על דברי התהל"ד והקצוה"ש הנ"ל, וכתב דאין לדייק מזה שהשמיט אדה"ז את הדין הראשון שכתבו הרדב"ז והמג"א דלא ס"ל כוותייהו, ומשום דאף שלא שנה אדה"ז דין זה בפירוש, מכללא איתמר. וכך הוא טוען: "רבינו הזקן מדייק ואומר 'אם אוכל דבר שטיבולו במשקה', דהיינו דבר שבעצם דרכו שיטבלו אותו במשקה, אבל דבר שאין דרכו שיטבלו אותו במשקה, ואעפ"כ אוכלו [כשהוא] טבול במשקה, באמת אינו צריך ליטול ידים כלל, דאל"כ הול"ל 'אם אוכל דבר שמטובל במשקה', ומה זה משנה אם הוא דבר שדרכו לטבול או לא". עכ"ל.

ואנכי הרואה, שפת לא ידעתי אשמע, ואפרש שיחתי - מן הקל אל הכבד: (א) גם לו יהא שדיוקו בדברי אדה"ז נכון הוא ואין לערער עליו, הלא ידוע לכל הסמוכים על שולחן אדה"ז שדרכו בקודש להביא בפירוש את כל הדינים שכתבם המג"א בפירוש, ולא סמך ע"ז שניתן לדייק ולהוציא את פסקי המג"א ע"י הדיוק בסגנונו הזהב. ובנדו"ד ממש, הלא תראה, וכנ"ל, שכתב אדה"ז בפירוש את הדין השני שכתב המג"א - אף שלפי דברי הרב קלויזנר הי' אפשר ללמוד גם דין זה (ובמכ"ש וק"ו) מתוך סגנון לשון אדה"ז – והשמיט את הדין השני. (ב) והוא העיקר: הלא כך הוא לשון הגמרא (פסחים קטו, א) ועד"ז לשון כל הפוסקים ובכללם הב"י בשולחן ערוך: "כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים", ולפי דברי הרב קלויזנר בוודאי יש לדייק וללמוד מדברי כולם דדבר שאין דרכו להטבל אי"צ נט"י. ובוודאי הא ליתא, שהרי, כנ"ל, יש יש חולקים על הרדב"ז והמג"א בהך דינא, [וגם הרדב"ז לא כ"כ אלא מסברא ולא מדיוקא ומשמעות הלשון3], וע"כ דלדידהו אין הכרח כלל מהלשון "דבר שטיבולו במשקה" דמיירי בדבר שדרכו להיות מטובל במשקה, [והמאירי כתב בפירוש דלא נ"ל לדייק כן כי דברי הירושלמי המפורשים מכריעים להיפך מזה הדיוק], וא"כ כשם שניתן לומר כן בפירוש לשון הגמרא והשו"ע, ה"ה שאפ"ל כן בלשון אדה"ז, שלא שינה כלום בלשונו זה ולא העתיק אלא לשון הגמרא והפוסקים שקדמוהו.

מכל הנ"ל ברור כי אין ממש בדיוקו של הרב קלויזנר בשו"ע אדה"ז דמהלשון "טיבולו במשקה" מבואר דמיירי בדבר שדרכו להטבל במשקה, וא"כ שוב קמה וגם נצבה ראיית הקצוה"ש דמזה שהשמיט אדה"ז הך דינא דהרדב"ז והמג"א ש"מ דלא ס"ל, ש"מ.

פלוגתת הרב קלויזנר והקצוה"ש

ד) והנה הרב קלויזנר נאזר בגבורה להורות שלא כדברי הקצוה"ש ותלה קשתו במ"ש בשיורי ברכה להחיד"א (ברכ"י או"ח סו"ס נח), בשם תשובה שמצא בכת"י, וז"ל: "הורה זקן אחד שהאוכל חזרת כשהמים טפחים עליה אין צריך ליטול ידיו משום טיבולו במשקה, דהיינו שמטבל במשקים ואוכל, ואם איתא הול"ל דבר שמטובל במשקה או דבר שיש עליו משקה". [וע"ש בשיו"ב ד"כבר האריכו רבנן בתראי בכל הנזכר, ופשטה הוראה היפך כל דברי הרב הנזכר"].

