שאלה: הנוסע מביתו למשך כל ימי חג הפסח והוא מוכר כל חמצו לנכרי, האם עדיין עליו לבדוק לפחות חדר אחד בביתו טרם יציאתו-בבית שיישאר ריק כל ימי הפסח, או די בזה שיסייע למארחו בבדיקתו, או שיבדוק חדרו המיוחד לו בבית מארחו שישתמש בו בפסח.

תשובה: איתא בגמרא (פסחים ו,א):

ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש והיוצא בשיירא, קודם שלשים יום - אין זקוק לבער, תוך שלשים יום - זקוק לבער..אלא אמר רבא: הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער - לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור - אפילו מראש השנה זקוק לבער.

לדעת רש"י "דעתו לחזור" היינו שדעתו לחזור תוך המועד, ואילו לדעת הרמב"ם ועוד היינו שדעתו לחזור לפני המועד או תוך המועד. ופירש המאירי דהיינו שדעתו לחזור קרוב לעת המועד.

יוצא לדעת רבא דתוך שלושים יום, אפילו אין דעתו לחזור עד אחר המועד, חייב הוא לבער, אע"פ שהבית יישאר ריק במשך ימי הפסח.

על זה מוסיף הראבי"ה (ח"ב, סימן תכו):

ונראה לי דאפילו אם [הוא בית של] גוי ויוצא הישראל ממנו, אף על פי שהגוי יתן לתוכו את חמצו בפסח, אפילו הכי המצוה מוטלת על ישראל לעשות [ו]לבדוק ולבער כשיוצא ממנו. והני מילי במפרש ויוצא בשיירא, אבל אם נכנס הישראל לבית אחר שבעיר הזאת או באחרת יבדוק שמה, ותו לא בעי למיבדק הכא.

ומבואר דעת הראבי"ה שתוך שלושים יום חלה על בעה"ב חובת בדיקה, ואינו נפטר ממנה אע"פ שלא ישתמש בפסח בביתו שמאז. ובאמת זה כבר מפורש בגמרא, שבאין דעתו לחזור עד לאחר החג חייב הוא לבער טרם יציאתו. החידוש של הראבי"ה הוא, שבדברי הגמרא היה אפשר להסביר חיוב הבדיקה אולי בכל זאת יבוא הוא או יהודי אחר לגור בבית זה בימי הפסח, ואילו הראבי"ה מחדש שאף באופן שנכנס לשם הגוי עם חמצו, כך שאין תועלת כלל מהבדיקה, בכל זאת לא נפקעה ממנו חובת הבדיקה תוך ל' יום.

וא"כ אף בנדו"ד, אם ימכור הישראל כל החמץ שבביתו לנכרי וישכיר לו את כל רשותו, הרי עדיין להראבי"ה לא נפקעה ממנו חובת בדיקה.

אכן גם הראבי"ה לא הזקיק הבדיקה בבית המעותד לחזור לידי הגוי אלא למי שבימי הפסח לא יהיה בשום בית [והכי מוכח בהעתקת דברי הראבי"ה ("יש מי שאומר") בשו"ע או"ח סי' תלו ס"ג: "אם הוא יוצא בשיירא..ולא יכנס בפסח בבית"]. משא"כ כשיעבור לימי הפסח לבית אחר, הרי הוא נפטר מהבדיקה בבית שהוא עוזב. ויש לברר איך נפקעה ממנו חובת הבדיקה במצב זה?

ולהבהיר שיש כמה אפשרויות: א) שיעבור לבית אחר המיוחד לו, ואז הרי מחויב לבדוק שמה ; ב) שיתארח בבית חבירו, והבעה"ב יבדוק שמה; ג) שיתארח בבית חבירו, והוא עצמו יבדוק שמה, ובזה גופא: 1) בתור מסייע לבעה"ב המארח; 2) בחדר המיוחד לו בבית מארחו.

והנה בס' עולת שבת לשם כותב:

ומ"ש "ולא יכנס בפסח בבית", אבל אם נכנס בפסח בבית ישראל אין צריך לבדוק הבית של הכותי אפילו אם גם שם לא יבדוק את החמץ כי אם ישראל בעל הבית יבדוק, מ"מ אינו חייב לבדוק, כי אותו ישראל הוא השליח של כל בני הבית.

החק יעקב (שם ס"ק טז) כנראה העתיק דבריו:

שהרי יקיים מצות ביעור באותו בית אחר - או הוא בעצמו, או בעה"ב - דהוי כשלוחו לבער חמצו, ושלוחו של אדם כמותו, אחרונים.

