בשוע"ר סימן א' ס"ז (מהדו"ק): "מ"מ חכמי הזהר הזהירו מאד שלא לילך אפילו ד"א קודם נטילת ידים שחרית וכן הזהירו שלא ליגע במלבושיו קודם נט"י וכל ירא שמים יחמיר לעצמו כדברי הזהר". והעירו על כך בהציונים למהדורה חדשה של שוע"ר שבהוצאת קה"ת, שצ"ע שבסימן ד' ס"ו-ז כאשר מונה כל הדברים שאסור ליגע בהם, אינו מביא האיסור של נגיעה במלבושים וצ"ע בטעם השמטה זו.

ולכאורה הי' אפשר לבאר שמכיון שכבר הזכיר הענין בסימן א', הרי אין כבר צורך להזכירו כאן עוד הפעם. אך הא גופא צריך עיון גדול, מדוע הזכיר את ההלכה של אי נגיעה במלבושים - שם, דלכאורה כל אותה ההלכה (ס"ז) בסימן א' (לפי המשך ההלכות שם) אינה באה אלא לבאר שחייבים ליטול ידים מיד, ולכן מביא את הדין מהזהר (המובא בב"ח בשם 'תולעת יעקב' בשם הזהר, אך ב'תולעת יעקב' עצמו אינו מביאו בשם הזהר, וכן בזהר שלפנינו אינו, אך כבר ציינו כו"כ, לספרים שונים ולגירסות שונות שכן נמצא בזהר) שאסור ללכת ד' אמות בלי נטילה, ברם ההלכה שלא ליגע במלבושים אינה שייכת שם כלל, ומקומה מלכתחילה בסימן ד' במסגרת המנין של כל הדברים שאסור ליגע בהם?

והנה המקור לזהירות נגיעה במלבושים הוא (כמצויין בשוה"ג שוע"ר) ה'סדר היום' שפותח ב'כוונת נטילת ידים': "אחר שלבש חלוקו וכסה עצמו או שישן בחלוקו, בקומו ממטתו קדם שיגע במלבושיו או בכל ענין ודבר אחר, יטול ידיו תחילה להעביר ממנו רוח הטומאה השורה עליו בלילה, ואין ראוי להשתמש בו בשום דבר ואפילו ללכת ד' אמות".

(והנה רבינו כותב שזהירות זו היא מ"חכמי הזהר". אך ב'סדר היום' שם אינו מביאו מהזהר. אולם כבר ציינו במ"מ וציונים לדברי הזהר (ח"א נג, ב). אך לכאורה מבואר הדבר בתלמוד בברכות נא, א "אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבוש". ובפשטות זה מאחר דהשמש לא נטל ידיו).

והנה מלשון הסדה"י יוצא שגדר אי נגיעה בלבושים אינו כמו נגיעת שאר הדברים המוזכרים בגמ' במס' שבת שאסור לנגוע בהם, כמו אברי האדם או אוכל; אלא גדרו הוא שלא להשהות שום טומאה אפילו לזמן קצר, ולכן מסיים "ואין ראוי להשתמש בשום דבר אפילו ללכת ד' אמות". דהיינו שיש להיפטר מן הטומאה המתרבה בכל פעולה של הליכה ונגיעה וכיו"ב. וכן מדוייק להדיא ב'משנת חסידים' (מסכת חצות פ"א ה"א): "ויהי' לו כלי של מים בארבע אמותיו כדי ליטול ידיו מיד קודם שיגע במלבושיו ככתוב בזהר". הרי שכלל איסור הליכה בד' אמות יחד עם נגיעה במלבושים, ומדגיש שלכן הנטילה צריכה להיות מיד.

ונראה שכך אכן הבין הבין אדה"ז שיסוד החומרא של ליגע במלבושים הוא מצד מהירות הנטילה, שלא להשהות הטומאה על האדם, ולכן אסור לו לעשות שום פעולה לפני הנטילה. לעומת זאת איסור הנגיעה המבואר בסי' ד', יסודו שהנגיעה משרה רוח רעה על הדברים המיוחדים והמסויימים המנויים שם ס"ה-ו. ולפי זה מובן היטב מדוע הביא רבינו הלכה זו, של אי נגיעת מלבושים, בסימן א' בדין השכמת הבוקר בלבד, כי זה דין מיוחד בהשכמה, שמיד שמשכימים צריכים ליטול ידיים שלא להשהות הטומאה. וכמו כן מובן, שמאידך גיסא אין מקומה של הלכה זו בסימן ד' ביחס לכל הדברים האחרים המקבלים טומאה, שדינם שמצד עצם מהותם של המקומות הללו בגוף (מקום של נקב ומאכלים) מיוחדים הם לקבל ולספוג טומאה באופן מיוחד.

