בשו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סשמ"ג ס"א כתב: "קטן העובר על דברי תורה להנאתו, כגון שאוכל נבלות או שמחלל שבת לצרכו, אין בית דין מצווין להפרישו. אבל אם עושה בשביל גדול, צריך למחות בידו מדברי סופרים, כמ"ש בסימן של"ד".

מדברי אדמו"ר הזקן מבואר דכשהקטן עושה בשביל הגדול הרי זה אסור בכל האיסורין שבתורה, ועל כרחך דס"ל דהא דתנן (שבת קכא, ע"א) "קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן", ומוקמינן לה בגמרא שם "בקטן העושה לדעת אביו", אין זה דין מיוחד במצות שבת, וכדמשמע (קצת) מלשון הרשב"א בחידושיו עמ"ס שבת (קנג, ע"ב), וכמו שביארו כמה אחרונים דנלמד ממש"נ בעשה"ד "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך", ע"ש במכילתא, אלא דהוא משום איסור כללי השייך בכל האיסורים.

והנה כדברי אדה"ז מבואר גם בעוד פוסקים ובדברי כמה אחרונים, אלא דהם ביארו [על יסוד דברי רש"י עמ"ס יבמות קיד, ע"א ד"ה בעושה על דעת אביו "שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו, דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות"], דכאשר הקטן עושה בשביל הגדול הרי זה בגדר לספות לו בידים שאסור לכל אדם [ראה, לדוגמא, שו"ת משכנות יעקב או"ח סקי"ח: "ומדברי רש"י [שבת] שם גבי קטן עושה על דעת אביו משמע דטעמא דאסור בקטן משום דהוה כמצווהו, וכן פירש ביבמות פרק ח' דף קי"א [צ"ל קי"ד] שהתינוק צופה באביו וכו' וכאלו מצווהו לעשות, משמע שדעתו ז"ל דהוי כמו בשאר איסורין דאמרינן דלא ליספי לי' בידים". וראה גם שו"ת אחיעזר ח"ג ספ"א. ועוד].

אמנם לפי שיטת אדמו"ר הזקן לכאורה אי אפשר לומר כן שהרי הוא כתב (או"ח שם סעיף ה) ד"לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה", ואם זהו יסוד החיוב למחות בקטן העובר על דברי תורה על דעת אביו (או גדול אחר), דהיינו שעושה בשבילו, הרי כבר כתב אדה"ז בסעיף א' דחיוב זה אינו אלא מדברי סופרים, וכנ"ל.

ועל כרחך צ"ל שלפי דעת אדה"ז נתחדש בקטן העושה על דעת אביו (המבואר בסוגיא דשבת קכא, ע"א ובאו"ח סשל"ד לענין דליקה) איסור חדש, ואין זה מדין האיסור לספות לו בידים האמור בכה"ת כולה, ואיסור זה אינו אלא מדרבנן. וצ"ב: (א) מהו יסוד וגדר איסור זה (דין ספי' מדרבנן? לאפרושי מאיסורא?); (ב) למה נאיד אדה"ז מלפרש דהוא מחמת האיסור לספות לו בידים שהוא מה"ת; ו(ג) האם יש לשיטת אדה"ז מקור בתורתן של הראשונים.

והנה בשו"ע אדה"ז שם במהדורת קה"ת החדשה (עמוד תרנט הערה ה) צויין לדברי הרא"ש בהלכותיו עמ"ס שבת פ"א סימן א (בא"ד), וז"ל הרא"ש שם בא"ד: "וקשה והיכי קאמר [במשנה ריש מכילתין] דפטור ומותר לגמרי, והא קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכמו מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח. ואין לומר דהכא מיירי בכה"ג דאפילו אם לא הי' נותנו בידו הי' יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח פ"ק דע"ז (ו ע"ב) דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי דנהרא ולא הי' יכול ליטלו אם לא שהושיט לו, דמ"מ איסורא דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו, כל שכן גדול שלא יסייע לו", עכ"ל הרא"ש.

המבואר מדברי הרא"ש הוא דאיכא איסורא מדרבנן לסייע ידי עוברי עבירה אפילו בכה"ג דאין זה בתרי עברא דנהרא, ודין זה נלמד מק"ו מהא דקטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. ולכאורה מוכח מדברי הרא"ש דס"ל דקיי"ל קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו, וכמו שצידד הבית יוסף בסי' שמ"ג, וצ"ל דס"ל דהציווי להפרישו אינו אלא מדרבנן.

אמנם לא זכיתי להבין, איך יפרנסו דברי הרא"ש את דברי אדה"ז, הלא: (א) אדה"ז פסק להלכה דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו; (ב) והוא העיקר: אין הנידון דומה לראי', שהרי הרא"ש מדבר בהציווי להפריש מאיסורא גם כשאין האיסור נעשה בשבילו (של זה המחוייב להפריש), ובכה"ג הוא דכתב הרא"ש דאין האיסור אלא מדרבנן, ומהיכי תיתי דכ"ה בנדון קטן העושה בשביל הגדול [דבכה"ג כתב רש"י "דהוה כאילו מצווהו", ואפילו את"ל דאדה"ז נטה משיטת רש"י בזה, מ"מ הא מיהא מילתא דפשיטא הוא דכשעושה בשבילו חמור יותר].