א. בהא דנחלקו אמוראי (ראה גמ' ר"ה כ"ח ע"א, פסחים קי"ד ע"א) אי מצוות צריכות כוונה נחלקו ראשונים מאי הלכתא. דדעת הרא"ש (ר"ה פ"ג י"א) והרמב"ן במלחמות (שם) וכן התוס' (פסחים קט"ו ע"א ד"ה מתקיף) דהלכתה מצוות צריכות כוונה.

והר"ן (ר"ה שם) והרשב"א (ברכות י"ג ע"ב) והבעה"מ (פסחים קי"ד) והאור זרוע (ר"ה סי' רס"ג) ובעל העיטור הל' ר"ה חולקים וס"ל שהלכתא כרבא דמצוות אין צריכות כוונה.

וכ' הב"י (או"ח סי' תקפ"ט) לענין שופר, וז"ל: "ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימין דמצוות צריכות כוונה, הכי נקטינן". וכן פסק בשו"ע סי' ס' סעי' ד' דהלכה דצריכות כוונה.

וכתב רבינו בשלחנו (סי' ס' סעי' ה') להכריע (עפ"י דברי המג"א שם סק"ג) דבמצוות של תורה ההלכה היא שצריכות כוונה, ובמצוות דרבנן אי"צ כוונה.

וא"כ יש לעיין דלפי הסוברים שמצוות דאורייתא צריכות כוונה, ודכוותייהו נקטינן, א"כ מאי טעמא דמי שמאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני מקיים בזה מצוה, הרי לא נתכוין לשם מצוה דהרי לא ידע אפי' שנאבד ממנו?

וביותר יש להקשות, דראיתי לרבינו זי"ע בלקו"ש חי"ט תצא (א) שמעיר דכשנאבד לאדם סלע לא רק שאין לו כוונה אלא שמצטער עליו ע"ש (ולקמן), וא"כ הוי יותר מסתם העדר כוונה, ויותר נראה דהוא בגדר כוונה לא לצאת, שלכאו' לכו"ע אינו מועיל דכוונה הפכית היא.

ב. עוד יש לעיין - דהנה הספרי למד הלכה זו ממצות שכחה. ובהשקפה ראשונה הדמיון והלימוד הוא, דכמו שמצות שכחה הוא ע"כ לאו אדעתי' ובלי כוונה, וכפשטות פי' הפשוט שכחה, דהיינו שלא הניח העומר בשדה בכוונה לתת להעני, וזה מצותו, וממילא למד הספרי למצות צדקה דמקיים אפי' נפל פרוטה מהכיס וכדו'. דהיינו בלא יודעין.

אלא דבאמת דברי הספרי בדמיון זה, צ"ע טובא.

דיש לחקור במהות מצות שכחה מה היא, ומתי מתקיים מצוה זו. האם בשעת השכחה דהיינו בהרגע שהעלים עין בהעומר או דלמא י"ל שהמצוה מתקיים דוקא במי שנזכר אח"כ מהשכחה ומונע עצמו אח"כ מלשוב לקחתו, אז דוקא מקיים מצות שכחה.

ומפשטות הכתובים נראה כאופן השני - דממש"כ ושכחת וגו' לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהי' משמע שאופן קיום המצוה הוא דוקא כשיודע ששכח העומר, וביודע ציווי השי"ת בתורתו לא לשוב לקחתו, מונע עצמו מלקחתו, ודוקא אז הוא חלות מצות שכחה.

וא"כ אין הנדון דומה לראי', דבנפל סלע מידו ומצאה עני, ע"כ מן הנמנע הוא לשוב לקחתו. אפי' אם רוצה בכך. עד שיש מפרשים שמיירי לפני יאוש (ראה במזרחי שמחלק בין אם ידע בעה"ב קודם שיזכה בו העני או לא - וראיתי מובא, שבספר נחלת יעקב על פירש"י חולק על המזרחי בזה, דבספרי לא הוזכר אם מצא העני את הסלע קודם שידע בו בעה"ב או לא. ע"כ מיירי הספרי אף בידע בעה"ב, ע"ש).