אמנם בשוע"ר (שם ס"כ) מבואר באופן אחר:

ישראל שהיה דר בבית של נכרי ורוצה לצאת ממנו לדור בבית אחר..אפילו הוא יוצא בתוך ל' יום לפני הפסח שכבר חל עליו חובת הביעור, אף על פי כן אין צריך לבדוק את בית הנכרי שהוא יוצא ממנה..שהרי יוכל לקיים מצות ביעור באותו בית שידור בו בפסח. ואפילו אם ידור בבית אחר עם אדם אחר, ואותו אדם הוא הבעה"ב ויבדוק את ביתו ויבער החמץ בעצמו, מכל מקום כיון שאותו בעה"ב יבדוק ויבער גם החמץ שנשתמש זה בביתו מיום בואו עד הפסח, הרי אותו בעה"ב הוא שלוחו של זה לבדוק ולבער חמצו, ושלוחו של אדם כמותו, והרי זה כאילו בעצמו ביער חמצו.

שינוי משמעותי רואים כאן: מדברי העולת שבת משמע שיש על בני הבית חיוב בדיקה, ורק שהם מקיימים אותו דרך בעה"ב שהוא שלוחם. ואילו לשוע"ר אין לבני הבית חיוב בדיקה, אא"כ הביאו לשם חמץ משלהם. וכן מפורש בשוע"ר סי' תלב ס"ח שחובת הבדיקה היא על בעה"ב, לא על בני ביתו האוכלים משלו.

ולכאורה צריך ביאור למה אין חיוב בדיקה על בני הבית, והרי הסכנה של "שמא ישכח ויאכל" מרחפת גם על בני הבית?

וי"ל, כי בסי' תלא ס"ד מביא ב' טעמים לחיוב הבדיקה, אע"פ שמה"ת די בביטול: א) אולי לא ביטל בלב שלם; ב) שמא ישכח ויאכל. דלכאורה לטעם הא' מובן שמצות הבדיקה שייכת לבעלי החמץ דוקא, משא"כ טעם הב' - שהוא לכל מי שעומד בחשש שמא יבא לאכלה. ונ"ל שב' טעמים אלה באים להסביר למה לא די בביטול וצריך ביעור, והיינו שמדרבנן חישבוהו כמי שלא ביטל חמצו, ונמצא עובר בבל יראה מדרבנן. שכל זה שייך לבעלי החמץ דוקא.[6]

ומובנת לפי זה גם עמדת הראבי"ה: הגם שעזב כל חמצו ביד הנכרי, ואין לך הפקר גדול מזה, מ"מ חובת הבדיקה שמדרבנן - שכבר חלתה עליו תוך ל' יום קודם החג - היא כזו שהיא מתעלמת מהעובדא של ביטול החמץ והפקרו.

אך אין זה מספיק, כי לפי זה, למה כשנכנס לבית אחר לחג אינו חייב לבער חמצו הנשאר בבית הנכרי? אלא טעם פטורו מלבער הוא כי על חמץ הנשאר בבית הנכרי חל 'הפקר גדול' (ראה קו"א שם ס"ק י' ו-י"א). ומ"מ אע"פ ש'הפקר גדול' זה אלימא למיפטר החיוב שעל החפצא, אך - להראבי"ה - לא אלימא להפקיע החיוב שכבר חל על הגברא[7].

וכעת נחזור לדין המתארח אצל אחרים לפסח, האם יכול למכור כל החמץ שבביתו להנכרי ולקיים מצות בדיקה בבית מארחו. ותינח לדעת העולת שבת שבני הבית חייבים בבדיקה, הרי כשמגיע לבית מארחו מתחייב בבדיקה ולא החסיר המצוה. אבל לדעת אדה"ז הרי משמע דדוקא במי שהגיע לבית מארחו כמה ימים לפני הפסח וגם אכל חמץ בחדר המיוחד לו, אז איכא למיחייבי' שם בבדיקה, משא"כ כשהגיע יומיים לפני החג ולא הכניס שום חמץ לחדרו המיוחד, משמע שאינו מתחייב שם בבדיקה כי אין החמץ שלו וחובת הבדיקה היא רק על בעה"ב. וא"כ לכאורה דינו כדין היוצא בשיירא.