וגם בזה לא זכיתי להבין את דבריו: חדא, דאין אלו אלא דברי נביאות, דכיון שע"כ החולקים על זקן זה ס"ל דהלשון "טיבולו במשקה" [שבש"ס ושו"ע] אינו מכריח לנקוט כדברי אותו זקן, מנא ידע הרב קלויזנר שכשהעתיק אדה"ז את לשון הגמרא והשו"ע כהווייתו, סבר כשיטת אותו זקן וסמך ע"ז שידייקו מדבריו כמו שדייק הזקן שבשיו"ב בדברי הגמרא, ולא כדברי החולקים על אותו זקן דלא משמע להו הך דיוקא?!

ועוד תיוהא קא חזינא הכי, דבאמת אם כי דיוקו של הרב קלויזנר בהלשון "טיבולו במשקה" מקורו טהור בדברי חכמי צרפת שדחה המאירי (וכנ"ל ס"א), מ"מ בהרב הזקן שבשיו"ב לא מצאתי חבר לא לחכמי צרפת ולא להרב קלויזנר, דהלא הוא לא כתב שמהלשון "טיבולו במשקה" ניתן לדייק דבעינן שיהא דרכו בכך, והוא לא מיירי כלל מדין הרדב"ז והמג"א, אלא דיצא לחדש דמאכל שאינו אוכלו 'על ידי טיבול' אלא שנטבל או נתלחלח במשקה לפני זמן אכילתו, אי"צ נט"י, ודייק מלשון "טיבולו במשקה" דמורה על 'פעולה' [ואולי גם על 'כוונה'] של טיבול. ומה ענין זה לדבר שדרכו להטבל? והלא שפיר שייך שיהא דבר שדרכו להטבל (כגון ירקות) שהוא לא טבלם עכשיו אלא שהיו מלוחלחים מקודם, ולאידך גיסא יתכן גם בדבר שאין דרכו להטבל שיטבילנו בשעת אכילתו!

ועל כולם אני תמה, דגברא אגברא קא רמית. הלא אפילו את"ל כמ"ש הרב קלויזנר שדיוקו של הרב הזקן שהביא בשיו"ב (ד"טיבולו במשקה" מורה על פעולה של טיבול בשעת אכילה) מלמדנו שיש לנו לדייק הדק היטב במשמעות הלשון "טיבולו במשקה", וע"כ למדים אנו מזה (אם כי בעקיפין) גם את דיוקו של הרב קלויזנר (ש"טיבולו במשקה" מורה על דבר שדרכו לטבול במשקה) ותוקפם של שני הדיוקים תלויים זב"ז, א"כ הר"ז ראי' לסתור את דברי הרב קלויזנר, שהרי לברר שיטת אדה"ז קא עסקינן, וע"כ לית לי' לאדה"ז דיוקו של הרב הזקן הנ"ל, שהרי אדה"ז פסק (שם רס"ג) "אם אוכל דבר שטיבולו במשקה בין שמטבלה עתה בין שהיה מטובל מקודם ואוכל כשהוא מטובל ומלוחלח שלא נתנגב צריך ליטול ידיו תחלה"!

על דברי האגרת

ה) כל הנ"ל הוא כיהודה ועוד לקרא, שהרי בנדו"ד - תפוח מטובל בדבש - מפורש יוצא ממ"ש רבינו זי"ע באגרות קדשו ח"ג עמוד רט: "אכילת התפוח (גם לולא הטיבול בדבש) כיון שאין נפקא מינה, טוב יותר שתהי' אחר נטילת ידים", דאם מפאת הטיבול בדבש קאתינן עלה פשיטא דיש לאכלו (בר"ה) אחרי נט"י לסעודה, שהרי בלאה"כ אכילה זו טעונה נט"י כדין אוכל שטיבולו במשקה.

וכן מצאתי בשו"ת 'ישמח לבב' לאחד מגדולי חכמי הספרדים שכתב להדיא: "דבר שטיבולו במשקה כמו תפוח בדבש בפרט כשהוא חי דצריך נטילת ידים".