וא"כ איך למד הספרי ממצות שכחה דמיירי בפשטות לאחרי ידיעת הבעלים ששכח העומר, להא דנפל פרוטה מידו דמיירי בפשטות שהוא או לפני ידיעתו או שכבר אין בידו להחזירו?

ובעזהשי"ת מצאתי שכנראה הרגיש בקושיא זו רבינו זי"ע והוא בלקו"ש חל"ד שיחה ראה (ב) הערה 38 וזלה"ק: ועפי"ז יל"ע אם הא ד"נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עלי' וכו' שאין כאן מעשה נתינה כלל - האם הוא קיום מצות צדקה, או פרט במצות שכחה המבוארת שם (ודוחק גדול הוא) רק "מתברך עלי' "הקב"ה קובע לו ברכה" (לשון רש"י ויקרא שם) וצ"ע. עכלה"ק.

וכנראה ביאור הדברים. דלכאו' בנפל סלע מידו דבעה"ב, חסר שני דברים: א. חסרון בגדרי נתינת צדקה הנלמדת מהפסוק נתון תתן (דברים ראה שם) שצריך מעשה נתינה בפועל. וראה בלקו"ש שם שמבאר בזה שני הפסוקים דפתוח תפתח ונתון תתן. ב. דדוחק גדול לומר שהא דנפל סלע הוא חלק ופרט ממצות שכחה שהרי כנ"ל, מצות שכחה מתקיימת דוקא אחרי שנודע לו מהשכחה ונמנע מלשוב.

אלא דממש"כ המשך חכמה פר' תצא כאן, מוכח דלא ס"ל הכי. שמבאר דמדברי הספרי הנ"ל מוכח להדיא דהמצוה מתקיימת כבר בשעת השכחה ולא כשנזכר בשכחה, ואינו חוזר ליטלה. דאל"כ מהי ראיית הספרי ממצא שכחה, שמי שנפל מידו סלע ובא ליד עני שמקבל ע"ז שכר, והרי שאני מצות שכחה שהמצוה במה שאינו חוזר ונוטלה וזה עושה מידיעתו, ומה הראי' לנפל מידו סלע ובא ליד עני שעשה כן בלא ידיעה? ואע"כ דהספרי נקט בפשטות דמצות שכחה מתקיים מיד בשעת השכחה. עכתו"ד המשך חכמה.

ותימא דמכח קושי' זו גופא שהקשינו לעיל, מסיק המ"ח דזהו גדר השכחה, והרי אעיקרא דדינא צ"ע טובא, דמשמע ברור דמצות שכחה הוא רק כשנזכר ויודע ודוקא אז מקיים מצות שכחה - משא"כ כשנפל פרוטה מידו. ומדברי משך חכמה משמע ששניהם שווים בגדרם.

וראיתי מובא בס' תורת זרעים בסוף מס' פאה שגם הק' כן על הספרי. וראה בדברי דוד להט"ז ובשפתי חכמים שמכח קושיא זו נדחקו לתרץ שיש מצות בשכחה גם כשלא הרגיש הבעה"ב.

ודבר חידוש מצאתי בספר סוכת דוד עה"ת (קוויאט) עה"פ ולא ידע ואשם (ויקרא ה, י"ז) דשם פירש"י כעין פירוש הספרי, וז"ל קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה דלא ידע אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו ומצאה העני ונתפרנס בה הרי הקב"ה קובע לו ברכה. עכ"ל רש"י.

והקשה ג"כ כנ"ל, דבשכחה הוי בידיעתו שעוזב זה עבור העני, וא"כ הוי מדעתו ומרצונו, אבל באבידה שאין בה סימן הכל נעשה שלא מדעתו והוי הפקר וכו' ואין בזה עשיית מצוה.