הסבר הדברים: בגדר הרוח רעה השורה מצד בת מלך כמבואר בשבת (דף קח) וכן שיבתא, המבוארת ביומא עז, ב (וראה תענית כ, ב וברש"י ד"ה מילתא) יש לבארו בשני אופנים:

א) שזה מצד דבר סכנה ומהווה מזיק כבפשטות הלשון ביומא שם וכ"ה בהראשונים בשבת, והרי נמצא שנגיעה באברים לפני הנטילה היא כמו הרבה דברים בש"ס הנחשבים כמזיקים, כגון זוגות במס' פסחים, ולישון יחידי בלילה, וכן הדברים המבוארים ביו"ד, והרבה מהם מובאים בשוע"ר בהל' שמירת גוף ונפש בארוכה.

ב) זהו סוג של טומאה רוחנית. הידיים לפני הנטילה טמאים בטומאה מסויימת, ושלכך הנגיעה לפני הנטילה מטמאת כל מה שהידיים נוגעות בו. וראה של"ה שער האותיות אות ט'. וטומאה זו נובעת מסילוק הנשמה בלילה, כמבואר בזוהר בכ"מ, ובמיוחד בפר' וישב דף קפ"ד בארוכה. ולפי הזהר ניתן אכן לפרש באופן כזה את ענין ההיזק: שזה גדר של טומאה המזיק לנפש באופן פנימי, אך אינו גדר בהיזק מצד סכנה כמו זוגות וכדומה.

ויוצא נפקא מינא להלכה בין שתי ההבנות באם אומרים כאן הכלל "חמירא סכנתא מאיסורא", או לאו. באם זה גדר היזק וסכנה, הרי פשיטא חל בזה כלל האמור; ברם אם זה מצד טומאה בכלל לא שייך לכאן, ועיין בכך בגליון העבר (תשפ"ב) מה שביארנו בזה.

ונראה שבמהדו"ק (ובשיטת רבינו במהדו"ב ראה מה שביארתי בזה בגליון הנ"ל בקיצור ועוד יתבאר בארוכה במקו"א אי"ה) סובר רבינו כפשטות הש"ס בשבת שם, שמדובר בהיזק כמו כל שאר היזקים שבש"ס. וזה שהביא רבינו שיטת הזהר בסימן ד' ס"ד הוא רק כתוספת הסבר לשיטת הש"ס, שרוח רעה מצויה בהשכמת האדם בבוקר, שלפי הזהר מוסבר מדוע אכן היא מופיעה בבוקר דוקא וכיצד היא פועלת, אך מכל מקום ביסודו אין איסור הנגיעה מחמת טומאה כלל, אלא מפני שהרוח רעה מזיקה.

ברם בד"א שגדר רוח הרעה הוא גדר של היזק בלבד, בהדברים המוזכרים בש"ס בלבד, כמו נגיעת מקומות הנקבים ונגיעת אוכלים; אולם בדברים המוזכרים רק בזהר, כמו איסור הליכה ד' אמות ואיסור נגיעה במלבושים הרי ברור שכל יסודם אינו גדר של היזק כלל אלא יסודם הוא איסור טומאה בלבד הנשארת ומתרבה באדם כל זמן שמשתהה מליטול ידיו.

וממילא מובן היטב מדוע אין רבינו מביאם בסימן ד', כי עניינם שייך בעיקר לדין השכמת הבוקר, למהר ליטול ידיו תיכף בכדי לסלק את הטומאה; ואילו שם בהלכות נט"י מביא רק דברים שיש בהם היזק, ונאמר עליו גדר ודין של נטילה לסלק את ההיזק. עד כאן בנוגע למהדו"ק אך במהדו"ב יש לרבינו שיטה אחרת בכל הענין ובמק"א יתבאר בעהשי"ת.