והנה בגליון הקודם ניסה הרב קלויזנר להסיע את דברי רבינו (באג"ק הנ"ל) לענין אחר, וכתב שכוונת רבינו היתה: "דלא מיבעיא דמחמת הטיבול בדבש הוה אכילת התפוח הפסק בלתי רצוי בין קידוש לסעודה, אלא גם לולא הטיבול בדבש, הרי עצם אכילת התפוח מהוה הפסק שאין בו צורך". עכת"ד.

ודבריו אלו מרפסין איגרא; דהלא פשוט שאכילת התפוח מהוה הפסק יותר גדול, בין בכמות ובין באיכות, מפעולת הטיבול בדבש שיכולה להעשות ברגע כמימרי', וא"כ אפילו אם היינו מוכנים לקבל הסברא המוזרה, שדברי רבינו בחצע"ג מכוונים להורות על הפסק נוסף הנגרם ע"י מעשה הטיבול, אין לשון האגרת סובל פירוש זה, כי כל קריינא דאיגרתא יודע שהלשון "גם לולא כו'" רומז לטעם נוסף דסגי בפ"ע (או דעכ"פ חזי לאיצטרופי להטעם הראשון ולהגן עלי' מפני הפירכא). ובנדו"ד: האם באמת שייך לומר דאפילו את"ל דאין אכילת התפוח לכשעצמה מהוה הפסק הרי כיון שמטבלו בדבש בוודאי הוה הפסק?

חזיז יוכיח!

ו) והנה לעיל כבר הראנו לדעת דלפי שיטת אדה"ז בשולחנו לא בעינן דבר שדרכו לטבול, ולפי זה פשוט שתפוח בדבש טעון נט"י. אבל כבר כתבתי דנ"ל דכיון שנתפשט אכילת תפוח הטבול בדבש בכל ישראל אחת בשנה ואצל אנ"ש גם בליל הושע"ר, הרי גם לפי שיטת הרדב"ז והמג"א ודעימי' מיקרי התפוח דבר שדרכו להטבל במשקה וצריכים ליטול ידים לפני אכילתה. אמנם גם בזה הקשה הרב קלויזנר מכ"מ ובאתי בזה להשיב על דבריו מפני הכבוד:

הרב קלויזנר כתב דמה שכתבתי דהמג"א (הנ"ל ס"א) מיירי ביחיד שיצא מן הכלל לטבול אוכל מסויים במשקה שאז דוקא בטלה דעתו אצל כל אדם, "זה אינו נכון כלל", ולחדש יצא ד"למרות שנתפשט המנהג בין כל אנשי שלומנו לאכול תפוח בדבש בליל הושע"ר בטלה דעתנו אצל דעת כל העולם כולו ואין אנו צריכים ליטול ידים לפני טיבול התפוח במשקה".

נימוקו של הרב קלויזנר עמו ותלמודו בידו, דהנה מבואר בסוגיית הגמרא במס' עירובין (כח, א) ובפירוש רש"י, לענין עירובין ומעשרות, דאף שבבבל נהגו לאכול חזיז [מין ירק], מ"מ כיון ש"שאר העולם אינם אוכלים חזיז" לא נחשב החזיז למאכל "בגלל מנהג בני בבל שאינם אלא מיעוט העולם". וא"כ, טוען הגרי"ד, הלא "[1] הדברים ק"ו, דמה אם גבי בני בבל אמרינן דבטלה דעתם אצל כל אדם, א"כ כש"כ וק"ו דגבי כל אנ"ש בכל רחבי תבל דדרכם לטבלו במשקה הדבש בליל הושענה רבא בלבד שהם הרבה פחות מבני בבל, דבטלה דעתם אצל כל אדם. [2] ויתירה מזו, זה שבני בבל היו אוכלים חזיז אין זה רק בלילה אחד בשנה בלבד, אלא שבכל ימות השנה היה דרכם בכך, ואעפ"כ בטלה דעתם אצל כל אדם, א"כ כש"כ וק"ו גבי כל אנ"ש בכל רחבי תבל שטיבול התפוח בדבש הוא רק פעם אחת בשנה בליל הושענה רבה בלבד (ופעם נוספת בליל ר"ה), שבטלה דעתם אצל כל אדם. [3] וגם הטיבול של רוב בני ישראל בליל א' דר"ה בלבד דעצם בטלה דעתם אצל כל ימות השנה, דכיון דלא שכיחה לא גזרו רבנן. [4] ועוד, זה שבבבל נמצאים באתרא אחת יחדיו, אפ"ה גם באתרא שלהם אין מעכבין בחזיז, כיון שבטלה דעתם אצל כל אדם, א"כ כש"כ זה שכל אנ"ש [מפוזרים] בכל רחבי תבל אינם אפילו בגדר 'אתרא', והם בטלים בכל מקום שהם נמצאים, כיון שהם בגדר 'גברא' בלבד". עד כאן דברי הרב קלויזנר.