ומבאר גדר חדש במצוות שכחה. דעצם דין מצות שכחה נתקיים דוקא בלא דעת וכוונה ממנו, שהוא שכחה. דממילא התורה עשתה זה שכחה וממון לעניים, וא"כ נתקיים כבר עצם המצוה של שכחה בלא דעתו כלל, ומ"מ יש לו מצוה במה שהעניים יהנו מזה, והקב"ה קובע לו ברכה (אע"פ שהתורה כבר עשה זה לממון עניים בלי דעתו כלל) אלא שיש אח"כ מצות ל"ת לא תשוב לקחתו ומ"ע לגר ליתום ולאלמנה יהי' זהו אח"כ עוד ענין הוספת ל"ת ועשה. - ואפי' לא נזכר כלל במה ששכחה נמי מקיים מצוות שכחה. שהמצוה נתקיימה תיכף כששכחה. שנעשתה זה ממון עניים. שלא מדעתו. ולכן מזה ראי' נמי לצדקה של אבידה עכתו"ד.

ואף שדברי טעם הוא, צע"ק, מהיכי תיתי לחדש שלוש מצות במצות שכחה. א. עיקר מצות שכחה בלא יודעים. ב. לאו דלא תשוב לקחתו. ג. מ"ע לגר ליתום ולאלמנה יהי'.

וראה בחינוך מצוה תקצ"ב - תקצ"ג שמחלק המצוה רק לשנים: א. שנצטוינו כשנשכח עמר בשדה - להניחו שם ולא נשוב לקחתו כשיודע אלינו הדבר, וע"ז נאמר ושכחת עמר בשדה וגו' כלומר הניחהו שם להם. ב. שנמנענו מלקחת עמר השכחה שנא' ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו. ע"כ.

אלא דבאמת כדברי הסוכת דוד ראיתי בספר תורת זרעים הנ"ל, אלא באופן דקושי' על הספרי, דהקשה בתו"ז דהלא בשכחה מתפרנס העני מממונו של בעה"ב והוי כאילו הבעה"ב נותנו לעניים דמיד ע"י שכחתו נעשה כממון עניים ולכן קבע לו הכתוב ברכה אבל באבידה דמיירי אחרי יאוש הו"ל הפקר ולא נתפרנס העני אלא מהפקר ולא מבעה"ב וא"כ מה שייך בי' קביעת ברכה, דהלא גם עשיר יכול למצוא ולזכות בו? ומי יאמר דימצאוהו עני?

(ומצאתי בס' לחם עני (פי' עמ"ס פאה - פ"ו מ"ד) דבשכחה לישנא דקרא אינו כדכתיב גבי לקט ופאה, דגבייהו נאמר תעזוב ואילו בשכחה כתיב לא תשוב לקחתו. ודו"ק).

העולה מכל המבואר, דיש לעיין בדברי הספרי שמדמה מצות שכחה לגדר מצות צדקה בהא דנפל פרוטה מכיס בעה"ב, דאין הדמיון דומה לראי'.

ונבאר הדברים בג' אופנים.

א. במה שהקשינו לעיל דלמ"ד מצוות צריכות כוונה איך יתכן קיום מצות צדקה בנפל סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מביא רבינו זי"ע שם בלקו"ש חי"ט תצא הערה 31 לתרץ בפשטות (וכן מבואר בכמה אחרונים כמובא שם ובעוד מקומות) דבמצוות שתכליתה היא הפעולה הנעשית כמו במילה דנעשית המצוה דהסרת הערלה כשרה הפעולה גם בלי כוונה דהוי רק כמו הכשר מצוה. וכמו שמובא במנח"ח (מצוה א' בסופה) במצות פו"ר להיות דהמצוה היא שיהי' לו בן ובת אי"צ כוונה בפעולת המצוה. ע"כ.

