א. בגליון תשפ"ז תירץ הרב שד"ב שי' לוין מה שהקשו למה מברכין ענט"י על נטילה השניה ולא אחרי הנטילה הראשונה משתי טעמים - עיי"ש באורך.

ויש להעיר בכללות דין זה:

בשרש הדין דנט"י שחרית נאמרו ארבע טעמים:

א) בתור הכנה לתפילה וק"ש, ומצד זה א"צ כל דיני נט"י לסעודה. (טעם הרא"ש).

ב) להעביר ר"ר הנקרא בת מלך השורה בלילה ואינו יוצא "עד שירחץ ידיו ג"פ" - ולפ"ז די במטביל ידיו בשלש מימות שונות זא"ז.

ג) מכיון שבכל יום נעשה בריה חדשה .. צריך להתקדש קודם עבודתו ככהן המקדש ידיו ורגליו מן הכיור. ולפי"ז צריך כל דיני נט"י לסעודה. ונחלקו הפוסקים אם גם בדיעבד לא יברך.

ד) טעם הזוהר שזה בשביל הר"ר, וחלוק מהגמרא כי לדעתו הכל תלוי בשינה, גם לדעת הזוהר צריך עירוי ג"פ לסירוגין.

ובנוגע להלכה חוששים לכתחילה לכל הטעמים. ועפ"ז יוצא שמעיקר הדין אין תקנה ליטול ידיו פעם שניה.

ומה שנוהגין ליטול ידים ליד המטה הוא כי התולעת יעקב כתב בשם הזוהר דההולך ד' אמות בלי נט"י חייב מיתה. ודברי התול"י הובאו לראשונה בב"ח ולאח"ז במג"א. והשל"ה מוסיף דגם אם נשאר עדיין שכוב יטול ידיו.

ב. בנוגע לאותה נטילה שזמנה נקבע כשיעור משנתו, ואשר לכו"ע לכתחילה צ"ל בכל ההידורים, ולדעת אדה"ז (וכ"כ במור וקציעה) אפי' לעכב, כתבו כל הפוסקים דא"צ ליזהר לנגב ידיו כי דין זה נאמר רק על נט"י לסעודה אם מדין טומאה או מדין מיאוס כמבואר בסי' קנח וכ"ז לא שייך הכא.

ובכף החיים אות ח הביא דעת כמה פוסקים דצריך לברך דווקא אחר הניגוב אבל האר"י ז"ל כתב דאין לחוש כי הר"ר נעקרה לגמרי אחר נטילת ידיו. ובפשטות כ"ה גם לדעת אדה"ז דאל"כ איך לא היה מפרש דין כזה אחרי שבמהדו"ק כתב להדיא שא"צ ניגוב וכן איתא ב(כל) רוב הפוסקים.

ג. לאחרי כל הנ"ל נשאר לבאר למה באמת נוטלים ידים פעם שניה ומברכים אחרי הנטילה השניה, דלכאורה היה לנו לעשות הנטילה "הראשונה" עם כל ההידורים ולא להצטרך כלל לנטילה השניה שלאחר עשיית צרכיו, דהיוצא מבית הכסא א"צ ליטול ידיו כדין נט"י לסעודה?

והביאור בזה בפשטות הוא כמ"ש אדה"ז בסי' ו סעיף א, כי מנהג העולם הוא לברך אשר יצר תיכף אחר נט"י בבקר גם אם לא עשה צרכיו - מנהג זה הביאו הרמ"א וביארו בד"מ - אלא דמכיון שהיו שפקפקו על המנהג לכן הרוצה להסתלק מהספק יזהר לעשות צרכיו תומ"י אחר נט"י שחרית ואח"כ יטול ידיו שנית ויברך א"י, "וטוב שלא יברך ברכת ענט"י עד לאחר נטילה שנית .. ובפרט אם צריך לנקביו שאז אסור לו לברך".

ודין זה מקורו במג"א סק"א ובפשטות כוונתו שמכיון שנהגו לברך א"י תיכף אחר ברכת ענט"י [ובפשטות כי ע"י נט"י מותר ליגע באבריו ואז שייך לברך א"י כטעם הדרכי משה, אמנם אדה"ז כתב הטעם דבריה חדשה ולדבריו מובן יותר טעם התכיפות, כי שניהם מאותה סיבה] לכן יעשה צרכיו ויטול ידיו שנית ויברך שניהם ביחד - [הגם שעצם המנהג לברך א"י היה מתקיים גם בלי התכיפות לברכת ענט"י אבל טוב יותר] - וע"ז מוסיף דבפרט הצריך לנקביו אסור לו לברך, ואז לכו"ע צריך לחכות. [ועי' במג"א שם ובמפרשים].

ועפ"ז צריך ב"פ נט"י: א - כדי שלא ללכת ד"א בלי נט"י כטעם הזוהר מפני הר"ר. ב- נטילה שניה: א - כדי להתכיף לה ברכת א"י. ב - כי הצריך לנקביו אסור לו לברך.