והשתא נחזי אנן ונעביר את דברי הרב קלויזנר תחת שבט הביקורת ונראה אם יעמדו דבריו אם לא.

המסקנא המתבקשת ממשאו ומתנו של הרב קלויזנר היא שאין חיוב ליטול ידים למאכל שטיבולו במשקה אא"כ נוהגים לטבל מאכל זה במשקה בכל העולם כולו, ואילו יצוייר מדינה שכל אנשי' היו אוכלים תפוחים טבולים בדבש, השכם והערב, כל השנה כולה [כמו מדינת בבל ששם אכלו חזיז כל ימיהם] לא יצטרכו ליטול ידיהם לפני האכילה מפני שבטלה דעתם אצל כל אדם, וזהו חידוש גדול שלא שמענו מעולם. וכרפס יוכיח עוה"פ, דאפילו אם נימא שיש מיעוט הניכר שטובלים תפו"א וכיו"ב במי מלח כל השנה כולה, בוודאי אין מדינה שלימה שאנשי' עושים כן ועאכו"כ שלא נתפשט נוהג זה בכל תפוצות ישראל, ואעפ"כ מבואר להדיא בכל הפוסקים דטיבול ראשון טעון נט"י לפניו מדין דבר שטיבולו במשקה.

וע"כ צ"ל דאין להשוות את כל ה'ביטולים' ולהביאם אל עמק השווה, דהכל לפי הענין,4 ואין דנין תפוח מחזיז: בסוגיא דעירובין שהנידון הוא אם חזיז נחשב למאכל אדם, היינו דבעינן לשווי' לחזיז מאכל אדם, לא סגי במה שיש מדינה שאנשי' אוכלים חזיז, דבקביעות גדרי מאכל אדם אנו דנים על כל העולם כולו, והעולם נידון לפי רובו, משא"כ בדין דבר שטיבולו במשקה לא באנו להשוותו אוכל אלא דס"ל להרדב"ז והמג"א די"ל דאף שבד"כ לא פלוג רבנן בתקנתם מ"מ בנדו"ד לא כללו בתקנתם מי שיוצא מן הכלל לעשות מעשה 'זר' [וכבנידון הרדב"ז: "תאנים וענבים בדבש או בחומץ"], וא"כ הלא י"ל שבאם ישנה קהילה או עיר או מדינה שנתפשט בה המנהג לאכול מאכל מסויים במשקה והוא דבר קבוע אחת בשנה, וגם מצותה אחשבי', דבעינן נט"י לפני', וכמשנ"ת.

כותלי בית המדרש יוכיחו!

ז) ידוע שיש נוהגים לאכול התפוח בדבש בליל ר"ה אחר הקידוש ולפני הסעודה, וכמ"ש בספר 'דרכי חיים ושלום' (מנהגי הרה"צ ממונקאטש זצ"ל) במנהגי ראש השנה, אות תשז: "סעודת ליל א' דר"ה, הקידוש כנהוג וכו' ואחר הקידוש הביאו לפניו תפוח קודם נט"י להסעודה וטבלו בדבש ובירך בפה"ע ואכל תחלה . . ואמר יה"ר שתחדש עלינו שנה מתוקה". ועד"ז איתא בספר 'רזא דעובדא' (מנהגי קרעטשניף) עמוד סג. והקשה הרב קלויזנר, האיך אכלו התפוח לפני נט"י לסעודה הא גם אכילת התפוח בעי נט"י מצ"ע, ומזה הוכיח דס"ל דלא בעינן נט"י לתפוח טבול בדבש.

