זה לשון רבינו הזקן בסדר הכנסת שבת:

אבל לענין תפלת המנחה שהיא מדברי סופרים אין למחות ביד המקילין בין בחול בין בשבת ובפרט בשעת הדחק בימות החורף שהיום קצר וכמו שמצינו שהתירו חכמים איסור שבות מדברי סופרים בבין השמשות בשעת הדחק ולצורך מצוה עוברת.

ואני נבוך בכוונת רבינו "בין בחול בין בשבת", מהי הקס"ד להבחין ביניהם?

גם: האם הכוונה למנחה של ערב שבת או של יום השבת?

ובהשקפה ראשונה היה נראה לפרש כוונתו לערב שבת, והיינו שאע"פ שאך לפני זה הזהיר רבינו שלא לאחר קבלת שבת מעת השקיעה, חוזר רבינו לומר דבאותה העת, אם יקיל מישהו להתפלל מנחה אז, אין למחות בו, ובפרט בימות החורף.

אלא שראיתי בס' שמירת שבת כהלכתה (ח"ב פמ"ו ס"ה) שהעיר שהמאחר להתפלל מנחה בערב שבת לאחר השקיעה הרי ביטל מצות תוספת שבת. והיינו לפי שמשהגיע עת ספק לילה, הרי חייב לשבות תיכף, ומצד המצוה להוסיף מחול על הקודש, חייב לעצור ממלאכה זמן מה קודם שיחול זמן האיסור. והנה מי שקיבל שבת ועשאו לילה, אינו יכול לחזור ולהתפלל מנחה כאילו הוא עדיין יום (ראה שוע"ר סי' רסג ס"ז). ולכן זה המאחר להתפלל מנחה עד אחר השקיעה, ביטל בכך מצות תוספת שבת.

נמצא שאם אכן כוונת אדה"ז למנחה של ערב שבת, הרי טובא קמ"ל, שאין למחות ביד המאחרים אע"פ שיש כאן ויתור במצות תוספת שבת. אלא שאז דרוש ביאור מהי הלימוד זכות על ביטולם מצות תוספת שבת.

ואין לדמות למה שכתב לעיל מיני' סברא לפטור מלהוכיח להעושים מלאכה אחר השקיעה, דשם מיירי במי שיודע שלא ישמע לו, ובדבר שאינו מפורש בתורה שייך לומר "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", אבל בדברי רבינו שאין להוכיח להמאחרים להתפלל מנחה, סתמא קאמר, ומשמע שגם באלו שאם יוכיחם ישמעו ג"כ אין למחות בהם.

והנה בשו"ע שלו סי' רסא ס"ד הביא אדה"ז יש אומרים שתוספת שבת הוא חיוב מן התורה. אך אם נאמר שבסידורו נקט לעיקר כהאומרים שמצות תוספת שבת היא מדברי סופרים, א"כ נפרש בדעתו שלגבי מצות התוספת נחשב עת בין השמשות כאילו עדיין לא חלה השבת, וכשהוא גומר להתפלל מנחה טרם צאת הכוכבים וודאי לילה, הרי רגעים אלו נחשבו לו קיום מצות תוספת שבת. ובמלים אחרות: כמו ששבות דרבנן הותר בבין השמשות [כאילו הוא עדיין יום], גם מצוה דרבנן יכול לקיים אז.

כמובן שכל זה חידוש גדול וגם קצת דוחק, ואבקש מהמעיינים שיודעים לפרש הדברים על נכון, אנא לשתף את הבנתם אתנו בגליונות הבאים.