ויש ליישב, דמכיון שמודה הראבי"ה שרשאי אכסנאי לקיים חובתו האישית בזה שבעה"ב בודק עבורו (כנ"ל - אופן ב), לכאורה כל שכן שיוכל למלאות חובתו האישית בזה שיתנדב בבית מארחו לעזור לו בבדיקתו (אופן ג הנ"ל). אך יש לבעל הדין לחלוק ולומר שבאופן הב' מוטלת עליו חובה, ורק שהוא ממלאו באופן של שליחות. ואילו באופן הג' ובנדו"ד - שמוכר כל ביתו לנכרי, אע"פ שהוא מתנדב לסייע למארחו בבדיקה - הרי הפקיע חובת הבדיקה מעל צוארו.

אכן לאידך יש לומר שהאורח שייחדו לו חדר דינו כדין השוכר שהוא חייב בבדיקה אע"פ שאין החמץ שלו (ראה חובת הדר ע' קכא). אך לכאורה אינו, כי השוכר קונה המקום בקנין שכירות, ואגב כך קונה פירורי החמץ שבמקום זה והו"ל בעלים של החמץ, ולכן חלה עליו חובת הבדיקה, משא"כ בנדו"ד[8].

וכל זה לדעת הראבי"ה. ואילו הרמ"א הביא שיש חולקים וס"ל שאין מצות בדיקת חובת גברא, ואף היוצא בשיירה תוך שלושים אינו חייב לבדוק הבית טרם יציאתו. ופסק הט"ז (סי' תלו סוס"ק ז) ואדה"ז (שם סו"ס כ"א בחצע"ג) שהמחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים. ומכיון דאיכא כמה צדדים לומר שבזה שיבדוק בבית מארחו יצא ידי חובתו גם לדעת הראבי"ה [דדי בזה שיתנדב לבדוק, או דהוי כשוכר בחדר המיוחד לו], הרי כר נרחב יש להקל שלא יצטרך לבדוק בביתו טרם יציאתו, מכיון שיעבור לרשות הנכרי לימי הפסח.

ולכן הנלענ"ד להורות דדי בזה שיבדוק בבית מארחו, ויעדיף לבדוק חדרו המיוחד לו שמה. אלא שלענין ברכה נראה דעדיף שישמע מבעה"ב[9] ויבדוק תחלה סמוך למקום ששמע הברכה[10] ואז ילך לבדוק בחדר המיוחד לו.

[6]) אכן מצינו חובת בדיקה גם כשאין מי שיתחייב ב'בל יראה וב"י' - כגון בית של קטן (שוע"ר סי' תלד סט"ז); בית הכנסת (שם סי' תלג סל"ו). ויש לעיין בדין בן ישראלית הנשואה לנכרי, והבן ניזון מכספי הוריו, אף כי הוא נזהר לאכול כשר - האם חייב לבער חמץ בבית אביו הנכרי. ואכמ"ל.

[7]) ומה שהוא נפטר מלבדוק כאשר נכנס ישראל אחר במקומו (שוע"ר ס"כ בחצע"ג) כתב לבאר בחובת הדר (ע' קכ) שלהראבי"ה צ"ל ביעור חמץ שלו - או ע"י אחר בביתו שמאז, הן ע"י מארחו. משא"כ כשמשאיר הרשות ביד הנכרי.

[8]) בשוע"ר סי' תלז סו"ס א כ"כ לענין חיוב השוכר לבטל החמץ.

[9]) ראה שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' מד שכתב שאפילו אם ישכור החדר ממארחו יש כמה פקפוקים בשכירות זו. אכן הרי יש סוברים שרשאי השליח לברך על בדיקתו חלק מבית משלחו (ראה שוע"ר סי' תלב קו"א ב בסופו), וא"כ יש כאן ספק ספיקא: אולי נחשב האורח כשוכר, ואפילו אם לאו, הרי יש צד להתיר לברך גם על בדיקת חלק מבית חבירו. וא"כ ההכרעה בזה תלוי' באם גם בספק ספיקא אמרינן ספק ברכות להקל. ויתכן שהחשש כאן הוא עוד פחות מכך, שהרי למעשה לענין הדלקת נר שבת נהוג לברך על חלק ממצות זולתו, ורק שלענין בדיקת חמץ ותקיעת שופר לא הורו הפוסקים כן, כבקו"א שם. ועדיין צריך יישוב.

[10]) ראה שוע"ר שם ס"ח. ואין לחשוש שהבדיקה סמוך למקום הברכה תפסיק בין שמיעתו הברכה לבין בדיקתו בחדר המיוחד לו, שהרי יש סוברים שרשאי השליח לברך על בדיקתו חלק מבית משלחו (כבהערה הקודמת), הרי די בכך שלא תיחשב בדיקה זו כהפסק בין הברכה למעשה הבדיקה בחדרו המיוחד לו.