בגליון תת העיר ידידי הר' מ. ו. שי' על מש"כ בדין ברכה על העוגה שאוכלין בסוף הסעודה אשר לפי דעת אדה"ז בס' ברכת הנהנין אינו בגדר ספק פת הבא בכיסנין ויש לברך עליו במ"מ, אם אוכלו לקינוח ותענוג. והרב הנ"ל העיר דכשאוכל בתוך הסעודה עדיין יש לחשוש דאולי דעתו (גם) למזון וממילא פטור מהברכה לכו"ע כמ"ש בסי' רסח בפת הבב"כ שאוכלין בתוך הסעודה למזון, נפטר בברכת הפת. והביא ח"א מאחרוני זמנינו שראוי לחוש לזה אא"כ בטוח בדעתו שכוונתו רק לקנוח". מיהא לענ"ד איפכא מסתברא משום דעיקר הגדר של פת הבב"כ הוא דבר "שאין דרכו כן אמרינן "בטל" דעתו אצל רוב בני אדם" (כמ"ש אדה"ז שם ס"ח) ועי' בקו"א סק"ב שהם עשויים לאכלם לקנוח או לתענוג בעלמא, וא"כ יש לדון עליהם שהוא אוכלם בחזקת קנוח ותענוג ולא למזון עד שבטוח בדעתו שאוכלם למזון. בפרט שמדובר בעוגות שאוכלם בסוף הסעודה, שחלק זה של הסעודה נקבע בשביל קנוח ותענוג, למה לנו לחשוש לחששות דעלמא דאולי לא נתמלא כריסו מספיק ועדיין יש לו איזה שהוא חשק לאכול גם למזון. ואדרבא יש לנו ללכת לפי הדין הברור דכשאוכלים לקנוח שחייב לברך עליו, דכיון שעיקר אכילתו הוא לקנוח ותענוג אין לחשוש גם אם יש איזה שהוא הרגש טפל גם למזון.

ומש"כ עצה בשם הח"א דלכתחלה ראוי שיכוין בשעת ברכת המוציא לפטור אותן, נראה דאין זה מילתא דפשיטא משום דאם אוכלם לקנוח הוא מחויב לברך עליהם במ"מ, ואין לפטור מיני מזונות בברכת המוציא דעי' באליה רבה סי' קסח סק"ה דגם בדיעבד אם בירך המוציא על מיני מזונות דלא יצא. ועיי"ש בכף החיים ס"ק מג ובאג"מ או"ח ח"ב סי' נד.

עוד הביא מנהג חסיד אחד שלא אכל עוגה בסוף הסעודה כ"א לאחר ברכת המזון, וביאר דטעם המנהג הוא משום שחשש שאין אוכלה לקנוח כ"א למזון. הנה המקור למנהג זה הוא בשל"ה ומובא במ"א ואדמו"ר הזקן סו"ס רטו, ושם מדובר אפי' בפירות שברור לו שאוכלם לקנוח ותענוג, ומ"מ טוב להניחם עד אחר ברכת המזון כדי להרבות בברכות הצריכות ובפרט בשבת כדי להשלים מאה ברכות. ועיי"ש הטעם שלא נחשב כברכה שאינה צריכה, ועי' בס' ברכה"נ פ"ג הי"ד. וכ"ז אינו נוגע כלל להחשש שלו באכילת העוגה. ואם מי שהוא רוצה לנהוג כהשל"ה יבוא עליו ברכה, אלא דלפעמים אינו בידו כ"כ דאילו הוא נחפז ללכת מיד לאחר ברהמ"ז וכיו"ב, דאזי יש לנהוג כהדין המפורש בשו"ע דהאוכל פהבב"כ לקנוח בתוך הסעודה שצריך לברך עליו.