והנה כבר נתבאר שגם את"ל שלפ"ד הרדב"ז והמג"א אין התפוח בדבש טעון נט"י, הרי לפי דעת אדה"ז בוודאי טעון נטילה, ויתכן שבמונקאטש וקרעטשניף נקטו כשיטת המג"א ואין ראי' לדידן. אבל באמת אין ראייתו מכרעת כלל (אפילו לפי שיטת המג"א):

חדא, דידוע שבחוגי חסידים שונים לא נזהרו על נט"י לדבר שטיבולו במשקה בכלל [לבד מבליל פסח לטיבול ראשון] וכשיטת כמה ראשונים בזה, וב'מקור חיים' (מנהגי צאנז) הו"ד גם בספר פתחא זוטא על הל' נט"י סקנ"ח אות ד', כתב שאפילו בליל פסח, הורה הגה"ק בעל 'דברי חיים' מצאנז זצ"ל ש"נט"י לכרפס אי"צ רק הגדול של המסובים", ומבואר להדיא שבבית מדרשו של האדמו"ר מצאנז וההולכים בעקבותיו נהגו שלא ליטול ידיהם לדבר שטיבולו במשקה. וע"כ בדרך השערה הי' אפ"ל דאכן בבית קרעטשניף ומונקאטש לא היו נוטלים את ידיהם לדבר שטיבולו במשקה בכלל,5 וסמכו על שיטת "מקצת ראשונים" בזה (שו"ע אדה"ז שם סוס"ג), וע"כ לא נמנעו מלאכול את התפוח בדבש לפני נט"י לסעודה. אבל אנו אין לנו אלא דברי אדה"ז שהחמיר בענין נט"י לדבר שטיבולו במשקה ובפסקי הסידור ב"סדר נט"י לסעודה" סכ"ב פסק שאפילו בשעה"ד אין להקל לאכול דבר שטיבולו במשקה בלא נט"י (כי אם ע"י מפה), ע"ש.

ועוד י"ל ביישוב מנהג מונקאטש וקרעטשניף, ובהקדם שמצאתי חבר להנוהגים לאכול התפוח בר"ה לפני נט"י לסעודה, הלא הוא הגאון בעל 'ישמח לבב' הנ"ל (ס"ה), והוא אכן נחית לבאר למה לא הי' טעון נט"י לפניו, וא"כ אולי אפ"ל דנלמד סתום מן המפורש. וזה לשונות בתשובתו: "אם הוא לדבר מצוה, כגון בשבת ויו"ט בכדי להשלים מאה ברכות, דאז מותר לאכול בכל ענין כמ"ש לעיל וזולת זה הוא נכנס בסלע המחלוקת. אשר על כן אני נוהג בליל ר"ה מהיות טוב לברך כל הברכות קודם נטילה על דברים שהם צריכים ברכה גם בתוך הסעודה, ויהיו דוקא ממין ז' כדי לפטור גם התמרים עמ"א סוס"י רי"א, וגם איני אוכל מהם רק מעט פחות מכזית ואחר הנטילה אני אומר היהי רצון על כל אחד ואחד ואוכלו בין בפת בין בלא פת, ובזה אני מסתלק מכל ספק שיש בענין זה, עיין בבאה"ט סימן תקפ"ג סק"א וסק"ב ובשע"ת שם ובס' כפ"ה נר"ו שם אות י"ג, וגם בשביל דבר שטיבולו במשקה כמו תפוח בדבש בפרט כשהוא חי דצריך נטילת ידים, והוא לדעתי מנהג נכון". עכ"ל.