ומעכשיו ניחא דבמצות צדקה דהעיקר הוא דהעני יתפרנס מזה והוא התכלית של מצוה זו, אין צריך כוונה אף למ"ד מצ"כ.

ובדרך זו מוכרחים לומר דכוונת הספרי לדמות אבידת הסלע ומציאת העני שנחשב להאובד לברכה ולזכות במצות הצדקה, אף שלא הי' נתינה וכוונה, דהיות דהעיקר הוא הפועל יוצא, אף דמעיקרא לא התכוין, ואף אולי אינו רוצה הנותן בזה, הרי זה דומה למצוות שכחה שאף בזה לא התחיל בכוונה, ולא הי' נתינה, ויכול אף להיות שהבעה"ב מצטער על עזיבת ושכחת העומר, ואעפ"כ אינו שב לקחתו וזה מצותו, שנשאר אצל העני.

שעפי"ז יומתק מאד לשון הספרי "ומצאה העני והלך ונתפרנס בה", דלכאו' מאי נפק"מ מה עשה העני עם הסלע, הי' די לומר ומצאה העני, אלא דקמ"ל דעיקר הזכות כאן והסיבה שזוכה בזה המאבד לזכות צדקה ולברכתו, הוא שהעני התפרנס בה, היינו התוצאה. ודו"ק.

וזלה"ק של כ"ק רבינו זי"ע בס' שערי צדקה עמ' פ"ז: אבל במעשר עני, שהוא גדר דנתינת צדקה, הרי לכאו' העיקר שהעני יקבל ויופעל התחיית נפש העני וכו' עכלה"ק. והן הן הדברים[42].

ב. ויש לבאר זה באופן אחר קצת. ובהקדים שתי חקירות:

א. דיש לחקור, למ"ד מצות צריכות כוונה האם זה בעיקר מצד הגברא, דנימא דמצד חיוב האדם לקיים ציווי השי"ת צריך לעשות המצוה בכוונה זו דייקא, ואי לא כיוון לזה אף שעשה המעשה לא יצא. או דילמא דעיקר התקנה הוא מצד החפצא דמצוה, דלמ"ד דמצ"כ הרי בלי כוונה מתאימה חסר בגוף מעשה המצוה.

(או אולי י"ל, דבלי כוונה חששו שלא יעשה המצוה כהוגן דהרי לא כיוון כלל למצוה).

ובאמת מצינו באחרונים שני הגדרות הנ"ל.

דבחידושי רבי שלמה (ח"א ר"ה סי' א') כתב דלמ"ד מצ"כ פשוט וברור דהכוונה היא דין בגוף מעשה המצוה ובלי כוונה, כגון התוקע לשיר, לא נחשב כלל מעשה מצוה ואינו רק דין בקיום המצוה דאינו מקיים המצוה בלא כוונה. ע"כ.

וכ"ה בשו"ת ברית יעקב (סי' ל"ח) דהכוונה היא חלק מהמצוה. ולמ"ד מצ"כ אין כאן שני ענינים, דין מעשה לחוד ודין כוונה לחוד, ואם חסרה הכוונה מ"מ קיים מעשה המצוה בלא כוונת המצוה, אלא רק דבר אחד יש, ואם אכן לא כיוון, חסר בחפצא של המצוה בגוף ובשלימות המצוה.

וראה באגלי טל בהקדמה שכתב וז"ל: "למ"ד מצוות צריכות כוונה, לאו מצוה היא כלל, ואינו עובר בבל תוסיף כלל, ואי אמרת דבלא כוונה מ"מ מצוה היא ממילא הוי מוסיף ועבירה היא". עכ"ל.

לאידך הגר"א וסרמן בקובץ הערות (סי' ל"ו אות ד') כ' וז"ל: "והנה נראה דלמ"ד מצות אי"צ כוונה, והתוקע לשיר יצא, היינו שנעשה התיקון והתועלת מהמצוה וכאילו נתקיימה המצוה מאלי', אבל מ"מ האדם לא קיים ציווי השי"ת כיון שדעתו היתה לשיר ולא למצוה וכו'. ונמצא שלא נתקיימה המצוה ע"י האדם אלא שלא נתבטלה.