והיוצא לנו מזה:

א - מעיקר הדין הנטילה ליד המטה צ"ל עם כל ההידורים. כי היא נתקנה להסיר הר"ר ולהתקדש בקדושתו - מכיון שנעשה בריה חדשה - ככהן המקדש ידיו מן הכיור, ועליה היו צריכים לברך.

- ואין להקשות דאם עיקר הנטילה הוא בשביל הר"ר כמ"ש הזוהר איך אפשר לברך עליה, הרי כתבו כל הפוסקים דמצד הר"ר לא היו מתקנים ברכה - כי כנ"ל בנטילה זו היו אמורים להיות כל הטעמים, וטעם הזוהר [-בהתולעת יעקב] רק הקדים את זמן הנטילה. [ובפרט לפי שיטת אדה"ז במהדו"ב שטעם בריה חדשה המחמירה להצריך כל דיני נט"י לסעודה שייכת לטעם הזוהר].

ב - בפועל מצד התכיפות לברכת א"י והאיסור לברך כשצריך לנקביו [שרוב בנ"א במצב זה בכל בוקר] תיקנו נטילה אחר יציאתו מבית הכסא. ולכן כל דין ההידורים [שמקור הראיה לשייכותם לנט"י שחרית היא הברכה] עובר לנטילה השניה. ובנטילה הא' לא נשאר אלא ענין העברת הרוח רעה.

כהמשך להנ"ל הנני להעיר כמה ענינים הצריכים עיון לכאורה:

א. בשו"ע כותב אדה"ז (מהדו"ק ד, יד): המשכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו טוב שיחזור ויערה על ידיו ג"פ כדינם כשיאור היום מפני שאפשר שלילה היא גורמת שישרה ר"ר על הידים אפי' בלא שינה. וכ"ה בסידור.

והנה בשו"ע הביא ג' דינים בהם ספק אם צריך ליטול ידיו ולכן יטלם בלא ברכה: בניעור בלילה, ישן ביום והמשכים קודם אור היום כנ"ל. ובניעור בלילה ומשכים כתב יטול ידיו, ובישן ביום כתב יערה על ידיו ג"פ.

ובפשטות טעם החילוק הוא כי הזוהר והגמרא נחלקו בשני דברים: א - אם הלילה גורמת או השינה. ב - אם צריך עירוי או לא. ולכן בניעור בלילה ומשכים קודם אור היום הרי החיוב הוא רק לדעת הגמרא, ולהגמ' א"צ עירוי. וישן ביום הוא לדעת הזוהר ולדעתו צריכים עירוי. ולכן כתב "יערה על ידיו ג"פ" רק בישן ביום.

ועפ"ז צ"ע מ"ש האדה"ז המשכים קודם אור היום צריך לערות על ידיו ג"פ שהרי ממ"נ אי"צ.

ואין לומר דלכתחילה חוששים לשניהם לחומרא. דהרי בנוגע לשכשוך כתב אדה"ז דאין צריך כלי כי הרשב"א שהוא המצריך דיני נט"י לסעודה בנט"י שחרית ס"ל דמהני שכשוך גם בנט"י לסעודה וא"כ ממ"נ יצא. [והא דבפועל צריך עירוי הוא רק מטעם הזוהר].

ב. ע"פ הנ"ל בהערה הקודמת שישנם ד' טעמים לנטילת ידים צ"ב מ"ש האדה"ז בשו"ע מהדו"ב וז"ל: "כי כך היתה תקנת חכמים ליטול ידיו בכל שחר לבד ולא בשביל נקיון כפים לתפילה, אלא מהטעם המפורש בזוהר (פ' וישב) ומוזכר ג"כ בגמ' כדי להעביר רוח הטומאה השורה על הידים מפני הסתלקות קדושת הנשמה בלילה מגוף האדם כשישן ולהתקדש בקדושתו של מקום ב"ה ע"י זריקת מים טהורים מן הכלי ככהן המקדש ידיו מן הכיור ולכך תיקנו לברך אשר קדשנו וכו'. ומ"מ ראוי לחוש גם לסברא הראשונה למעשה לחזר .. לתפלת מנחה וערבית". עכ"ל.

והנה מלשון זה משמע דאין הלכה כדעת הרא"ש אלא שיש לחוש לזה. יל"ע האם פסקינן כהרשב"א או כהזוהר או כהגמ'?

דהנה מלשון "ולהתקדש בקדושתו של מקום ב"ה .. מן הכיור ולכך תיקנו .. אשר קדשנו" משמע יותר כדעת הרשב"א וכן משמע בהסידור שכתב: "כי לא תיקנו לברך ענט"י אלא פ"א בשחר בשעה שנעשה בריה חדשה וכמו כל ברכות השחר".