הרי ברור מללו דתפוח מטובל בדבש צריך נט"י, וכיון שמסיבות אחרות רצה לאכול התפוח לפני נט"י לסעודה הקפיד לאכול פחות מכזית. וצ"ל דס"ל דכיון שגם באכילת פת איתא בשו"ע (או"ח שם ס"ג) ד"אם אוכל פחות מכזית יש מי שאומר שאין צריך נטילה", א"כ בדבר בתפוח המטובל בדבש כיון שכל עיקר דין נט"י לדבר שטיבול במשקה במחלוקת שנוי', יש לסמוך על שיטה זו וכ"כ להדיא בספר הלכה ברורה (הקדמון) או"ח שם ובספר ישועות חכמה לבעהמח"ס מסגרת השולחן על קיצור שו"ע סימן מ' ובמשנ"ב סקנ"ח סק"כ דבפחות מכזית אי"צ ליטול ידיו לדבר שטיבולו במשקה. 6

בת קול יוכיח!

ח) אלא שעדיין עומד לנגדנו מ"ש הרב קלויזנר להוכיח ממ"ש בספר השיחות ה'תש"ה בשיחת ליל ב' דר"ה בסעודה, וז"ל: "בליובאוויטש נהגו לאכול בלילה השני של ראש השנה את הפרי שעליו בירכו שהחיינו, מיד אחרי הקידוש, לפני נטילת ידים לסעודה . . זאת ועוד, גם התפוח שנוהגים לאכול בלילה הראשון של ראש השנה, היו אוכלים בליובאוויטש לפני הסעודה – לאחר קידוש", עכ"ל. ולכאורה מפורש יוצא מזה שבר"ה לא הקפידו ליטול ידיהם לתפוח בדבש, וא"כ הוא הדין והוא הטעם להושע"ר.

וקשה לתרץ שבליובאוויטש אכלו פחות מכזית מן התפוח וע"כ לא נטלו ידיהם שהרי מסתימת לשון אדה"ז בסקנ"ח ס"ג ובסימן תע"ג סי"ט משמע שגם פחות מכזית בעי נט"י אם מטובל הוא במשקה.7

אמנם גם לולא דברינו, הרי שיחה זו כהווייתה בספה"ש סותרת את המפורש (ראה אוצר מנהגי חב"ד עמוד עז. וש"נ) שמנהג אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (והוראתו לרבים) הי' לאכול התפוח לאחרי נט"י לסעודה, וכללא כייל לן רבינו זי"ע (אג"ק חט"ז אגרת ה'תתקסו) "אשר הנהגות כ"ק מו"ח אדמו"ר היו כהנהגות אביו ולמעלה בקודש", ולפ"ז פשוט שגם בליובאוויטש היו נוהגים כן. וע"כ, בהתחשב עם כל הנ"ל, ולולא דמסתפינא, הייתי אומר דשיחה זו היא מההנחות הבלתי מוגהות שנכללו בשיחות אדמו"ר מהוריי"צ וכמ"ש בהקדמת המו"ל ונשתבשו הדברים ע"י תלמיד טועה או ע"י ה'בחור הזעצער'.

אמעריקא איז נישט אנדערעש?

ט) והנה אפילו יהיבנא הכל, ונודה לדברי הרב קלויזנר שבהעיירה ליובאוויטש אכן אכלו (כזית מן) התפוח לפני נט"י לסעודה בליל ר"ה, ולא חששו בזה משום דבר שטיבולו במשקה ומשום שאין דרכו לטבלו במשקה, מ"מ י"ל דאין לך אלא מקומו ושעתו, כי לפני מאה שנה [ברוסיא הלבנה] לא הי' התפוח מאכל שדרכו להטבל במשקה במשך השנה, אבל האידנא, הלא עינינו הרואות שנשתנו העיתים ועכשיו נהוג עלמא לאכול תפוחים כמות שהם חיים טבולים בכל מיני משקאות והוא מאכל טעים וחביב לקטון ולגדול, א"כ שוב הדר דינא שבזמנינו צריכים ליטול ידינו לפני אכילת התפוח הטבול במשקה, ושפיר העירותי בענין התפוח בדבש הנאכל בליל הושע"ר דטעון נט"י לפניו ומצוה לפרסם דבר זה כדי לאפרושי את המון העם מאיסורא,8 וכמשנ"ת.