ובברכת שמואל (גיטין סי' י') כ' לחלק בין גדר לשמה וכונה ומבאר, דהדין לשמה שבתורה הוא דין בעשי' כגון גט וקרבנות וכדו' שיש בהם דין עשי' וע"י שהוא עושה אותן לשמה נעשו גט וקרבן. דהתורה הצריכה דעשי' זו תהי' לשמה ובלא עשי' לשמה לא נעשה גט וקרבן. אבל הדין כוונה גבי עשיית מצוה אינו דין עשי' דנאמר דע"י שהוא מכוין נעשה האכילה לאכילת מצה, ובלי הכוונה לא נעשה החפצא דאכילה אכילת מצה, דזה ודאי אינו, אלא שהוא דין נוסף בהמצוה שצריך כוונה ובל"ז אינו יוצא.

ויש לחקור עוד בזה. דלמ"ד מצ"כ האם הכוונה הוא חלק מאותה מצוה פרטית, דהיינו הכוונה באכילת מצה הוא חלק ממצות מצה וכדו', או נימא דיש חיוב נפרד לכוין בכל מצוה והוא חיוב כללי בכל המצוות.

דיעויין בס' אמרי בינה (או"ח סי' י"ד) דהביא דברי החיי אדם בס' זכרו תורת משה (בקיצור ס' חרדים פ"א אות י') דאף מ"ד מצוות אי"צ כוונה מודה שיש כאן מצות עשה לכוין והוא מקרא דולעבדו בכל לבבכם שנאמר על כל המצוות רק דאינו מבטל את גוף המצוה, אבל מ"מ אם עשה בלי כוונה אע"פ שקיים מ"ע הפרטית, מ"מ ביטל מ"ע הכללית דלעבדו בכל לבבכם. ע"כ. וראה גם בברכת שמואל הנ"ל.

ובאמרי בינה מסביר דנראה דבזה פליגי אם מצ"כ גם הוא מ"ע הכוללת על כל פרטי המצוות או דאינו מצוה כללית על כל פרטי המצוות. ע"כ.

ויש לומר ששני החקירות הנ"ל, הא בהא תליא.

דאי נימא דלמ"ד מצוות צריכות כוונה הכוונה הוא חלק מכל מצוה ומצוה פרטית ואינו חיוב נוסף הנלמד מפסוק ולעבדו, מסתבר לומר שהכוונה הוא חלק מחפצת וגוף המצוה. ואי נימא דהא דצריכה כוונה הוא דין נוסף הנלמד מהפסוק ולעבדו, מסתבר לומר שהוא דין בהגברא, שהגברא חייב לעבוד ה' בכל לבבו, אפי' אם חפצת המצוה מתקיימת בשלימות.

ונראה עכ"פ מדברי כמה ראשונים, הרמב"ם והרבינו יונה, דהכוונה הוא דבר נוסף על המצוה ובעשיית המצוה לבד, עכ"פ במצוות מעשיות סגי אפי' בלא כוונה.

דז"ל הרבינו יונה (ברכות י"ב ע"א) בסוגיא דנקיטו כסא דחמרא בידי' וקסבר דשיכרא הוא, וז"ל: רבינו האי גאון ז"ל והרבה מן המפרשים פסקו דמצות א"צ כוונה וקשה להן וכו' וי"ל דאפי' מי שסובר דמצות אינן צריכות כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה, שהמעשה הוא במקום כוונה כגון נטילת לולב דאמרינן מדאגבהו נפק בי' וכן כל כיוצא בזה, אבל במצות שתלוי' באמירה לבד, ודאי צריכה כוונה, שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצות. ע"כ.

והארכנו בזה במקו"א בביאור ענין הרהור כדיבור.