אכן ממ"ש לפנ"ז: אלא מהטעם המפורש בזוהר ומוזכר ג"כ בגמ' כדי להעביר רוח הטומאה השורה על הידים, משמע להדיא כטעם הזוהר ובפרט שכנ"ל לא מוזכר בהסעיף ענין בריה חדשה. אלא דזה דוחק שיהיה סתירה למ"ש בסידור, (ובפרט לפי מ"ש בהערות הרה"ג הרה"ח וכו' מוה"ר אברהם דוד ז"ל לאוואט (בהוספות ע' ל"א)).

גם צ"ע אם העיקר כהזוהר או כהגמרא דמלשון "הסתלקות קדושת הנשמה בלילה מגוף האדם כשישן" משמע דווקא כשישן, אלא דא"כ צ"ע מ"ש "בלילה" שהרי להזוהר גם בישן ביום ישנו הר"ר. גם מ"ש בה"ב "וגם בתלמוד הזהירו .. ואמרו שאינה עוברת עד שיטול ג"פ לסירוגין", דלכאורה הוא מהזוהר ולא מהגמ' (דלהגמ' מהני ג"פ ול"ד לסירוגין). [המקור הראשון על הנטילה לסירוגין היא לכאורה מהאר"י ז"ל הובא בכף החיים אות י"ב. ואולי ישנו מקור מוקדם]. ובסידור פסק להדיא כהזוהר דהניעור בלילה לא שרתה עליו רוח הטומאה כלל.

ואולי י"ל דאדה"ז במהדו"ב ובסידור לקח שיטה חדשה לתווך בין דעת הרשב"א והגמרא לדעת הזוהר:

הזוהר והגמרא מדברים על אותו ר"ר וע"ז מכריע כדעת הזוהר וכמ"ש להדיא בסידור כי בענין המחלוקת על שריית הר"ר מכריע המקובלים.

- ואמנם לפ"ז יוקשה דא"כ גם הישן ביום הו"ל לברך על נט"י כהזוהר ולמה רק בשחר מברכים?

ע"ז מביא אדה"ז דעת הרשב"א כי טעם הנטילה היא בעצם רק מפני הר"ר [ובזה גופא כפי שהוא להזוהר] אלא שה"תקנת חכמים" היתה לא רק להסיר את הר"ר אלא "להתקדש בקדושתו של מקום ע"י זריקת מים טהורים ככהן .. ולכן תיקנו אשר קדשנו". ובמילא מובן שהתקנה היתה לברך רק בשחר כי אז הזמן להתקדש ככהן (קודם הסעודה) כי נעשה בריה חדשה ועליו לעבוד עבודתו. ועיין בסידור בדין אם אין לו מים רבים דמשמע כהנ"ל.

ויומתק ע"פ מ"ש הפוסקים דמצד הסרת הר"ר לבד אין מתקנין ברכה כי אין מברכין על הסרת סכנה.

ועפ"ז מובן למה השמיט האדה"ז ענין בריה חדשה במהדו"ב כי אז הו"א דהתקנה היא משום שצריך להתקדש כיון שנעשה בריה חדשה ועליו לעבוד כמ"ש הרשב"א. וזה אינו לדעת אדה"ז אלא טעם התקנה (א) לברך בכלל, (ב) ובשחר דוקא [כי (א) צריך להתקדש ככהן. (ב) בשעה שנעשה בריה חדשה], אבל טעם הנטילה בכלל אינה אלא מהטעם המפורש בזוהר ומוזכר ג"כ בגמ' - להסיר הר"ר.

ועפ"ז מובן שאין להקשות למה הישן ביום לא מברך הגם שע"פ ההכרעה כהזוהר עליו ליטול, כי אז לא תיקנו להתקדש בקדושתו מכיון שאין זה הזמן שנעשה בריה חדשה.

ואולי יש ליישב מ"ש אדה"ז שבגמ' אמרו שיטול ג"פ לסירוגין, כי ע"פ המקובלים מ"ש בגמ' עד שירחץ ידיו ג"פ היינו לסירוגין וס"ל דהזוהר והגמ' לא פליגי כלל, דלאחרי שנתבררה המציאות כדברי המקובלים שוב י"ל דזהו הפשט בדברי הגמ'. [ולפ"ז יבואר הא דלכאורה הו"ל מחלוקת במציאות, והיינו דבוודאי הגמ' והזוהר נתכוונו לאותו ר"ר ולאותו דרך בשביל להסירו, אלא דאנו מסופקים איזה פשט הוא הנכון וההכרעה כדברי המקובלים כאן אינה אלא גילוי מילתא בעלמא שהמציאות היא שהר"ר שורה רק ע"י שינה וכו' כפשטות הדברים כלשון הזוהר].

[ולהעיר דגם להרשב"א צ"ל דמ"ש בגמ' עד שירחוץ ידיו הו"ל כדיני נט"י לסעודה (לפי המסקנא דכן צ"ל משום בריה חדשה)].