ואם תאמר, דבעינן שיהא דרכו של התפוח להיות מטובל בדבש דוקא כדי שיתחייב האוכלו בנט"י - כרפס יוכיח. הלא קיי"ל דבעינן נט"י לטיבול ראשון בליל פסח, ובהרבה קהלות נוטלים תפוח אדמה לכרפס [או צעלערי או צנון וכיו"ב] – נהרא נהרא ופשטי', ולכאורה מי שנוהג לאכול תפוח אדמה במי מלח כל השנה, הרי (לפ"ד הרב קלויזנר) בטלה דעתו אצל כל אדם, דאם כי נהוג לאכול תפו"א וכיו"ב עם מלח או טבולים במשקאות שונות כל השנה כולה, מ"מ כמדומני אין דרך רוב בני אדם לאכול תפו"א וכיו"ב במי מלח ופוק חזי מאי עמא דבר. ובכל זאת, אין מי שיערער על מנהגנו ומנהג הרבה יראים ושלמים ליטול תפו"א וכיו"ב לטיבול ראשון. וע"כ נצטרך לומר באחד משני אופנים: או דסגי בכך שדרכו להטבל במשקה בליל פסח להצריך נט"י (ודלא כדברי הרב קלויזנר), או דכיון שתפו"א הוא דבר שדרכו לטבול במשקאות אחרות נקרא דבר שדרכו להטבל במשקה ולא בעינן שיהי' דרכו להטבל במי מלח דוקא. וא"כ דון מינה לענין התפוח בדבש: או דסגי בכך שהוא מאכל שנאכל ע"י רבבות מישראל בזמנים מיוחדים בשנה וע"כ הוה בגדר דבר שדרכו לטבול במשקה (ודלא כדברי הרב קלויזנר), או דכיון שבזמנינו עכ"פ גם תפוחים כמות שהם חיים דרכם להאכל בטיבול בכל מיני משקאות (כולל מי פירות משוחזרים שדינם כמים לענין זה) - והמפורסמות אי"צ ראי' שתפוחים הם ממרכיבי ה"פרו"ט סאלא"ד" שנאכל בכל המדינות המערביות ועולה על שולחן מלכים תמידין כסדרן וככה יאכלו אותם - הוה התפוח בגדר דבר שדרכו לטבול במשקה.

הנוטל ידיו לתפוח בדבש – גס רוח?!

יו"ד) טרם אכלה את דבריי, אציגה נא בזה עוד דבר תימה שראיתי בסיום וחותם דברי הרב קלויזנר, וז"ל: "לסיכום: אכילת התפוח בליל הושענא רבה שמטבילין בדבש אינו צריך לנטילת ידים משום 'דבר שטיבולו במשקה', כיון שתפוח חי הוא דבר שאין דרכו לטובלו במשקה, והיכא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, ויתכן דלפי הדין שהנוטל ידיו לפירות (יבשים) הרי זה מגסי הרוח, שגם בנדו"ד ליטול ידים, כיון שאין חיוב בנטילה זו".

והנה דבריו אלו מגומגמים קצת וכנראה נשתבשו מחמת טעות המעתיק וכיו"ב, אמנם כוונתו ברורה דס"ל דמי שנוטל ידיו לפני אכילת התפוח בדבש הרי זה מגסי הרוח. אמנם נפלאות נפלאתי בזה, דהלא גם הרב קלויזנר מודה שלפי הבנת התהלה לדוד והקצוה"ש צריכים ליטול ידים לפני אכילת התפוח בדבש, אלא דס"ל שמקום הניחו לו להתגדר בו, לירד לסוף דעת אדה"ז ולכוון לאמיתתה של תורה. אמנם כל זה אינו מצדיק את מסקנתו בסיכומו הנ"ל. וכי בשביל שמאן דהו חושש לשיטת התהל"ד והקצוה"ש – גס רוח יקרא? אתמהה!