וברמב"ם פ"ב מהל' שופר הל' ד' כתב וז"ל: "המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא יד"ח, וכו' עד שיתכוין שומע ומשמיע". ובמ"מ שם הק' דנמצא שהרמב"ם פסק כרב זירא דצריך כוונה, וכמו שאמר ר"ז לשמעי' איכון ותקע לי. ותמוה, דבפ"ו מהל' חמץ ומצה פסק שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו"ם שיצא ידי חובתו וזה נראה כדעת מי שאמר מצות אין צריכות כוונה. וע"ש שמחלק בין מצה לשופר ששופר עיקר שמיעה ומצה עיקרו אכילה שהוא מעשה.

והכי איתא להדיא בס' ברכת אברהם לרבינו אברהם בן הרמב"ם, וז"ל: "שהמצות דאמרינן בהו מצות אינן צריכות כוונה, הם מצות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה העשייה היא המצוה, כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן. אבל שופר, הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא, כי לא מיכוין מאי קא עביד מן המצוה, ואינו כאוכל מצה וטובל דאע"פ שלא כיון לבו בעת העשי' כבר קיים המצוה בעת העשי' שגוף המצוה היא שיאכל או יטבול וכו'" ע"ש.

הרי לן, דלדעת הרמב"ם והר"י במצוות שיש בו מעשה אי"צ כוונה ואף בלי כוונה קיים המצוה, שעפ"ז נוכל לבאר הא דהקשינו בריש דברינו. דאיה"נ במצות צדקה, היותה מצוה שבעשי' העדר הכוונה אינו חסר בה, כי העיקר הוא המעשה והכוונה אף שהיא רצוי' מ"מ היא דבר נוסף על מעשה המצוה והמצוה נעשה בשלימות גם בלי כוונה.

שעפי"ז יישב האמרי בינה הנ"ל קושיית הטורי אבן (חגיגה ו' ע"א) דאיך שייך חינוך בקטן אם הכוונה מעכבת? דלפי הנ"ל א"ש, דאע"פ דליכא כוונה, מ"מ גוף המצוה נתקיים אף בהעדר כוונה, וע"ז צריך לחנכו[43].

שעפ"ז יובן הדמיון למצות שכחה, דהיות דשכחה הוא מצוה שיש בה מעשה, ואינו בלב ובהרהור כק"ש, אשר לכן אין הכוונה מעכבת בה כלל, ואפי' מצטער עלי' ששכחה, וה"ה נמי בענין הצדקה דאף שנפלה פרוטה מהכיס ומצטער עלי' מכיון שמצות צדקה הוא מצוה שבמעשה אין הכוונה מעכבת בה.

ואולי י"ל שהמעשה הוא במקום הכוונה, דהיינו דהיות דהעיקר הוא שיעשה המעשה, הוי המעשה עצמו, הוא הוא הכוונה. וקצת דמיון לזה הוא דברי הר"ן המפורסמים לגבי מתעסק בחלבים ועריות דלא גרע העדר כוונה, שכן נהנה.

ג. ודאתינן להכי, יש לבאר עוד בעומק קצת.

דגם במצוות שהאדם מקיימם ע"י מעשה, אפ"ל בשני אופנים וסוגים:

א. מצוות שקיומם מוגבלת ע"י מעשה מסוים. שהתורה הגבילה וחייבה אותו לעשותו באופן זה דוקא, וכמו הנחת תפילין ואכילת מצה ונטילת לולב שהתורה הגבילה והגדירה קיום מעשי' איך להניח תפילין ואיך לאכול מצה וכדו'. ויש עוד גדר במצוות מעשיות, ובעיקר בין אדם לחבירו, שאין חיובם מוגבל למעשה מסוים או לגדרים מסויימים, אלא כל שמתקיים בו רצון התורה של מצוות אלו די (ועי' בספר ביכורי אליהו - להת' אליהו צבי יעקובוביץ שיחי' - סי' ג' סעי' כ"ה).

והנה בסוג הראשון (כמו הנחת תפילין ואכילת מצה) קיום המצוה תלוי' בעשיית המצוה, ויש מקום לומר שבמצוות אלו יש בהם ענין הכוונה שהקיום יהי' מתאים להעשי', שהתורה הגבילה והגדירה, משא"כ בהמצוות של הסוג השני וכמו צדקה או כיבוד אב וכדו', בהם הקיום מצוה אינו מוגבל דוקא בסוג עשיית המצוה מסויימת, אלא כל שלפועל נעשה קיום המצוה באיזה אופן שהוא, סגי. נמצא שאין הקיום מוגבל לעשייתה באיזה גדר כל שהוא. ושפיר מסתבר שבמצוות שבסוג זה וכגון צדקה וכו', שהעיקר הוא הקיום לא איכפת לן איך, ובאיזה כוונה או אם כוונה בכלל נעשה המצוה. נמצא שיש קיום המצוה בלי מעשה המצוה.

ואדאתינן להכי, נוכל לומר, אף שחידוש הוא, שבמצוות הנ"ל, כיון שיוצא יד"ח אף כשאינו מתכוון לצאת א"כ ה"ה כשמתכוון לא לצאת יד"ח (או אפילו אולי במתעסק) מ"מ מקיים את המצוה כיון שאין נפק"מ בהכוונה או בהעדר הכוונה. דהרי אין באופן עשייתו שום הגדרה.

שעפי"ז מבואר דברי הספרי כמין חומר, שבמצות צדקה שהוא מצוה בין אדם לחבירו, ואינו מוגבל בציווי התורה איך לקיימו, והעיקר הוא שהעני יקבל הצדקה, א"כ לא רק שלא חסר כוונה, אלא אפי' במצטער דהיינו שמתכוין להיפך ג"כ יצא, ושפיר נלמד משכחה דאף שמצטער ששכח העומר, מ"מ זהו מצוותו. ודו"ק.

*) לזכות אאמו"ר ר' ישכר דב בן חנה גאון הצדקה והמעש לאויוש"ט לשנה טובה ומתוקה בנהורא מעליא ובריות גופא יחד עם אמי מרתי מרים בת שרה ביילא לרפו"ש ולרפו"ק לאויוש"ט בנעימים.

[42]) יסוד זה דכל מצוה שנמשך ממנה תועלת לאחרים אין כוונה מעכבת מבואר בכו"כ מקומות, ראה ס' פרשת דרכים (דרוש שלישי ד"ה וראיתי למהרימ"ט) וכ"ה בקו"ש (כתובות אות רמ"ט) לענין מצוות פו"ר.

ובספר אהבת ציון (סוף דרוש י') מביא בנו של הנוב"י מאביו לענין צדקה שמכיון שסו"ס יש תועלת בפעולתו קיים המצוה אפי' בלי כוונה, שעפי"ז יישב הנו"ב מ"ט הנותן צדקה ע"מ שיחי' בני הוא צדיק גמור, אף שבמשנה באבות מבואר שצריך לקיים המצוות שלא ע"מ לקבל פרס.

[43]) וראה במקראי קודש סוכה ח"ג סי' י"א בענין אכילה בסוכה בלי כוונה למצוה אי הוי כאוכל חוץ לסוכה שמסקנת הדברים שם (הערה 3 בארוכה) שהמעשה הוא במקום הכוונה ולפועל אכל בסוכה ע"ש שעפ"י כל דברינו בפנים יבואר כל הענין הזה כמין חומר. ויש להאריך בענין זה דכוונה בסוכה, ובפרט עפ"י המבואר בפנים, דהיות דעיקר מצוות סוכה הוא תשבו כעין תדורו, הרי ע"י אכילתו, בכל אופן שהוא, אף בלי כוונה, קיים המצוה שהרי סוכ"ס אכל בסוכה ולא בבית או ברחוב.